פינת פאר: "לקח להורים שלי חודש לקלוט שהתגרשתי"

הפחד מהאחריות.
הפחד מהחיים.
הפחד מהלבד.
הפחד מהתמודדות
הפחד מהשאלות.
הפחד מהעיניים המרחמות.
הפחד מהחלטות.
הפחד מנפילות.
הפחד מהצלחות.
כאשר אפול - איך אקום? האם זה אפשרי בכלל?

מיכל, בת 28, אמא לארבעה - גרושה.

"יום אחד הכל התפוצץ. ההורים שלי עלו עלי. במשך שמונה שנים הסתרתי את העובדה שאני נשואה לאדם חולה. ריחמתי עליו, ריחמתי על הילדים, ריחמתי על האחים הרווקים שלי שלא יוסיף להם שם טוב להיות אחים לגרושה. ריחמתי על ההורים שלי ושלו, ריחמתי על כולם חוץ מלרחם על עצמי.

שמונה שנים של שקט תעשייתי, של הסתרה, שקט של ייאוש, תסכול, שקט של גורל רע. יום אחד הוא החליט שאין טעם לחיים שכאלה. חבל על הזמן של כולנו. הגענו לבית דין עם החלטה כתובה, הוא נתן לי גט והתאשפז מרצון במקום ששם מתמחים במחלות מהסוג שהוא לוקה.

שרדתי לבד חודש עד שהם עלו עלי. "חיית עם חולה ולא סיפרת לנו"?
אמא שלי התחילה לבכות, אבא שלי לא הגיב - מתוך הלם מהמידע שנפל עליו באמצע החיים.
איך לא ראינו?
איך לא שמנו לב?
איך לא שיתפת?
למה? למה? למה?

בני המשפחה שלי לא סולחים לי על שהסתרתי בצורה הטובה ביותר את חיי המאתגרים.
מהצד נראינו הזוג המושלם - לכן כולם קיבלו את הבשורה בהלם מוחלט. הרגשתי הקלה ופחד ביחד. מסתבר שגם לרע מתרגלים.

ידעתי שלהיות גרושה זה קשה ומאתגר - לא ידעתי עד כמה. בראש השנה ראיתי בפעם הראשונה בחיי מהו צער, מהי התמודדות .זה התחיל קצת לפני החג, כשהילדים מחפשים אצל מי לעשות כפרות. פתאום כולם עסוקים וקשה להשיג את האחד שיעשה לנו .עשיתי אני את הכפרות לכולם. אלו כפרות אמתיות, חשבתי לעצמי. בתפילה השנה בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. הבן הבכור שלי יחד עם הקטן, עמדו בודדים בפינת בית הכנסת. הם היו מסכנים, אפילו ארון הקודש בכה. התפללתי שמישהו יסתכל לכיוונם, אבל לא, הם היו שם לבד בין המון המתפללים, עצובים ובודדים. אזרתי אומץ וביקשתי מאחד המתפללים שיאמץ את ילדי לתפילות החג. הוא הסכים בשמחה והחיוך חזר לילדים (וגם אלי) הרגשתי שאלוקים איתי. הדמעות נשפכו אצלי כמים.

שנה ראשונה לבד. שנה ראשונה של כאב עמוק ודמעות שלא נגמרו. את ארוחת החג אכלנו אצל המשפחה שלי. אפילו הדבש היה לי מר .החלטתי שמיד אחרי החג אני יוצאת לדרך חדשה של אומץ ואמונה. חיפשתי מטפלת שהיתה שם בלבד הזה והגעתי אלייך. אשמח לקבל כלים איך למרות הקושי אפשר להישאר שפויים ושמחים".

התרגשתי מהפתיחות.

מיכל יקרה, נתחיל בכך שאת אמיצה .להיות אמא ועוד יחידנית, זו משימה קשה ומורכבת ללא ספק.
הדרכנו את מיכל איך לנהל את הבית לבד, הדגשנו שיש לנו מחויבות לתת לילדים הרגשה של ביטחון והמון כח בהתמודדות מול החיים, השאלות, המבטים, הכל יעבור עם הזמן. זה הזמן לטיפולים רגשיים לכולם - וכמובן לעשות הכל בכדי לעבור את המשבר בצורה הקלה ביותר. הסברנו שאסור לתת לילדים הרגשה של רחמים ומסכנות - אלא לחזק ולעודד שמכאן אנחנו יוצאים לדרך חדשה.

הסברנו שלעולם אבא ישאר אבא, בכל מצב, ואין לדבר רע או להשתמש בילדים במשא ומתן .
הדגשנו שמיכל, כאמא, מרגע זה אחראית בלעדית על התנהלות הבית .יש לך את הכוחות כאמא לתת לילדים אהבה, הכלה, וכמובן לעשות לילדים כללים חדשים של אסור ומותר, הצבת גבולות עם המון אהבה. הילדים רוצים אמא חזקה, מכילה, אחראית ורגועה .אמא ששלמה עם הצעד שעשתה, אמא שיודעת ועושה הכל לטובתם ולטובת הבית, המשפחה.

עלייך לתת לעצמך זמן שהוא רק שלך. למצוא תמיד את האופציות להיות רק במקומות שטוב לכם ואתם מרגישים שם רצויים. לברוח מרחמים וליצור חיים של שמחה וסיפוק עד לאושר הבא.

קוראים יקרים, בואו נשתדל לפקוח עיניים, נראה את הילדים ,את אלו שלבד, מתמודדים/ מתמודדות ונחליט שהשנה כולנו כאן למען שנה יפה יותר, מכילה יותר, מקבלת ומאושרת הרבה יותר מהשנה הקודמת, והכי חשוב: נתפלל ונעשה הכל למען שמירה על התא המשפחתי שלנו שלם.

שלכם, פארלי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!