תהיו מראה של הילד - תראו איך הוא מביע רגשות

בשבוע שעבר כתבתי לכם על בית ספר להורות. עד כמה ההתנהגות שלנו משפיעה על הילד, ועד כמה התגובות ואופי ההתייחסות שלנו לדברים, יסייעו או חלילה להפך, על כל המשך הדרך המשותפת של הורים וילדים באידיאל של החיים. הדגשנו כי בשלב ראשון של הבנה רגשית חינוכית, עלינו כהורים להתייחס בצורה הרצינית ביותר לתלונה או סיפור של הילד, לשאול אותו בדיוק מה היה, להרגיש אותו, להתעניין בכנות בכל פרט ופרט מבלי להתעסק בדברים אחרים תוך כדי. לנסות להיכנס לסיטואציה כאילו נכחנו במקום ממש. כל זאת מבלי להביע דבר, מלבד הזדהות עם מצבו של הילד.

לאחר שהבנו כי השלב הראשון הוא הבנה מעמיקה והזדהות עם עולמו של הילד ללא הבעה וחוות דעת אישית, נעבור הלאה לשלב השני: שיקוף.

בדיוק כפי שבשלב הראשון אנחנו רק מתעניינים בכנות ונכנסים לסיטואציה, עכשיו אנחנו רק נשקף. שיקוף כשמו כן הוא, כמו מראה. מדובר בשפת הרגש וניתן להבחין בה בקלות רבה כאשר אנו מטפלים בתינוק. כשתינוק קטן בוכה, נשמע את האמא אומרת לו: אתה עייף, או אתה רעב, וכו'. בדיוק בשל זאת, כשהתינוק הזה גדל, הוא יודע לדבר את שפת הרגש ולהסביר מה עובר עליו.

שיקוף נכון בכל גיל, החל מינקות, כפי שתיארתי על התינוק, ועד ילד בגיל שנתיים, שלוש, ארבע – לדוגמה הילד ביקש חטיף ואתם מסרבים מטעמי בריאות, אזי כאשר הוא יתחיל לצרוח ולהשתולל, מומלץ לשקף לו את הרגש שאתם מזהים ולהעביר אותו במילים: "אנחנו מבינים שאתה כועס/עצוב כי לא הרשינו לך חטיף מטעמי בריאות". ואכן, גם לילדים גדולים יותר כדאי פשוט לשקף את הרגשות שלהם. מה הדבר עושה? נותן לילדים להבין את עצמם וכן מעניק להם ביטחון שאתם ההורים, מבינים אותם.

אביא כהרגלי סיפור אותנטי מחדר האימון.

נחזור לאותם הורים משבוע שעבר. הם המשיכו את המסע לעבר חינוך הילדים, ולמפגש הבא הגיעו עם סיפורים שונים על ילדים אחרים.

הבן הגדול, בן ה- 10, על פי רוב ילד סגור מאוד. לעתים רחוקות כשהוא מגלה סימני פתיחות, הוא עושה זאת רק בצורה של זעם ועצבים. ההורים, מן הסתם, חסרי אונים מול ההתפרצויות, וכל שכן מול הסגירות התמידית שאופפת את בנם.

"השבוע הוא התפרץ ברגע שהבענו התעניינות על היום שעבר עליו בכיתה", שיתפו ההורים. "הוא רק ענה בזעם: 'תפסיקו לשאול, למה זה בכלל מעניין אתכם? עזבו אותי בשקט'". כך הטיח בהם.
"כיצד הגבתם להתפרצות הזו"? שאלתי אותם.
"האמת? ניסינו להבין מה עובר עליו ומה הוא חווה. לא באמת הצלחנו, רק נשכנו את השפתיים ולא הגבנו מלבד לומר לו שהוא יקר לנו". ענו ההורים.

"העניין הוא כזה" הסברתי להורים חסרי האונים. "אנחנו באמת לא יודעים מה עובר עליו. הדבר היחיד שאני יכול לנחש זה שהוא חווה כאב עמוק. עלינו לנתק את הכאב שהוא גורם לנו ולנסות לחוות את הכאב הפרטי שלו. כיצד? אכן, בעזרת שיקוף. כלומר: לומר לו 'אנחנו מבינים שאתה כועס על כך ששאלנו אותך, אבל תדע שאנחנו באמת מתעניינים. כשתרצה לספר - תדע שאנחנו פה ורוצים לשמוע באמת'".

גם אם הילד אינו מגיב - זה משום שכל ההתעניינות הכנה - חדשה לו. אם תתמידו בצורת ההתנהגות הזו, הוא יתרגל ויביע רגשות בהמשך.

טיפ לכם ההורים המשקיענים:

תתאמנו על שיקוף במשך היום על חברים, על בני הזוג, וכל מי שנקרה בדרככם. זה דבר שיעזור לכם גם בזוגיות עצמה ובוודאי בחינוך. על ידי שיקוף אתם תבינו לעומק את העומד מולכם

מאמין בכם ובהצלחתכם
יצחק לוי
[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!