אמהות העצורים מ'הפלג הירושלמי' מספרות על רגע הניסיון: "התחלנו לרקוד"

הסערות הקשות אמנם נחו מעט, אך נושא המלחמה הפנים ליטאית עוד יעסיק אותנו רבות. התייצבות בלשכת גיוס - כן או לא, חוק תורתו אמנותו, לכולם או לפי מכסות? אנשי ציבור, רבנים, והעם היושב בציון ומאזין לקול רבותיו. גם ב'לובי נשי' הבאנו לא מעט קולות מכיוונים שונים הקשורים למערכה הקשה בה נראה פילוג גדול בציבור החרדי.

הבאנו את קולות הנשים שבעליהן הפכו לפעילים אדוקים מדי בהפגנות וכמעט פירקו בתים, הבאנו חיזוק נשי בצורה מאורגנת, והפעם בחרנו להביא את קול האמהות לבחורים העצורים.

הסיפורים הבאים התפרסמו ב'נפך' - מגזין הנשים של עיתון ה'פלס' והם מביאים את קולותיהן הנרגשים של אמהות לעצורים/עריקים, על הזכות, על השמחה ועל קידוש ה' שהן חשו למשמע מעצר בניהן.

"שני בנים עצורים: פלוני ואלמוני"

"ביום חמישי כשיצאו בניי להפגנות, הם הלכו על דעת כך שהם לא חוששים ולא מפחדים", מספרת מלכי, תושבת מודיעין עלית ואם לשני עריקים שנעצרו. "הם אמרו לי: 'אמא תתכונני שיעצרו אותנו' ולאחר מספר שעות, אכן, ארע הדבר. בו זמנית קבלנו שתי שיחות טלפונים משני מוקדי הפגנה שונים: אחד מהבן הגדול, שהוא עריק וודאי, בו הוא אמר לי: 'אמא, אני עצור' ובמקביל במכשיר הטלפון השני מצלצל הבן השני שהוא בשלב זה ספק עריק (עדיין לא חלפו שלושה חודשים מקבלת צו המעצר) בו אמר לי :"אמא, אני אזוק, הכניסו אותי לרכב". בהמלצת הוועדה להצלת עולם התורה, הם לא הזדהו בשמם. וכל אחד מהם מכונה 'פלוני אלמוני' במספר שונה.

הרגש הראשון שעלה לי זו שמחה! שמחה טהורה, והרגשה של שלמות והגעה ליעד מסוים. זכינו.
כל בני הבית התחילו לרקוד ולשמוח, הפעלנו טייפ עם שירי המערכה, וכשבעלי שב הביתה, הוצאנו בקבוק יין 'גן עדן' כוסיות מזכוכית הכי יפות, ושתינו לחיים. קשטנו את המרפסת עם שלטים של 'מעריצים את אסירי עולם התורה' והוספנו נורות צבעוניות למען יראו וידעו. ביתי הקטנה היתה בטוחה, שעוד במשך הלילה יערכו להם אירוע של קבלת פנים, והיא אמרה לי במתיקות :"אמא, אם יבואו לפה הרבה אנשים, אז תעירי אותי"

הבן הגדול הצליח להחביא את מכשיר הפלאפון שלו, והוא מידי פעם התקשר לעדכן אותנו את מי עצרו בשיחות כגון : "אמא, תתקשרי לוועדה ותגידי שגם זה וזה נעצר".

קבוצת העצירים הלא מזוהים נחלקה לשניים, כאלה שאין עליהם תמונות מהפגנות קודמות שוחררו מהמעצר- בתוכם בני הגדול. וקבוצה גדולה של כ- 28 בחורים, בתוכם קטינים, שהם לא מזוהים אך יש עליהם תמונות מהפגנות קודמות, כל אלו בשלב זה (יום ראשון בבוקר) עדיין במעצר, ואין לנו שום מושג מה קורה עם הבן השני. מכיוון שהוא בגדר 'פלוני אלמוני' אין אפשרות לשלוח לו חבילות או לבוא לדיונים בבית המשפט.

יושבים שם קטינים שיודעים בוודאות שאם הם מזדהים משחררים אותם באופן מידי, ובמסירות נפש מעדיפים שלא להזדהות כדי לא להסגיר את העריקים בני העלייה שנמצאים איתם, בעייני זו גדלות מפעימה.

ביום שישי בבוקר, עדיין שני הבנים במעצר, הלכתי למכולת וקניתי חבילות של סוכריות לכל הילדים, מהקטנה ועד בחורת הסמינר (לסמינר כדי שיהיה מה לזרוק במהלך הריקודים) במהלך יום שישי בבוקר, בסייעתא דשמיא שוחרר הבן הגדול, ובעלי והילדים יצאו לקבל את פניו בתחנת האוטובוסים עם שלטים של 'מעריצים' הם ליוו אותו הביתה בשירים ובריקודים, עד שהבן שלי בן החמש אמר: 'הלכתי עם אבא להפגנה' וכשהם הגיעו הביתה שוב שתינו 'לחיים' לגודל המעמד והזכות.

עברה עלינו שבת מרוממת, אחרי הדלקת הנרות עלו נשים מהשכונה לחזק ולהשתתף (ביום שישי הרגשתי שאין לי עם לשוחח ואת מי לשתף, אז העליתי את הרעיון להזמין אלינו נשים מהשכונה, וב"ה יש לנו קו טלפוני של נשות בני העלייה בשכונה, וכך הרווחתי שיתוף ותמיכה מרוממת)
בשבת בבוקר כשבעלי והבנים הלכו לבית הכנסת הם ליוו את הגדול בשירה כמו שמלווים חתן, ובדרך הם פגשו אברך שחזר מבית הכנסת אחר שם זרקו סוכריות על עציר ששוחרר, ובדרכו חזור זרק גם על אסיר התורה שלנו סוכריות) בתפילת מנחה קבל הגדול עלייה ביאה וכראוי למקדש שם שמים.

במהלך השבת, תיאר העריק את המתחולל בבית המעצר, כל אחד שמצטרף למעצר מקבלים אותו בשירה ובריקודים, ומכיוון שהם בגדר 'לא מזדהים' נזהרים מאד שלא לפנות האחד לשני בשם.
השוטרים מצדם מנסים בכל דרך לזהות את העצרים, מחפשים בכיסים, על תוויות הבגדים. לבני בכיס היו מדבקות עליהם הכיתוב 'המדינה הורסת את היהדות' וכל שוטר שערך עליו חיפוש בכיסים נתקל במדבקה עם הכיתוב המוחץ.

לבני בכיס היה את כרטיס ה 'רב קו' של הקטן, השוטרים ראו שזו לא התמונה שלו, הבן שלי טען שהוא מצא את הרב קו הזה והוא צריך לערוך עליו השבת אבדה. ובכל זאת מידי פעם הם ניסו להכשיל אותו וצעקו 'משה לוי' יש לך טלפון 'משה לוי' רוצים לשחרר אותך. (לבני בד"כ כתוב כל תווית החולצה את השם, הפעם, על דרך נס, הוא לבש חולצה חדשה ללא תווית עם שם)
בלילה נתנו להם לאכול לחמניות עם חומוס (בהכשר 'שארית' אז הבחורים אמרו לשוטרים שההכשר לא מקובל עליהם) מכיוון שהם היו אזוקים השוטר היה צריך ליטול להם ידיים, כאן נהגו כולם בהלכות נטילת ידיים בהידור רב, וכל אחד הסביר לחייל: "לא היד צריכה להיות יבשה לגמרי", "לא צריך ליטון עד פרק היד" וכדומה.

העמידו אותם לתמונה ולנתינת טביעת אצבע, והבן שלי חייך חיוך שמח ומאושר למצלמה, כששאלו אותו' הצטלמת כבר?' הוא ענה: ' אתה לא רואה את החיוך הכי גדול –זה שלי' השוטרים היו המומים מחוסר הפחד, מרגשות השמחה, מצב הרוח ותחושת הרוממות.

לגבי הבן השני, אנחנו עדיין לא יודעים מה קורה איתו, אבל אנחנו רגועים לגמרי, אנחנו שלמים, חזקים ושמחים על גודל הזכות שנפלה בחלקנו.

מה שיש לי להגיד לשאר האימהות: שלפני המעצר הכל נראה מפחיד, מי יודע מה יהיה איתם , ואיך זה לשבת בכלא, כל מיני דמיונות, חששות ופחדים, ברגע האמת, מקבלים הארה של שמחה והבנה של גודל הזכייה. והרגשה של שלמות והגעה לפסגה, ושם למעלה אין משמעות לדעות של השכנים, לתגובות של האנשים ברחוב, נמצאים בתחושה כה מרוממת שהיא הרבה יותר מרגשת ממה שחושבים.

במקום להתחיל את ה'זמן' בישיבת חדרה, הם התחילו בכלא 4

"אמא, להתראות, אני לא יודע מתי ניפגש, שבוע, שבועיים או שלוש, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר". במילים אלו, מתארת גברת שמואלי מבני ברק, יצא הבן להפגנה ביום חמישי. באזור השעה 7:00 בערב הוא עוד הספיק להתקשר מתוך נידת המשרה לפני שהבטרייה של הפלאפון שלו נגמרה, והוא אמר לי: " הכל בסדר, לא קבלתי מכות" והוא נשמע מצוין, שמח וטוב לב.
אנחנו לא ידענו שכבר בשעה 11:00 בלילה הוא הועבר למשטרה הצבאית, באזור השעה 12:00 התקשר אחד מהחברים של הבנים שלי לעדכן אותנו שהעבירו אותו למשטרה הצבאית.
ביום שישי בבוקר הוא התקשר שוב , הפעם מהטלפון של המשטרה ואמר לי: 'יש לי ארבע דקות לדבר איתך, הכל בסדר, אנחנו קבוצה גדולה כאן, בשעה 8:00 מעבירים אותנו לכלא 4'. הדבר שהיה הכי חסר לו זו הכיפה, שנאבדה במהלך ההפגנה, והוא בקש שנשלח לו כיפה, וכאן זה המקום והזכות לציין לשבח את האנשים המופלאים של 'הוועדה למען הצלת עולם התורה' שבאו ולקחו פרטים וחבילות להעביר לו, שהם מעדכנים בכל עת ובכל שעה, ודואגים במסירות עצומה לבחורים ולמשפחות.

בבוקרו של יום שישי שלחתי עם הילדים שוקולד לחלק במוסדות הלימוד, כתבתי מורה של הבת פתק: "אשרינו שזכינו שבננו נעצר על עוון לימוד תורה, אנחנו מודים על הזכות ומבקשים לומר פרקי תהילים להצלחתם ולהצלתם" גם בסמינר ביתי הרגישה שהיא לא לבד 'הרגשה שהוא אח של כולם' קבלו אותה בריקודים ובהרבה תמיכה ועדוד.

במוצאי שבת בני התקשר שוב, הפעם הוא לא היה מוגבל בזמן שיחה, והוא תיאר לנו איזו שבת מרוממת הם חוו בין כותלי הכלא, וברוך ה' הוא מאד מאד חזק, מבחינתו הזמן התחיל, במקום להתחיל את הזמן ב'חדרה' הם התחילו את הזמן בכלא 4, הדבר היחיד שחסר לו שזה אין מספיק גמרות.

אני מרגישה שהחוסן שלי כאמא מגיע מהבנים עצמם, הכח שאני מקבלת מבני כשהוא אומר שהכל בסדר, ואין מה לדאוג,(ובאמת חברות אמרו לביתי שאחים שלם אמרו שאם שמואלי שם אין מה לדאוג מכיוון שהוא כל כך חזק ב"ה) העוצמה נשאבת מהעוצמה של הבנים, לראות את הבן השלישי שישב לידו על הכביש מצטער שלא עצרו אותו, לראות את אחיין שלי,( שהוא העריק הראשון, עם צו ההתייצבות שלו הלכו למרן ראש הישיבה לשאול ולהורות מה לעשות) שכבר נתפס ע"י השוטרים, אך מכיוון שלא היה מקום בניידת לא עצרו אותו. אנחנו יודעים שזו זכות עצומה, כמו שאמר המשגיח הרב נוביק: שהזכות הזו תלווה אותם עוד שנים רבות, ואנחנו מודים לה' על הזכות שנפלה בחלקנו להיות ממוסרי הנפש בגופם ממש, אשרינו שזכינו!

הבן קיבל 30 ימי מעצר: "הוא חזק - אנחנו לא נשברים"

"שלחנו את הבן שלי לדבר הכי ברור והכי מתבקש", מבהירה בפשטות גברת שטמפפר מירושלים. "אנחנו מבינים שאין דרך אחרת וכל כך ברור לנו שאני לא מבינה איך לאנשים אחרים זה לא ברור. אנחנו מבינים שמישהו צריך לעשות את העבודה. ואנחנו מאד שלמים, מאד חזקים, שמחים ומאושרים.

הם מנסים בכל מיני דרכים לזרוע בנו בלבול, וחוסר מידע, ביום שישי בני התקשר, שמח וטוב לב, ואמר שאחרי ארוחת צהריים מעבירים אותם, הוא לא ידע להיכן, וגם כעת (מוצאי שבת פרשת נח) אני עדיין לא יודעת היכן הוא, אבל אנחנו מאד רגועים, אני יודעת בברור שלא יקרה שום דבר לבחורים, אין שום דבר שיכול לעשות להם רע. בני הוא אחד מהבודדים שקבל 30 ימי מעצר, אני יודעת שב"ה הוא מאד חזק, והוא יוכל לעמוד בזה.

ארגון ויאשרוה, פתח קו לנשות ולאימהות העצורים, הקו מסייע מאד, נותן הרבה מאד מידע, מפיג את חוסר הוודאות, ומאפשר להתעדכן איך וכיצד ניתן להעביר חבילות לבחורים.

ברגע שלא נפחד מהכלא, ונלך בשמחה, הרגע הזה, הם הפסידו את המערכה. אנחנו לא חשים שום הרגשת מסכנות, להפיך, ברורה לנו הדרך, היעד והמטרה, ואנחנו יודעים שאם ירד לנו הפחד מהכלא, אין להם שום כלים נגדנו".

חושבים על הקב"ה במקום על המפקד

"ביום חמישי התקשר הבן שלי להודיע לנו שהוא נעצר", מתארת הרבנית דינה כהן מבני ברק. "פצחנו בבית בריקוד ואנו מרוגשים ומודים לה' על הזכייה הענקית הזאת. בין התאוריה למעשה קיים הבדל רב, וחששתי שברגע האמת, בני שהוא עדיין צעיר יתבלבל, אך כשהוא ספר לי שמיד כשהוא נעצר, הוא הבין את גודל הזכות וניצל זאת כדי להתפלל על כל אלו שזקוקים לישועה, ששמעתי אותו מדבר כך התרגשתי.

אני רואה לזכות בהזדמנות זאת להודות לוועדה להצלת עולם התורה. המסירות שלהם היא בלתי ניתנת לתיאור, בשעה בשלוש לפנות בוקר התקשרו לתת מידע, ובשעות הבוקר הם התקשרו להתעניין איך אנחנו מרגישים. הדאגה שלהם לבחורים לכל פרט ופרט היא מרגשת. ורצינו גם להודות לארגון 'ויאשרוה' שפתחו קו טלפון לאימהות העצורים, ושלחו משלוח לשבת עם ברכה מאד מחחמת לבבות, וזו גם הזכות שלנו להודות לעיתון הפלס שצריך לדעת הוא דבר לא מובן מאליו, והעיתון נותן המון תמיכה וחיזוק ברמה גבוהה.

בכנות, אודה שכשנכסה השבת, חשתי הרגשה עצורה בעקבות כך שבני יושב בכלא, ונשפט ל20 יום, ואז כשהגיעו המשלוחים מהאנשים הם מאד היו במקום, עודדו וחזקו אותנו.

במוצאי שבת הבן התקשר וספר שהייתה להם שבת חלומית, התפילות היו בעוצמות, וה'הלל' שלא היה מעולם, נתנו להם רשות לשיר בסעודות שבת והקדוש ה' שהם עושים בין כתלי הכלא לא ניתן לתיאור, פשוט לא מבינים איך הם מאושרים ושמחים. כולם שם מדוכאים.

והם רוחם איתנה, ביום שישי הם קבלו רק פרוסת לחם אחת, מכיוון שלא נערכו בכלא לכמות כה רבה של עצורים, והם מספרים זאת בפשטות, בלי להתלונן, אני גאה בהם, נתתי לבני עצה, כיצד להתמודד עם המסדרים, מסופר שבגילת אסתר בכל פעם שכתוב הלך עם ה' הידיעה הכוונה למלך מלכי המלכים, אמרתי לו, אמור גם לחבריך, בכל פעם שאתם נאלצים לומר המפקד תחשבו על הקב"ה וכך תשבחו הרבה את הקב"ה.

הראש ישיבה התקשר הביתה לשאול מה עם האמא של הבחור ומה שלום הבחור ואמרתי לו הזכות של הראש ישיבה הרב קרלנשטיין זצוק"ל ויבדלח"ט הראש ישיבה הרב שמידא שליט"א, הזכות שלהם מאד ניכרת והם אלו שמסכים את הכח והעוצמה.

בנוסף, אני חושבת שהעמדה של האמא או האישה, היא דבר מאד מהותי, וכשהבחור יודע האמא תומכת ושלמה זה תורם באחוזים גבוהים מאד לשלוות הנפש שלו. ובחור או אברך שצריך גם להתרגל למצב או לנתונים וגם לדאוג לבני הבית אלו הם ייסורים גדולים. ולכן חזקו ואמצו, תכירו בזכות העצומה שנפלה בחלקכם, ותקרינו לבניכם היקרים המון שלווה, עוצמה ורוגע.

וכולנו תפילה שכמה שיותר מהר יחזרו לבית המדרש זה לא קל לחשוב שמתחיל הזמן והם לא צועדים עם המזוודה שלהם לישיבה, ויש לי בקשה מאד אמית וחזקה מכל אמא שכמה שהיא יכולה להתפלל על האסירים הללו הם צריכים את התפילות שלא יינזקו חלילה ושישבו במהרה לבית המדרש".

תפילה בכלא: 'הלל' כמו של ימים נוראים

"את הבשורה על המעצר חווינו מתוך מכשיר הפלאפון הפתוח", מתארת גברת קולדצקי מבני ברק. "הבן שלנו התקשר מיד כשהוא נעצר ושמענו את השירה הסוערת ואת פרקי התהילים שנאמרו בלהט מתוך הניידת. בפעם השנייה הוא התקשר תוך כדי חקירה. בשלב זה הוא היה עדיין לא מזוהה והוא התקשר למכשיר הטלפון של הסבתא שהיה בביתנו. הוא אמר לנו מתוך החקירה שמציעים לו להזדהות, לשלם אלף שקל ולהשתחרר או להישאר בכלא בלתי מזוהה, בשלב זה בקשתי לשוחח עם השוטר ואמרתי לו שיתקשרו עוד חמש דקות כי עלינו להתייעץ, השוטר ענה לי 'מה פתאום, לאף אחד לא נותנים להתקשר, כבר 60 בחורים הזדהו לפניו, חתמו והשתחררו'. כאן נדלקה לי נורה אדומה, מה זאת אומרת 60 בחורים כבר הזדהו, המשטרה בוודאי לא מעוניינת בטובת בני, אמרתי להם שיתקשרו עוד חמש דקות וסגרתי את הטלפון, התקשרתי מיד לוועדה, והם עברו שבשום אופן לא להזדהות מכיוון שזו מלכודת, ברגע שהוא יזדהה הוא יועבר למשטרה הצבאית. אחרי חמש דקות, התקשרו שוב, והורנו לבן שלא להזדהות.

לבסוף, מצאו לו בכיס קבלה של רב קו, ועם הצלבת מספר הטלפון של הסבתא, זיהו אותו, ואכן הוא הועבר למשטרה הצבאית בענתות.

בשלב זה מידי פעם הוא השיג מכשיר פלאפון (לזה היה מכשיר, לשני בטרייה) ועדכן אותנו שמעבירים אותו לענתות.

במשך הלילה ידענו שבבוקר בעלי יסע להביא לו את התפילין, לכן צלצלנו לוועדה ובקשנו את מספרי הטלפון של העצורים מבני ברק, והתקשרנו למשפחות ליידע אותם שהם יכולים להעביר דרכינו חבילות.

בבוקר התמלא הרכב הגדול שלנו במזוודות וחבילות מלאות בכל טוב, בעלי נסע לירושלים למגרש הרוסים, שם הוא ראה שהידיים של הוועדה מלאות בעבודה, ולכן הוא נסע בעצמו לענתות , ושם אחרי פרוצדורה קצרה הועברו המזוודות לבחורים.

ביום שישי בבוקר התקשר בני מהטלפון של המשטרה בענתות, במצב רוח מרומם, ותיאר לנו איזו תפילת ראש חודש מרוממת ו'הלל' כזה שמתאים לימים הנוראים. הוא היה ממש ב'אורות' הרגשה מרוממת של שמחה.

אי אפשר להבין זאת עד שלא חווים זאת, כל הבית היה בהתלהבות ובריגושים, כולם רצו לשמוע איך ולמה, ומה קורה, ההרגשה היא של זכות והתרוממות ולשנייה אחת לא היו רגשות של דאגה, חשש וכדומה.

העובדה שהוועדה להצלת עולם התורה בתמונה, מורידה את מפלס המתח והדאגות, דבר ראשון אין את הדאגות הפרודצלויות, מקבלים כל עת מידע מעודכן , זה דבר מדהים שמשנה את כל הספור. הם יכולים לברר בכל רגע נתון, מה עם הבן ומה מצבו, כעת עבר למשטרה הצבאית, לפני משפט, אחרי משפט וכדומה. בנוסף ניתן להתקשר אליהם בכל שעות היום והלילה לשאול ולברר מהשאלות הקטנות ביותר , כמו מה ניתן להעביר ואי, ועד לשאלות גורליות, כמו האם להזדהות או לאו.
מעבר לכך שכל הבית מלא בזרי פרחים עוגות, ברכות ואיחולים. אלו דברים שמאד מעודדים ומחזקים.

ידוע הוא שדברי ההפטרה נכתבו לשעה ולדורות, ובהפטרה של פרשת השבוע נאמר : (ישעיה נד פס י"ז) "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום... למשפט תרשיעי, וכל נחלת עבדי ה' וצדקתם מאיתי נאום ה'"

המלבי"ם מסביר שם בזאת הלשון: "כל כלי אשר יוצר" ויעשה להיות מזומן "עליך לא יצלח" וכן, אם ירצה מי לנצחך במשפט "תרשיעי אותו" רצונו לומר בין מי שירצה להטותך מאמונתך בחרב וביד חזקה ובין מי שירצה להטותך בין ויכוחים וטענות "לא יצלח".
"זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאיתי" זאת תהיה להם שכר בעבור שהם עבדי ה', ובעבור הצדק והמעשים הטובים שלהם. זאת נחלת עבדי זו השכר המובטח, שנזכה לפסוקים הנוספים כתובים בהפטרה "לרגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיה נ"ד פסוק ז') שכל הצער של הסורים והכלא יהיו כרגע קטון לעומת ברחמים גדולים אקבצך, שזו הגאולה השלמה שתבוא בע"ה בקרוב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!