'ראש גולת אריאל' // הרב יצחק דוד גרוסמן

אחריות על כתפיו

בז' בחשוון תשל"ג נבחר מרן רבינו הגר"ע יוסף זצוק"ל לכהן כרבה הראשי של ישראל, והראשון לציון. הייתי בוועד הבוחרים לרב הראשי, ולא אשכח את המילים הראשונות אותם אמר מיד לאחר היבחרו, בקול שנוק ובעיניים דומעות: "אני מרגיש את האחריות הגדולה שהוטלה על כתפיי, העול והמשא של הנהגת כלל ישראל. מעתה, נפלה עליי אחריות של שמירת התורה והמצוות של כל עם ישראל היושב בארץ הקודש".

אכן, למן אותו רגע, נלחם מרן רבינו זי"ע כאריה על זכות קיום מצוות במדינת ישראל. הוא היה הראשון שביסס, גדר, ותיקן עיקרי תורה שהפכו ברבות הימים לנחלת הכלל. בזכותו, בזכות דאגתו.

להתיר עגונה אחת

מלחמת יום הכיפורים הייתה מכת פתע למדינת ישראל. לכוחות הלוחמים היו אלפי הרוגים רח"ל, ובעיקר שלטה אנדרלמוסיה בכול. אוטובוסים של חיילים שנסעו לדרום הארץ, הוזזו באחת לצפון, וחללים רבים נפלו במלחמה מבלי שנותר מהם כל זכר.

באותם ימים ישב מרן רבינו זי"ע על המדוכה הלא קלה של 'היתר עגונות' בניסיון להביא צרי ומזור לנשים עגונות שנותרו ללא משען ומשענה, וללא קבר ישראל לעלות אליו. צערן של הנשים נגעה לליבו הגדול, והוא עשה כל טצדקי להתירן ב'כוח דהתירא' הגדול ובכתפיו הרחבות.
הייתי בסוד הדברים והעברתי לו ממצאים מבני המשפחה וחוזר חלילה. באחד הימים קיבלתי קריאה ממנו, לבוא ולהצטרף אליו לבסיס צה"ל בצפון הארץ, הוא בא לעמוד ולבחון מקרוב את זירת הלחימה של ישראל בימי המלחמה.

באותו ביקור נרגש, אמר לי מרן רבינו הגר"ע יוסף: "כדאית כל הטרחה והיגיעה העצומה בימים אלו, עת אין אני ישן כלל ואיני נותן תנומה לעיניי, ולו רק כדי להתיר עוד אישה אחת מכבלי עגינותה".

הוא תאר באוזניי בציוריות כי אישה עגונה כמוה כאסיר בכלאו: "והלוא אתה יודע איך נראים אנשים בכלא, שאינם רואים את אור היום, כן גם אישה מסכנה זו, לא רואה אור. מצווה רבה למצוא היתרים בהלכה ולהצילם".

אז, בימים ההם, קנה מרן ובצדק את מקומו כמציל העשוקים, וכמי שדואג לכלל ולפרט.

כך אני נח

לפני שנים ארוכות נסעתי עם מרן רבינו זי"ע לסאן-פאולו בברזיל למען הקמת ישיבה עבור בני תורה. ככלל, הייתה דאגתו נתונה לכלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם. טסנו טיסה לילית ארוכה לברזיל, ובעוד כל יושבי המטוס נמים על יצועם, מרן זי"ע יושב ולומד לאור פנס זעיר. ניסיתי להציע לו לסדר את המושב כדי שיוכל לנוח מעט, אך הוא פטר אותי באומרו שהוא באמצע לימוד בסוגיה מסוימת. כך לא עצם עיניים כל הטיסה הארוכה.

משהגענו למחוז חפצנו ולמקום אכסנייתנו, שיערתי לעצמי שעתה, לאחר טיסה ארוכה ומתישה שכזו, בוודאי יפנה הגר"ע יוסף לנוח מעט מעמל הדרך. אך הוא, ממרומי שנותיו, הלך 'לנוח' עם ספריו.

כזה היה כל ימי חייו. לא ידע מנוחה מעמל התורה. מנוחתו הייתה בתורה. פעם אמר לי: "בימים הקשים שלי - אני מספיק ללמוד יותר תורה ולחדש יותר חידושים".

ביקש עבור הכלל

באחד הימים התבקשתי על ידי מרן להצטרף אליו לטיסה לארה"ב עבור שליחות מצווה. עוד בארץ הכנתי את כל הפרטים המורכבים לקראת ביקורנו במקום, שכלל בין היתר ביקור בביתו של הפילנתרופ היהודי, מר אדמונד ספרא ז"ל.

מרן שלא ידע לשוחח בשפה האנגלית ביקשני שאתרגם אותו בפני הנגיד היהודי. מה מאוד התפלאתי, כי בשעה שהתיישב מרן על הספה החל לשטוח את מצוקתם של בני הישיבות בארץ הקודש, בעוד הוא שוכח ממצוקתו הוא, לשם כך טס הנה.

ניסיתי להחזירו לנושא הדיון אליו באנו ממרחקים, אך הוא כמו אינו שומע אותי, וממשיך לתנות ולשפוך שיח עבור בני הישיבות והכוללים. סופו של דבר, שהנגיד ספרא ראה את האמת והכנות בה נאמרו הדברים והבטיח לאלתר לעזור ולסייע, וגם מצוקה זו שבשבילה נסע מרן רבינו זי"ע נפתרה בסייעתא דשמיא.

אביהם של העולים

כשקיבלנו במוסדותינו מוסדות 'מגדל אור' את העולים, נוצרה בעיה בהקשר למעמדם ההלכתי של נערים מסויימים, האם ניתן לקלוט אותם או לא. והדבר נגע בנפשו. ימים ארוכים עשה בבירור זהותם היהודית, ודאג שייכנסו למוסדות. הוא היה שותף מלא בקליטתם.

באחד השיעורים הגדולים אותם נשא ב'יזדים', שיבח מרן רבינו זי"ע את פעילות המוסדות וכך אמר: "חכמינו אמרו (בבא מציעא פה, א) 'כל המלמד את בן עם הארץ תורה אפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו שנאמר 'ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה', וכי יש לך עם הארץ גדול יותר מעולי רוסיה, שחיו בהתנתקות מוחלטת מהיהדות קרוב לשבעים שנה?! מי שמלמד אותם תורה, הרי הוא חשוב בשמים לאין ערוך".

ולא רק ב'מגדל אור', אלא דאגתו אף הייתה נתונה לתלמידים בכל העולם כולו. כשהקמנו את המוסדות בברית המועצות בצוותא עם הרב אליעזר רוזנר, במימונו של הנגיד איש החסד והצדקה רבי זאב וולפסון ז"ל, תמך מרן ועזר בכל לב. בממשלה, משרדים, תקציבים, מכתבים וכו'.
הוא ממש נשא את משא הדור על כתפיו מסוף העולם ועד סופו. מאות ואלפי תלמידים שנישאו ליהודיות כשרות, הם בזכותו.

מן ההר אל העם

הוא ירד מן ההר אל העם. הוא ויתר על תורתו שלו, על יגיעה עצמית שלו, על שעות יקרות של חידושי תורה שלו- של כתיבת ספרי חיבורו שהיו חביבים עליו ביותר - עבור העם שבשדות, פשוטי העם. הוא נדד ממקום למקום, היה הולך לשכונות שהיו נחשלות באותם ימים: קטמונים, בוכרים, קריית-מנחם, בית-ישראל. היה הולך ממקום למקום כדי ללמד תורה.

הוא לימד את בעלי הבתים, בעלי המלאכה. הוא ישב בשוק מחנה יהודה ולימד תורה את המון העם. כך היה בירושלים, בתל אביב, בצפון, ובכל רחבי העולם.

לימים, עת ישבתי במחיצתו אמר לי: "מכל הפעילות שלי בעולם הזה, אני מבקש שכר על קירוב אחים, על לימוד תורה לנחשלים. זה הכי חשוב בעיניי".

הזכות להקים מוסדות



בימי הכתרתי כרבה של מגדל העמק, בא מרן רבינו זי"ע לכבדני. באותם ימים הייתי בידידות נפלאה עמו, וחיבבני כאב לבן. הוא ליווה אותי בכל תחנות חיי ובכל הפעילות שלי כאב מסור, אוהב ודואג. הוא הגיע אינספור פעמים למגדל העמק, בכל עת מצוא, יום חנוכת המוסדות, אירועים כלליים, וכמובן שמחות פרטיות שלי.

כשנתיים לאחר הכתרתי, בשנת תשל"ב, הופיע גאון ישראל והדרו במגדל העמק להנחת אבן הפינה של מוסדות 'מגדל אור'. הוא ניגש אליי, הביט על מאות התלמידים, ואמר: "עזבת את ירושלים, את החסידים, את המשפחה, שמעת בקול חכמים והגעת לכאן במסירות נפש. לכן זכית להקים מוסדות, מאות תלמידים ההולכים בדרך ה', ולהיות מגדל אור לכל העולם".

זיכרון על אנושי

הוא היה גאון עולם שכל התורה הייתה אצורה בזיכרונו. בכל פעם כשנכנסו אליו, פגשו אותו עם הספרים, עם התורה שהייתה משוש ליבו. הוא אצר במוחו הגדול אלפי ספרים בעל פה.

הוא הכיר את ספרייתו העצומה בת למעלה עשרות אלפי ספרים, וידע כל ספר היכן מקומו. הוא ניחן בזיכרון מופלא, על אנושי, אותו השקיע בתורה.

זכורני, עת הייתי נכנס לפניו, הייתי מחכה בסבלנות עד שמרן זי"ע ירים את ראשו מן הספרים שהיו חדוות חייו.

סטירת הלחי האחרונה



מראשית דרכי היה לי לאב רוחני, רבי ומורי. הוא אמר לי לא פעם: "אני אוהב ומחבב אותך כמו בן שלי". וכשהיה חולה ורתוק לביתו בתקופת חייו האחרונה, הרגשתי צורך עז לבוא לבקרו.

בליל י"ד בתשרי, ערב חג הסוכות, עליתי במיוחד לירושלים והתקשרתי לברר אם אני יכול לעלות למרן. בני הבית אמרו לי כי הוא נח עתה ולא כדאי להפריעו. אמרתי לעצמי כי איני עוזב את העיר עד שבעז"ה אזכה לראות את מרן.

נשארתי בהר נוף. לאחר כחצי שעה מתקשרים אליי בני המשפחה ואומרים לי כי מרן התעורר והביע רצונו לערוך קידוש לבנה – האחרון בימי חייו, ומחפשים עשירי למניין. קפצתי ועליתי לבית הידוע ברחוב הקבלן, מרן רבינו זי"ע שישוב היה בחולשתו בכיסא הגלגלים, חרד לקראתי ושאלני לשלומי.

אמרתי לו: "כבוד מרן, כואב לנו הראש. אם מרן עטרת ראשינו במכאוב ובסבל – זה כואב לנו. לכולנו." הוא הרים את ידיו הקדושות, והעניק לי במאור פנים סטירת לחי אוהבת אחרונה לימי חייו.

פרידה משר התורה

באותו יום מר ונמהר, יום שני, ג' במר חשוון תשע"ד, עליתי ירושלימה בתחושה כואבת. מרן שר התורה נאנק ונאבק על חייו. נכנסתי לחדרו, נישקתי את ידו, זו הייתה יד חמה של אדם חי. דמעות ניגרו מעיניי: אבינו, רוענו, הישאר עמנו, עם ישראל זקוק למרן. אך משמים נגזרה הגזירה, כחצי שעה לאחר מכן, בעודי נושא תפילה בהר הזיתים, רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק.

דורות ארוכים לא היה אדם ענק שכזה משכמו ומעלה, גבוה על גבי גבוה. הוא חסר לעולם התורה ולעולם היהודי בכל התפוצות. יהי זכרו הגדול ברוך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!