התנחלות, משמאל • מבט על עיר האוהלים

לאסוף "לייקים" בפייסבוק על דברים מעצבנים זה עוד בסדר, אבל יש משהו מחשיד בעובדה שישראלים נורמליים יוצאים לרחובות למחות. אני מתכוונת, אתם יודעים - לא חרדים ולא נוער גבעות, לא נכים ולא אנשים שחיים על קצבאות, סתם ישראלים. תל אביבים. נאורים. סטודנטים. ברחובות. עם שלטים. זה משונה. מישהו חייב לשלם להם כדי שיסכימו לגור בתוך אוהל, על החול, באמצע הרחוב. חייב להיות. הרי לפניכם:

הפנינג גדול וצבעוני מקדם את פניהם של הבאים מכיוון הבימה. האוהלים באזור הזה ותיקים, מצויידים במדבקות ממסופרות, במגבירי קול ובתקשורת שמטפחת בעדינות את הסופר-אגו.

אוהלים. הרבה חול, מלא בלאגן, שלטים צבעוניים וקבוצות קטנות של דיון תרבותי. "זו מחאה" מסבירה אמא אחת לבת שלה ומנופפת ביד בכיוון כללי.

התנועה סביב בלתי פוסקת, הרבה מצלמים. בחור אחד אפילו עורך סיור במקום לתיירים תוהים. בינות לאוהלים, שרועים על שטיחים או על ספות, עם סיגריות מגולגלות ובקבוקי בירה מתאספים המוחים, קבוצות-קבוצות. נדיר למצוא מישהו שצועק בפרץ רגשות, כולם מאופקים, מספרים זה לזה מה הם חושבים, מציעים, מרגישים או חולמים לעשות. בין לבין מציירים שלטים מחויכים וכותבים דברים חיוביים וחסרי פשר כמו, "מותר לאהוב".

גם לכלבים אין בית

לא יודעת אם דפני ליף, מנהגת המחאה, נטעה אוהל מטעם מפלגה כלשהי כבר מלכתחילה, אם הצטרפו אליה עשרות אחרים רק כי משעמם להם, או חם להם, או סתם נמאס לשבת בבית. אני רק תוהה בקול אם הישראלי האדיש שינה ממנהגו בצורה כזו דראסטית מעצמו, או שמא מצביעי פלג אחד במדינה בחרו לנפוש השנה באוהלים דווקא כדי להבהיר איזו נקודה.

אם מסתכלים ממש טוב אפשר לזהות בקלות לאן נושבת הרוח. הסובלנות המתחשבת הזו, האוניברסיטאית, האינטלגנטית. יפי הנפש נטולי החולצות, אווירת השאנטי הזורמת.. זו לא רק תל אביב, אלו המפגינים והשלטים שלהם. משהו כאן נוטה שמאלה בצורה שמאבדת לחלוטין את שיווי המשקל.

אני מרימה את הראש מהמחברת ונתקלת באוהל של "תנו לחיות לחיות", כלב אחד זקן ושלט אחד גדול: גם לכלבים אין בית. בעודי תוהה מה הקשר, מישהו בכובע שמש דוחף לי עלון בשם "זו הדרך" ("מדינה פלסטינית לצד ישראל - השלום אפשרי ובטוח בגבולות 67"). דיון קצת קולני מושך את תשומת ליבי תחת שלט ממותג: "תנועת מאבק סוציאליסטי". גם שם מחלקים עלונים.

מהצד השני של השדרה רשתות הסוואה מצלות על בחורים במדים שמציירים סיסמאות: שירות לכולם, די להשתמטות!

נשים בטעם רמת אביב מסתובבות בחולצות ממותגות של פורום ההורים לשוויון בנטל ומחלקות מדבקות, מסבירות את האידיולוגיה שלהן לשלושה עוברי אורח מהנהנים. קשובים. מאוד.

הם לא מספרים לנו כלום

על כמה אוהלים ליד מעבר חצייה כתוביות בערבית. בלהט ההסתייגות המאולצת מהשלטון נגררים למחאה קשישים, לימודים, כפייה דתית, צהרונים, גבולות המדינה, חובות לחברת החשמל ועוד.

התקשורת אולי מתאמצת למצוא אנשים רציניים בתוך המהומה הרוגשת בלב תל-אביב, כאלו שהם לא רק סטודנטים ולא רק משנקר ולא מחומצנים, או עטורי ראסטות. כאלו שבוודאות לא נולדו להורים מסודרים עם דירה בבבלי.

אני קצת מתקשה בעניין. אולי כי אין לי שום דבר נגד "ישראל היום", אולי דווקא כי לאנשי האוהלים יש.

ביציאה, במתחם הוותיק בתחילת השדרה, איש אחד קירח, בחולצה מחויטת, משיח בדאגה לחברו שהסטודנטים לא מעדכנים. "הם לא מספרים לנו כלום", הוא אומר. "מה יקרה כשהם יחזרו ללימודים? אנחנו כאן המבוגרים האחראיים שצריכים להחזיק את המחאה הזו".

למען האמת, אחרי חצי שעה שם, אני מוכנה להתערב שמלכתחילה היו שם מבוגרים אחראיים מאחורי הקלעים.

חבל שהוא לא שם לב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!