הפלג מחבל בתנועת התשובה והקירוב // בעלת תשובה בטור כואב

"למה את מתפללת כל הזמן על השלום?" שאל אותי הקשיש שבעברו היה מפקד בכיר בחיל האוויר הישראלי. הופתעתי, לא האמנתי שדווקא הוא ישאל אותי שאלה כזו. "שלא תביני לא נכון. אני ממש לא רוצה מלחמה. יותר מדי חברים איבדתי במלחמות ישראל וגם כמו שאת יודעת נפצעתי קשה בעצמי. אבל משהו אחד טוב היה בתקופות המלחמה – היינו מאוחדים. כולם דאגו אחד לשני, כולם באמת היו ערבים זה לזה. אני לא רוצה מלחמה אבל גם לא שלום. הייתי רוצה מתיחות קטנה שתטריד ותזמזם ותגרום לנו לפחד ולהתאחד מחדש". שתקנו לכמה דקות. לפתע הוא הרים עיניו לשמיים. השמיים שהיו תכולים ושלווים באותו יום, היו יותר מדי פעמים בחייו שדה קרב אכזרי, רווי דם, אש ותימרות עשן.

לפתע הוא שבר את השתיקה ואמר בקול עצוב מריר: "את יודעת מה הכי מעניין באויבים שלנו? הם לא מבדילים בינינו. זה לא באמת מעניין אותם אם אנחנו דתיים או חילוניים, מזרחיים או אשכנזים וכל שאר ההגדרות וההכללות. בשבילם כולנו פשוט יהודים. הלוואי וגם אנחנו היינו אחד בעיני השני פשוט יהודים, כמו שהכרזנו על עצמנו בהכרזת העצמאות – מדינת היהודים, כל היהודים".

השיחה הזאת המשיכה להעסיק אותי, הרבה אחרי שהסתיימה. לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי האויבים שלנו רצו להשמיד, להרוג ולאבד בלי הבדל בין יהודי זה לאחר. אבל אנחנו לעומת זה תמיד היינו ועודנו עסוקים במה שמבדיל אותנו אחד מהשני.

בימים אלו בהם נראה שהמתח בין הציבור החילוני לדתי רק הולך וגובר, קשה שלא לחזור לשיחה הזו ולסימני השאלה שהעלה הלוחם לשעבר. אולי אם היינו מסוגלים לכבד זה את זה, מעצם היות השני יהודי שנברא בצלם, היינו יכולים לחסוך מעצמנו כל כך הרבה צער.

רוב הציבור החילוני, רחוק ככל שיהיה, אינו מעוניין למחוק כליל את היהדות. גם אלו שאינם מסוגלים להאמין בכוחה של התורה להגן ולהציל את עם ישראל, מסוגלים גם מסוגלים להבין שלומדי התורה הם החוליה הבאה בשרשרת. שהדת לא תתקיים בלי דור העתיד של רבנים, משגיחים, מורי הוראה וכו' ולשם כך צריך מי שישב על לימודו בבית המדרש (אם אכן הוא יושב ולומד ולא עוסק באלימות ובחילול השם). יחד עם זאת קשה להגיע להבנה הדדית כשאין כבוד הדדי.

כשאין כבוד הדדי בין חלקי העם, הציבור המסורתי / מאמין שמהווה חלק גדול בחברה הישראלית, שותק וחושש לקום ולהגיד את דברו. חלק זה גם אם אינו שומר שבת, יש לו גבול אדום והוא העבודה בשבת. ציבור זה תמיד שמע בבית ש"מעבודה בשבת אין ברכה". ציבור זה מעוניין לשמור על הסטטוס קוו בעניין השבת כי ברגע שיופר הוא ייאלץ לקום ולעבוד בשבת או לחשוש לפיטוריו. ככל שהמתח הדתי-חילוני גבוה יותר, כך הוא חושש יותר לעמוד על שלו.

יחד עם זאת אי אפשר לדרוש כבוד מהאחר בלי לכבד. איך אפשר לדרוש כבוד מהצד החילוני, כאשר קיימים גופים דתיים המחזירים בתשובה שלא מאהבה אלא בכפייה ובניגוד לרצון ההורים? איך אפשר לדרוש כבוד כשכספי הפריפריה המיועדים לחזק את החלשים וחסרי ההזדמנויות החברתיות / כלכליות, עוברים לעמותות פרטיות כדי לנהל מסע החזרה בתשובה כוחני בניגוד לרצון האוכלוסייה. זו בודאי לא הייתה דרכו של אהרון הכהן.

איך אפשר לדרוש כבוד כשציבור כוחני נוקט באלימות ומבזה את צבא ההגנה לישראל המגן בחייו גם עליו? איך אפשר לרמוס כבודה של מדינה ובו זמנית לחיות על חשבונה?

אברהם אבינו, ראשון המאמינים בקל יחיד וראשון המחזירים בתשובה, עשה זאת באהבה ובחסד. אברהם אבינו רץ ביום השלישי למילה להכניס אורחים שכלל לא נראו לו יהודים, אלא פשוט בני אדם. הוא רץ וטרח ושמח על עצם מצוות הכנסת האורחים והחסד לאדם אחר באשר הוא אדם.
אולי פרשת לך לך, תשפיע עלינו שנלך ונתרחק לנו מכל מה שמפריד וננסה לחשוב על כל מה שמחבר? אולי סוף סוף נלמד לכבד אחד את השני? אולי נלמד משהו מהאויבים שלנו ונתייחס אחד אל השני ואל עצמנו כסתם יהודים?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!