מחאת הדיור מתרחבת • איפה התוצאות?

ראיתם פעם עיר בתוך עיר? אם עדיין לא, אתם יותר ממוזמנים לסור אל שדרות רוטשילד, או בשם העדכני יותר: עיר האוהלים של תל-אביב, אם לא של ישראל הקטנטונת כולה.

במחשבה שנייה, אווירה חרדית אותנטית לא תמצאו שם. רחוק מזה. סוג אנשי המחאה המשוטט בין מאהל למשנהו וצווח ככרוכיה מעל כל מגאפון רענן, אינו מתאפיין בחיצוניות מסולסלת פאות ועטורת כיפה, ועל נקודה זו נרחיב בהמשך. כך שעד שתיגשו לשם, אם בכלל, ביקרנו שם בשבילכם וליקטנו רשמים.

אבל לפני הסיור הווירטואלי שלנו, קצת רקע לא יזיק: עיר האוהלים המדוברת הוקמה ביום בהיר על אדמת השדרה המפורסמת בעיר העברית הראשונה. כמה סטודנטים שלא יכלו לסבול יותר את שכר הדירה הגבוה שהם נאלצים לשלם, תמורת הזכות הבסיסית להתגורר בסמיכות למקום הלימודים שלהם, החליטו לשים קץ לתופעה. יותר נכון, לנסות.

את רגשות הזעם המבעבע והתיסכול הגואה, הם ניתבו לשורת אוהלים עורפית שתקעה יתד על הדשא הירוק התל-אביבי. שלטים שנונים הוכנו במקביל, והמחאה החברתית על קרטל הדיור המאמיר יצאה לדרך. נדמה שאפילו חלוצי המוחים הללו לא האמינו כמה מהר תתפשט ותתפרס מחאת המצוקה שלהם עד למשעולי הכנסת והממשלה.

קרקעות לאומיות

שכר הדירה הגבוה הוא למעשה ה'בייסיק' של ההפגנה הישראלית הזו, שכל תכונות ה'צבר' שולטות בה. החל מן הצעירים התל-אביביים המגיחים מן האוהל שלהם עם הסיגריה (המשוכללים נעזרים במקטרת מפוארת) הדלוקה, והכלב הקבוע לטיול של ערב, בחסות הנאומים הצרחניים מסביב, וכלה בהופעות רחוב ונגנים מזדמנים שעלו על הגל, ומבקשים להרוויח מעט מצלצלים לקופתם האישית על הדרך.

שדרות רוטשילד שינו פניהן לכל דבר. המרבדים הירוקים נעלמו מן העין, נסתרים תחת מעברת אוהלים צפופה ומגובבת, סככות מאולתרות וכיוצא בזה. אפילו ספות סחבו הנה כמה מפגינים נאמנים (לנוחות הביתית המפנקת שלהם). את שתיקת הערב הקרירה של האיזור, מפרות הרצאות תורניות שנושאים סטודנטים נוטפי זיעה וחודרי אידיאל שעוד לא דהה בשמש הישראלית.

ועל מה הם מדברים?

ובכן, כמו בכל מחאה חברתית, אתה יודע היכן היא מתחילה ותוהה בשקט לעצמך כיצד היא תיגמר. כך שאם בתחילה אפשר לקרוא בבהירות שלטים פרטניים המסבירים את עוול מחירי הדירות השועטים לצמרת, ולצידם הקריטריונים המבוקשים מצד הסטודנטים, בהמשך הדרך אתה כבר מוצא את עצמך מאזין לתוכנית שלמה אותה מנחה סטודנט נמרץ, בליווי מצגת מרשימה אור קולית ורמקול מצטרח.

את התפאורה הבלתי שגרתית (להזכירכם: רחוב מרכזי בתל-אביב הפך בן-יום לקמפוס אוניברסיטאי ומעונות סטודנטים פרימיטיביים) משלים קהל האוהדים המתקבץ סביב, שקוטע מדי פעם את שטף דברי המדבר בקריאות ביניים 'צודק!' 'צודק!'...

הנושא נסוב על המיסוי הישראלי המירע לאזרח הפשוט, על שיעור המע"מ שעליו לרדת לטווח של 5% לכל היותר, ועל תעריף הביטוח הלאומי לתולדותיו. מתברר שדיור הוא רק סעיף קטן ושולי - אם לא תת-סעיף - לבעיה חמורה ומורכבת הרבה יותר: בעיית הממון שמוזיל השלטון הישראלי מכיס אזרחיו האביונים.

אביונים אמרנו? לא כולם. ישנם גם אילי הון בינינו. אותם כנראה לא יזכו המפגינים לראות מגיעים הנה, שהרי בעייתם אינה שייכת לאצולת העשירון העליון. אבל הללו מהווים נושא שיחה מרכזי כאן. וכך, במרחק כמה מטרים מהנאום הקודם, אפשר לשמוע הכרזה אחרת, המטיפה לקבלת החלטה לאומית כי השכר החודשי בארץ, לא יעקוף את מספר ה-26,000 ש"ח, לקול תרועת ההמונים סביב.

שירי נשמה

בזירה אחרת של עיר האוהלים מתנהל דיון ערני, במשך שעה ומחצה.

מספר סטודנטים שהקימו מאהל רחב ממדים מזמינים את הציבור לשבת ב'חצר' ולהשתתף באסיפה ספונטנית. מי שחפץ להעביר לקהל את דעתו האישית - קם ומרצה את דברו לפני המעגל. אחד המשתתפים שהגיע תורו להתבטא, זועק בקול ניחר למאזינים: "היודעים אתם על מה לא שמעתם כאן ולא תקראו בתקשורת? על מינהל מקרקעי ישראל!"

האנשים מביטים בו בתימהון והוא ממהר להסביר: "הממשלה מנסה למכור עכשיו קרקעות לאומיות יקרות לכמה בעלי הון בארץ, ואיש אינו מוחה על העוולה הזו! אתם מבינים את המשמעות? נכסי המדינה שלנו מועברים ל-20 משפחות במחיר מציאה... וכל זאת עוד באיצטלא של סיוע ומציאת פתרון למצוקת הדיור הקשה. הבנתם?"

הוא עוד ממשיך להסביר וטוען כי גם מארגני המאבק הנוכחי שומרים על שתיקה בנושא הספציפי. "עובדים עלינו. מוכרים את כולנו!" - ממשיך הסטודנט לזעוק בזעם, ורק בקושי מצליחים מארגני השטח לשוות לנעשה פסי דיון שגרתי ולא תגרה מילולית מתלהמת.

אפילו גוון של תרבות צובע לו המאבק. ברחבי שדרת האוהלים מכריזים שלטים אחדים על מפגש סופרים עם ילדים, הורים וילדים בנשמתם. הרבה גיטרות וכלי נגינה נוספים נצפים בשטח תוך שימוש מאסיבי, משווים למקום אופי של אירועי קיץ עירוניים, ואפילו כמה ברסלבים מצאו פינה משלהם, לשירת דבקות ונשמה.

המאבק האמיתי

לרגעים אני תוהה אם נקלעתי למאבק על הדיור וספיחיו או להפנינג ססגוני, אבל השלטים והכרזות המציפים כל פינה מזכירים לי את המאבק האמיתי המתחולל כאן. קרב של צעירים נואשים המבקשים למצוא דרך בכל מחיר, לשמור על הכסף שלא ייזל מיידית בכל 10 לחודש אל בעל הבית, המשתכר יופי בדרך-כלל, גם בלעדיהם.

בפינת הרחוב אני מבחינה בבית מסויד לבן וגגו אדום בוהק שצץ לו פתאום. כל עובר ושב ממשש בידיו לתהות אם מאבן וטיט עשויה הדירה החדשה, או שמא מפל-קל או גבס. הבדיקה מעלה כי הבית כמעט אמיתי. אולי בעקבותיו יקומו עוד בתים מהירים כאלו ולישראל תבוא הרווחה. עד אז, אפשר לחפש מקומות דיור זולים יותר. אולי גם למצוא.

בינתיים, עיר האוהלים אינה מראה נכונות או כיוון כלשהו לצד התפרקות. המפגינים מלאי מרץ ויוזמה, והקהל מצידו ממשיך לבוא, לעודד ולגלות תמיכה והזדהות.

השאלה הגדולה היא, האם המחאה החברתית הזו תישאר אגדת עם יפה לדורות הבאים וקישוט לשיעורי ההיסטוריה, או שהיא תהיה הטריגר העכשווי למהפכה של ממש במדינה.

הלוואי והתיאוריה האחרונה תתממש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!