'הפלג' טרחו לחשוב מה עובר על נער צעיר בן 18 המתגייס לצבא?

כשרואים את המראות הקשים מהפגנות הפלג, אי אפשר שלא לשאול - האם הם בכלל מודעים למהות האמיתית של הפגנה דמוקרטית במדינת חוק ומשטר?

הזכות להפגין ולהביע דעה היא אחת מזכויות היסוד במדינה דמוקרטית. הזכות החוקית לארגן עצרת מחאה, לעורר מודעות לבעיה חברתית לא כוללת בחובה חס ושלום הפרעה לחיי היום יום של כלל הציבור, אנרכיה ואלימות. כנראה שמי שמתקשה להתמודד עם החוק הדורש ממנו להקדיש רק כמה דקות מזמנו כדי לחתום על הסכם תורתו אומנותו, מתקשה גם להבין מהו הנוהל התקין והיאות למחות ולהפגין במדינה דמוקרטית. מצד שני הם בזים לכל מה שהמדינה מייצגת אז אולי אין זה מפתיע.

כואב לראות איך מי שכביכול נלחם על הזכות ללמוד תורה, משקיע את עיקר זמנו בלמלא בזפת מנעולים של רבנים, בהפרעה ללימוד של הדבקים באמת בתורה ומתעללים בציבור חף מפשע בטענה שהם עושים זאת לכבודה של תורה.

כואב לא פחות הוא יחסם המזלזל, המתנשא, הפוגע והאלים לצה"ל ולחייליו. נכון שמי שבוחר להקדיש את חייו ללימוד תורה אין מקומו בצה"ל. אבל אסור לו גם לשכוח שבלימוד התורה שלו הוא אמור להגן על כלל ישראל, כן גם על חיילי צבא ההגנה לישראל!. מי שאמור להגן בלימודו ובתפילתו על האחר אינו יכול למלא את ליבו בשנאה יוקדת כלפיו.

האם אנשי הפלג המקללים ומכים חיילים בכלל מבינים את המהות האמיתית של חייל בצבא הגנה לישראל? האם אנשי הפלג טרחו לרגע לחשוב מה עובר על נער צעיר בן 18 המתגייס לצבא, בידיעה שחלומותיו על העתיד הם בהקפאה כרגע כי מי יודע אם יזכה לשוב הביתה בחיים בתום השירות הצבאי? האם אנשי הפלג עצרו לחשוב כמה מאלו שזכו להישאר בחיים, נשארים פגועים בגוף ו/או בנפש? האם הם עצרו לחשוב על כך שאת הקורבן האישי העצום הזה הם מוכנים לשלם אך ורק למען ההגנה על עם ישראל?

האם האמהות של מפגיני הפלג, הממלאות את בניהן בשנאה יוקדת כלפי צבא השמד, עצרו לרגע לחשוב מה עובר על אמו של חייל בצה"ל? אם שמפחדת לישון בלילה פן תעיר אותה הדפיקה הגורלית בדלת המבשרת שבנה נפל? האם הן עצרו לחשוב לרגע מה עובר על אמא שסופרת את הדקות והימים עד לתום סיום השירות של בנה וחזרתו הביתה? האם הן בכלל מודעות לעובדה שלחייל השב הביתה בחסדי השם יש עדיין קריאות למילואים ומי יודע איך והאם יחזור משם? האם הן מסוגלות להביע טיפה קטנה של חמלה למשפחות החיילים?

האם מישהו מאנשי הפלג מודע לכאב העצום של משפחות השכול הישראלי? הכאב של הורים שקברו את ילדיהם, יתומים ואלמנות שהקריבו את היקר להם מכל למען עם ישראל?

כשקראתי בשבת בבית הכנסת על היונה של נוח, לאור האירועים הקשים השבוע, לא יכולתי שלא לחשוב על יונת שלום אנושית, אמו של דייויד דמלין הי"ד שנהרג סמוך לעפרה ע"י צלף פלסטיני במהלך שירות מילואים באדר תשס"ב.

בניגוד ליונה של נוח אותה אף אחד לא שלח, היא שלחה את עצמה. למרות הכאב העצום של אובדן הבן למען המולדת, היא קמה מכאבה וקיימה במלואו את הציווי לא תיקום ולא תיטור. היא פנתה אל משפחת הרוצח של בנה וממשיכה לפעול וליצור קשר עם משפחות שכולות משני הצדדים כדי לקדם שלום בין העמים, בכדי לעצור את מעגל הדמים והכאב. לצערנו במדינה בה אנו חיים, יותר מדי פעמים אלו שמבקשים שלום ורודפים אחריו, מוצאים עצמם נרדפים בעצמם. בכנסים בהם היא משתתפת היא נאלצת להתמודד עם קיצוניים אלימים שמתקשים להכיל את יכולת הסליחה והרצון שלה לשלום, אבל היא אינה מרפה. לא הכאב האישי הנורא ולא התגובות של הקיצוניים משני הצדדים מונעים מיונת השלום האנושית לחפש אחר ענף הזית ולהביא שלום לעמה ומולדתה.

עם ישראל זקוק ללומדי התורה שיהגו בתורה יומם ולילה כדי לעזור ליונות השלום האנושיות שבקרבו. עם ישראל זקוק ללימוד תורה ותפילות כדי לבטל גזירות קשות וכדי שלא תצטרף יותר אף משפחה למעגל השכול הישראלי. עם ישראל זקוק ללימוד ותפילות מתוך אהבה ואחדות. לא מתוך שנאה ואלימות.

למרבית הצער נראה שמפגיני הפלג שכחו מהכל: שכחו איך אמורים להפגין בלי לפגוע בחולים הממהרים לבית החולים ובאנשים היוצאים לעמל יומם, שכחו לשם מה הם בכלל אמורים ללמוד תורה, שכחו את המוסר ואהבת ישראל, שכחו שגאולה לא יכולה לבוא משנאה. שכחו שהתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כנראה ששכחו כי הם עסוקים יותר מדי בלשנוא ולקלל את החיילים שמוסרים נפשם וחייהם גם למענם, בתוך כלל ישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!