בואו נהיה בנש"קים: הצצה לעולמם של נכדי האדמו"רים

יש לי חבר בנש"ק. בנש"ק, למי שאינו יודע, הוא ראשי התיבות למילים 'בנם של קדושים'. הבנש"ק הוא זה שנולד למשפחת אדמו"רים, נצר לשושלת אצולה מיוחסת בעולם החסידות, מי שאביו או סבו אדמו"ר. בקיצור, נסיך במשפחה יורשת עצר. בנש"ק, אם כן, הוא תואר כבוד.

הבנש"קים קלים לזיהוי. סימני ההיכר שלהם בולטים לעין: לבד מהקלסתר הייחודי ותווי הפנים העדינים שמסגירים את מוצאם המקודש של אלה הנושאים על גבם את התואר הנכסף - הבנש"קים עטורים לרוב בבגדים השמורים לבניהם של קדושים. בחסידויות רבות תראו אותם עם כובע קטיפה מיוחד, בחסידויות אחרות אלו משקפיים ששמורים למשפחת אדמו"רי השושלת, וברובן יהיה זה מעיל ששמו 'רִיפְּס': הריפס הוא מעיל עבה וכבד, עם כיסים ישרים מאחור, שעוטף את הבנש"ק בימות החמה ובימות הגשמים, לא יסור ממנו, למען ידעו הכל כי בנש"ק הולך לפניהם.

ויש אשר הבנש"קים יעטו בבחרותם, בשבתות ובימים טובים - כובע פרווה חום, העשוי זנבות בעל חי קטיפתיות, אשר בשם 'קוֹלְפִּיק' יכונה. הקולפיק הוא כובע יפהפה, כולו אומר הוד והדר. כך יאה לבנש"ק לעטות. משחר נעוריו ועד אחרית ימיו - הנסיך הקדוש יצעד במסלול השמור לבנש"קים. לא יתערבב יתר על המידה בסביבה שאיננה בנש"קית, ולא יעשה מעשים שאינם תואמים את המסלול השמור לנסיכי אדם אלו.

עולם הבנש"קים, העמוס קודים ייחודיים ונימוסי התנהגות שזר לא יבינם, נחצה לשניים: ישנם אלה שדומים בהנהגתם ובאופיים לאבותיהם הקדושים, וכל עשייתם לשם שמים. הללו אינם סרים מאוהלן של תורה ועבודה, יושבי אוהל הינם גם לאחר נישואיהם, ולפיכך הם מסודרים בחיים: אינם נאלצים להתחכך עם העולם החיצון, אינם נדרשים למפגש עם הבלי תבל ומשכך - הם שמורים כאתרוג השמור באניצי פשתן, כבנש"ק החנוט בריפס שמגן עליו מפני צינה וסוחרה. לעולם לא ייפקד מקומם ב'מזרח' בית המדרש הגדול של החסידות המפארת ומרוממת אותם על שום יקרת ייחוסם ורום מעמדם המשפחתי.

אם תרצו לקשור עמם שיחה, גשו אל בית המדרש, שם תמצאו אותם עטורים בריפס הנצחי וחמושים במבטם הטהור, כמי שלעולם אינו מסיח דעתו מאין בא ואנה הוא הולך. אחר שתפנו בדרך של כבוד - תזכו למענה רך של מי שמשחר נעוריו מרגיל עצמו בגינוני אדמו"רות, שמא ביום מן הימים תיפול על כתפיו המשרה הרמה, ויימצא ערוך ומתוקן לתפקיד החשוב מכולם.

ויש את הבנש"קים האחרים. אלה שראשם ורובם מצוי בענייני העולם - לא ענייני איסור חלילה וחס, אלא דברי היתר שהאיש החרדי מן המניין מצוי ומעורה בהם. הם נושמים חדשות, מתעדכנים בנעשה ובנשמע במערכת הפוליטית, יודעים בזמן אמת על כל פיגוע שביצע מחבל ממוצא אוזבקי במנהטן ועל כל גחמה חדשה של טראמפ בוושינגטון. חלקם מצויים אף בפועל ממש בחיי המעשה, שולחים ידיהם במיזמים ובוחשים בעסקים למען הגדל פרנסתם ומתוך רצון לא להיסמך על שולחן הקהילה, התומכת בבנש"קים ומייעדת אותם למסלול שאינו מצריך התנגשות עם דרישות העולם.
אלה האחרונים, מגלה לי חברי הבנש"ק, שבטח אתם מתארים לעצמכם כי משתייך לז'אנר השני, נמצאים בבעיה.

הם נאלצים לפעול תחת מעטה הסתרה, לבל ייתפסו בהנהגה שאיננה בנש"קית. לפי הקודים הפנימיים הנהוגים בעולמם של הנסיכים הקדושים - בנש"ק לעולם לא יוציא רישיון נהיגה ולפיכך לא ינהג במכונית; לבנש"ק לא יאה לעבוד - לא בעשיית מסחר ולא כל שכן מלאכת כפיים המבזה את בנש"קיה. בחסידויות סגורות יותר, מוסיף החבר לספר, בנש"ק לעולם לא ייראה עורך קניות בסופר, וישיבה במסעדה היא בכלל ייהרג ואל יעבור. לא קל, אם כן, להיות בנש"ק שחי את העולם.

הוא נצר למשפחת אדמו"רים נכבדה, יהיו שיאמרו יורש עצר. בסביבתו מתלחשים כי אבותיו מייעדים לו תפקידים נכבדים. בעוד עשרות רבות של שנים, הלה צפוי לעלות ולרשת את מקום אבותיו ולהנהיג עדה מכובדת במעגלי צדק. הוא איש נעים הליכות, אהוב על כל רואיו (וכמובן שגם עלי), נוהג ככל הנהגות הבנש"קים, ויחד עם זאת שולט בהוויות העולם.

אמוֹר לי בכנות, אני שואל את חברי הבנש"ק החביב, קשה לך עם זה? היית רוצה להיוולד למשפחה שאיננה בנש"קית? שתיקה קלה משתררת מאחורי הקו. הבנש"ק פורס באוזניי משנה סדורה. "להיות בנש"ק", הוא אומר, "זו זכות. קודם כל, כולם בחסידות מתייחסים אליך ביראת כבוד, רואים בך את נציגו של אביך. אף הדור השלישי כן: בני הקטנים זוכים ליחס של כבוד בחוגי החסידות. להיות בנש"ק", הוא מוסיף, "זה להשתייך למשפחת מלוכה. כמו שנסיך במשפחת המלוכה האנגלית, להבדיל, יודע שהוא לא יכול להתנהג כמו בריטי מן השורה, ואף על פי כן יודע שזו זכות עבורו - כך זה עם הבנש"ק. המעמד המשפחתי מחייב. ותמיד", הוא אומר, "יש ברקע את המחשבה אולי ביום מן הימים ייתנו בך החסידים את עיניהם, ולא יאה שיזכרו כי האיש שאליו הם נושאים עיניים נהג לשבת במסעדות ולערוך שופינג בחנויות".

ומה באשר לבנש"קים שאופיים הסקרן והפתוח מתנגש עם הקודים הבנש"קיים הסגורים? שאלתי את רֵעי הבנש"ק. חיוך הפציע על שפתותיו של הנסיך הקדוש. "אתה מתכוון אלי?" אמר. "נו, כמו שאתה מכיר אותי, יש דרכים לדעת זאת במסגרת ה'שולחן הערוך', וגם לעשות מסחר פה ושם, ועדיין להישאר בתוך עולם הקודים הבנש"קי. יש לי את חוג החברים שלי בחסידות, שביני לבינם יש הסכם לא כתוב: הם מעדכנים אותי בנעשה, משמשים עבורי שגרירים לבירור על מיזמים עסקיים שאני מתעניין בהם, ואני מעניק להם את ההילה המכובדת של קרבה וידידות עם בנש"ק. הם נהנים ממעמד של קליקה סגורה בחסידות, כמי שחברים עם בן למשפחת האצולה, ואני נהנה מאפשרות לחיות את עולם האברכים הרגיל בתוך הכללים שנהוגים במסגרת המשפחתית המקודשת שלי".

ואתה לא מרגיש שאתה עושה שקר בנפשך? שאלתי. "חלילה וחלילה", הגיב. "הרעיון הוא להתנהג כמו חלק ממשפחת מלוכה, לא לבייש את הפירמה, לגרום לאבא או לסבא האדמו"ר להיות גאה ולא להתבייש בך. אם אני לא הולך למסעדה אבל חבר יורד לשדרה השלוש-עשרה או לרחוב רבי עקיבא ורוכש עבורי מנה ארוזה - איזו בעיה יש כאן? אם אני רוצה לעשות איזו עסקה קטנה ואני נעזר בנציגים שעושים עבורי את העבודה הטכנית - איזו התנגשות יש בזה עם עולם הערכים הבנש"קי? גם כשאני עצמי נפגש עם שותפים לעסק, אני מתייצב בשמונת בגדיי הבנש"קיים, נוהג בכל הגינונים ומופיע עם כל המטען המשפחתי הגדול שעל כתפיי. ותאמין לי, המעמד הזה אמנם מעמיד הרבה חובות - אבל אני רואה בו זכות אחת גדולה. לרגע אני לא מדמיין שהייתי רוצה לוותר על כל זה. לא קל להיות בן המלוכה, אבל כבוד להיות בן המלוכה. לא קל להיות בנש"ק, אבל מאוד נחשק להיות בנש"ק", חורז החבר הנסיך את המוטו לחיי הבנש"ק.

ביני לבין עצמי הרהרתי: למעשה, כולנו בנש"קים במובן הרחב. איננו עוטים קולפיק וריפס, אנו נוהגים לערוך קניות בכוחות עצמנו, אבל מעמדנו בעיני העולם כולו זהה להפליא למעמד הבנש"ק בעיני אנשי חצרו.

עולם המיוחסים מורכב מעגלים-מעגלים: במעגל הפנימי נמצאים המנהיגים המקודשים ובני משפחותיהם. במעגל החיצוני נמצאים אנחנו, מי שאבותינו קדושים לפי ערכם, מי שזקניהם עד סוף הדורות מסרו את נפשם על חיים של קדושה. בדיוק כמו שבנש"ק שאינו הולך בתלם מבייש את הפירמה המשפחתית - חרדי שאינו נוהג לפי הכללים מבזה את המותג החברתי.

להיות בנש"ק זה להתנזר כל החיים מדברים שבשגרה אצל כל יהודי ירא שמים, שמא יום אחד תיפול על הכתפיים משרה רמה ויימצא איזה חסיד זקן שיגרד בפדחתו הקמוטה וייזכר שפעם-פעם, כד הווינא טליא, ראה את הרב'ה סועד את לבו במסעדה שהיא כשרה למהדרין, אבל עדיין מסעדה; להיות יהודי חרדי זה להיזהר כל החיים מהנהגות שנוגדות את ערכי החיים החרדיים, שמא מישהו בחוץ יראה, יגחך ויאמר: אם כך נראים ומתנהגים אנשים שמדברים בשמם של תורה ומצוות - אני המופקר אינני גרוע מהם.

צאו וראו אלו תגובות גורר כל מעשה בלתי נאות, כל כותרת לא נעימה שדולפת מהחברה החרדית המובחרת בתבל. כשתתבוננו בכך תבינו, שבחוץ אורבים לנו הרבה אנשים שקופצים כמוצאי שלל על כל הזדמנות לטהר את מצפונם בעזרת כל מבוכה חרדית שמוצאת את דרכה החוצה, באמצעות כלי תקשורת שמעסיקים גדודים של כתבים מרחרחים שכל ייעודם בחיים הוא לתַקְשֵר, להאדיר ולפמפם מבוכות וחורים שחורים מתוך המחנה החרדי.

"הזו העגלה המלאה?" יאמרו בהנאה צרופה תקשורתנים ותיקים שבהם, שעד היום נושאים את עלבון מְשָלוֹ האלמותי של מרן ה'חזון איש' בפגישתו עם ראש הממשלה הראשון. ואם תהין לומר שאדם פלוני אינו מייצג ומעשה פלמוני אינו משקף, וחרדי אמיתי נוהג בהגינות ובדרך ארץ - הללו יתייצבו בלהט קדוש של חתול שרוצים לקחת לו את הגבינה ויסבירו בק"נ טעמים, תוך ניסיונות מפוארים להשחיל פילים בקוֹפֵי מחטים - מדוע המבוכה התורנית היא-היא התשקיף המדויק לחרדיוּת העכשווית, ולך תוכיח שהם משקרים.

ישנם אנשים שאינם מבינים מדוע יצא הקצף החרדי הקולקטיבי על מתפרעי הכבישים. נו, אז כמה בחורי ישיבה התפרעו בכבישים, אז מה?! ככה הם מאמינים, זו הדרך שלהם לבטא את האידיאולוגיה שלהם, ובכלל, גם הנכים חוסמים כבישים וגם הפנתרים השחורים נהגו להבעיר צמיגים. עשרות אלפי נהגים מקללים? מיליוני צרכני תקשורת חזותית מתפצלת מגדפים? שם שמים מתחלל בפי כל? שהחילונים יקפצו, הכל בסדר.

התשובה היא: בעיני החילונים, כולנו בנש"קים. דין אחד לנכה שזועם על קצבה צמוקה ולפנתר שכועס על אפליה מרתיחה, ודין אחר למי שמייצג עולם ערכים נעלה יותר מתרבות אנשים נטולי רסנים שכל זעם שלהם מתורגם אוטומטית לפורקן יצרים ברשות הרבים כחיתוֹ יער, כבהמות בהררי אלף. לא, אין כאן התייפייפות מול מי שאינם שומרי מצוות; זה אינו כרכור של 'מה יפית' או תחושת נחיתות בפני האחים הלא דתיים. ההיפך הגמור והמוחלט והקוטבי הוא הנכון: זה נובע מתחושת עליונות.

החשש לדימויה הפומבי של החרדיות בעיני העם שבשדות נובע מתחושת עדיפות ערכית ומוסרית, שהרי לא כל מה שיאה לפנתר שחור שרוצה עוד כמה ספרות לתלוש המשכורת שלו, יאה למי שנושא על גבו מטען של דורות, שמדבר בשמה של התורה ומייצג את ערכיה המעודנים. ובלשון הרמב"ם: "תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו, כבהמות וכחיות; ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הבריות".

ובכן, כולנו בנש"קים. אנחנו יכולים אמנם להיכנס למסעדה אם היא כשרה למהדרין, ואין בעיה שננהג במכונית ואפשר אפילו לערוך לבד קניות לכבוד שבת. אבל כל התפרקות מעולם של מידות וערכים, כל התערטלות מנימוסי דרך ארץ וכבוד הבריות המנויים בחז"ל וברמב"ם - משולים לאותו בנש"ק דמיוני סורר ששובר את הכללים ומבייש את הפירמה כולה.

רבותיי, בואו נהיה בנש"קים.

טורו השבועי של אריה ארליך מתפרסם במגזין 'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!