יום הזעם, השנאה וההרס // אלי אדלר

"יום זעם". הפגנות אלימות. קללות. צרחות. יריקות, בעיטות, התפרעות המונים. הכאת עוברי אורח תמימים (כולל רבנים). התנכלות גסה לנשים. גרימת נזק למכוניות שנקלעו בעל כרחן ל"צמתי הזעם". ילדים ונערים חמומי מח, נטולי דעת ואחריות - מובילים את ההפגנות ואת ההתפרעויות. מנהיגי הציבור המתפרע ירדו למחתרת - לא נשמע קולם, ועל אחת כמה וכמה שהם עצמם לא מגיעים ל"אתרי הקרבות".

"דוברים" מטעם הפלג הקיצוני ומטעם עצמם - עולים לשידור בערוצי התקשורת השונים, מדברים בהתרסה גסה ובזילזול בוטה על כל מה שקדוש ויקר בעיני ובאזני המאזינים והצופים, משקרים במצח נחושה וממציאים "עובדות" שלא היו ולא נבראו, מצהירים הצהרות על "מסירות נפש כפשוטוי", מקשקשים הבלים על מסעות חילון ממוקדים המתוכננים כלפי כל הציבור החרדי, מספרים לציבור ה-לא מתמצא שהעצורים נעצרו בעוון לימוד תורה כשכל דרדק חרדי יודע שהם נעצרו כי סירבו להגיע לחמש דקות ללשכה, לחתום על טופס ו"לחזור לתלמודוי", לועגים למראיינים שמנסים ליצור שיחה עניינית, קוטעים בגסות את הדוברים האחרים בשידור, רומסים ברגל גסה את כל הגישה הרגישה והזהירה עד מאד של כל גדולי ישראל כלפי הנושא הטעון של אי גיוס לומדי תורה, ומתנהלים כפילים גדולים במיוחד בחנות חרסינה עדינה במיוחד.

וכל זה נעשה מתוך יהירות, זחיחות והתרסה הכוללים לעג בוטה לניזוקים הישירים של השתוללותם הפראית, כולל אמבולנסים שנתקעו בדרכם לבתי החולים, כולל אנשים שעוכבו בדרכם לרופא, כולל אנשים שהפסידו טיסות, חתונות, פגישות חשובות ועוד.

מושגים והתנהגות שכל קשר בינם לבין התורה ולבין דרך התורה - לא קיים כלל אפי' לא כמשל.
באחד הסרטונים אפילו נראה עימות פיזי בין אדם מפורסם מ"הפלג הירושלמי" לבין אזרח חילוני שמתמוטט על הקרקע, לא לפני שאברך אפור זקן ונמוך קומה כבן ארבעים צורח במלא גרון ובאקסטזה "תהרגו אותו, תהרגו אותו".

מראות אימה מבחילים ומבעיתים לכל מי שהכיר את הציבור החרדי כציבור עדין נפש, נעים הליכות ובעל מידות תרומיות ולכל מי ששואף שהחברה החרדית תהיה חברת מופת ודוגמא לכל.

ובאמת, כבר נכתבו ונאמרו כל כך הרבה מילים על הזוועה הזו. על ההשלכות המיידיות שלה ועל ההשלכות לטווח רחוק. על רמת השנאה שהיא יוצרת כלפי הציבור החרדי כולו מצד הציבור הכללי שלא באמת מבדיל בין החוגים השונים (במיוחד כשהם נראים אותו הדבר, לבושים אותו הדבר, מדברים באותה שפה וצמחו באותם בתי גידול).

על ההרס החינוכי של עשרות אלפי ילדים, נערים ובחורים שלומדים לראות שזה לגיטימי ואף רצוי לקלל, להשתולל, להשתמש באלימות, לבזות נשים וזקנים ולתקוף בפראות כל מי שלא חושב כמותם. על הריקבון המוסרי שזה גורם לחברה שלימה. על עמל "קירוב" של שנים שירד לטימיון.

על אמירות מצד אנשים חילוניים ואפי' מסורתיים מסוג "אם זו היהדות, אז אני מעדיף לא להיות יהודי", "זה מה שהתורה שלכם לימדה אתכם??" ועוד ועוד, שכבר דומה שבאמת אין טעם לכתוב יותר וכמעט שנאלמה המקלדת.

אבל יש עדיין כמה דברים שדורשים הבהרה.

ראשית, מהן מטרות ההפגנות הללו? הרי אף בר-דעת (כולל בכנופיה עצמה) לא מצפה שבגלל האנרכיסטים והאנרכיזם, מישהו בכנסת ישנה את החוק. אם כבר, אז ההיפך הוא הצפוי. לאמר, חקיקת חוק הרבה יותר נוקשה כלפי פורעי חוק. אז מה ההיגיון?

לעניות דעתי יש להם ארבע מטרות ראשיות:

א. ליצור שנאה עזה כלפי כל הציבור החרדי מצד הציבור הכללי, "לתדלק" את השנאה הזו כל הזמן וע"י זה להגביה את חומות ההפרדה והבידול.

ב. להיות אלו שקובעים את סדר היום בציבור החרדי כולו.

ג. לאלץ את קובעי המדיניות בציבור החרדי ומנהיגיו, לקחת אותם בחשבון בכל חוק או הסדר עתידי, כולל "שריון" מקומות ריאלי ברשימות לכנסת ולמועצות המקומיות.

ד. לגרום לעלייתה של "יש עתיד" לשלטון, או לפחות להביאה לעמדת שליטה חזקה בממשלה הבאה. דבר שלדעתם יגרום להמוני החרדים להתלכד סביבם וסביב מנהיגם ולהכנס לעמדת מיגננה נגד האויב המשותף.

שנית, צריך לחזור על העובדות הבסיסיות, שמא מישהו יאמין לשקרים ולדמגוגיה שהם פולטים לכל עבר:

א. אף לומד תורה לא נעצר בגלל שהוא לומד תורה!!! מי שנעצר, נעצר בגלל שהוא לא עמד בהליך הבירוקרטי הנדרש לצורך קבלת דחיית השירות הצבאי. הליך פשוט וקצר אותו עברו כל לומדי התורה בארץ מזה שבעים שנה.

ב. מדינת ישראל לא מתנכלת ללומדי התורה אלא תומכת בהם, הן בכסף והן במתן תנאים נאותים ללימוד תורה.

מעולם(!!!) בכל תולדות עם ישראל, לאורך ההיסטוריה כולה, ממתן תורה והלאה, לא היו כל כך הרבה לומדי תורה כפי שיש כאן בארץ בימינו. המשימה שהוטלה על הדור ע"י ה"חזון-איש" זצ"ל להקים מחדש את עולם התורה שחרב בשואה, מולאה עד תומה פי כמה מהמטרה המקורית. כל עולם התורה שחרב לא מנה יותר מאשר אלפים בודדים של לומדי תורה (כששת אלפים בלבד), וכאן, במדינת ישראל "הציונית" לומדים תורה למעלה ממאה ועשרים אלף(!!!) נערים, בחורים ואברכים.

ג. בדיוק כמו שהיה נהוג משך שבעים שנה, כאז כן עתה, כל לומד תורה מגיע פעם בשנה ללשכת הגיוס, מגיש את הטפסים המאשרים שהוא אכן לומד בישיבה ו"תורתו אומנותו", חותם על טופס או שניים ו"חוזר לתלמודו". עניין של חמש דקות.

ד. גם זה כמו שהיה נהוג משך שבעים שנה, ואף נאמר פעמים אין ספור ע"י הרבנים ושלוחיהם, מי שאין "תורתו אומנותו", מאבד את הפריווילגיה המיוחדת של "כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" וחייב להתגייס לצבא בדיוק כמו כל אזרח אחר, חילוני או דתי. דחיית השירות מוענקת ללומדי תורה בלבד!!! ולא לחרדים רק בגלל שהם חרדים.

ה. לטובת אלה, הוקמו בשבע עשרה שנים האחרונות מסלולי שירות רבים מיוחדים ו"סטריליים" לחרדים, בהם משרתים גברים בלבד, קובעים עיתים לתורה (ביתר הקפדה ורצינות מאשר בחיים האזרחיים), מתפללים במניין, מקבלים אוכל כשר למהדרין בלבד, ומקבלים שיחות חיזוק ושיעורי תורה ומוסר על בסיס קבוע.

ובנוסף לכל היתרונות ה"חרדיים" הללו, גם לומדים מקצוע ורוכשים נסיון מקצועי יקר מפז שיסייע לחייל בהשתחררו לפרנס את משפחתו בכבוד ובכשרות.

ו. יש בחורים הרשומים בישיבות אך בפועל אינם לומדים בהן, בוודאי לא לפי דרישת החוק (45 שעות בשבוע). חלקם חילונים גמורים מחללי שבת ובעלי עוד סממנים חילוניים מובהקים. על שכאלה כתב הרב שך זצ"ל מכתב מפורסם ל"וועד הישיבות" בו הוא דורש ומתריע שלא יעזו לרשום מי שאינו לומד בישיבה - כבחור ישיבה ש"תורתו אומנותו", ומי שעושה כן, הרי הוא "רודף" של עולם הישיבות כולו.

ואתן לכם דוגמא חיה שנחשפתי אליה אתמול. אחד מ"אסירי עולם התורה" הראשונים, ש"מסר את נפשו" על לימוד התורה, ולא התייצב ב"לשכת השמד" אפי' לא ע"מ לקבל את טופס הדיחוי, נתפס, נאסר בכלא צבאי, ישב שם עשרה ימים, ולאחר ששוחרר זכה לכבוד מלכים בתהלוכות ניצחון שערכו "לכבודו" ובקבלות פנים שנעשו לו בבתיהם של רבנים חשובים. ובכן מתברר שבחור זה לא ממש למד תורה בזמנו הפנוי, ואתמול הגיעו לידי (ולידי רבים אחרים) תמונותיו בהן רואים ש-שומו שמים!! "אסיר עולם התורה" התפקר לגמרי, עזב את הדת והוא חי כחילוני גמור.

האם לא יכול להיות, ברמה כזו או אחרת של וודאות, שאם הבחור, שנפשו לא חשקה בתורה, היה מתגייס למסלול חרדי בצבא, הוא היה נשאר חרדי שומר תורה ומצוות? אמנם לא כבחור ישיבה ולא כאברך כולל, אבל בהחלט יכול היה להשאר עובד ה' כראוי.

ז. אף אחד, באף משרד ממשלתי או במוסד ממשלתי כלשהו לא זומם ולא מתכנן לחלן את החברה החרדית.

מדיניות "כור ההיתוך" של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, כבר לא קיימת, לא מתוכננת ולא מבוצעת בשום מקום. גם לא בצבא!!! אנחנו לא חיים בשנות החמישים של המאה הקודמת ולא נמצאים תחת השלטון הנוקשה של מפא"י. הימים הללו חלפו בלי שוב.

ח. מדינת ישראל אכן מעוניינת מאד שמי שאינו(!!) לומד תורה ישתלב בצבא או/ו בעבודה, אבל זה אך ורק מטעמים תועלתניים לחלוטין. המדינה מעוניינת שאנשים (גם חילונים וגם חרדים) ירוויחו היטב וכך גם ישלמו לאוצר המדינה מיסים וגם לא יזדקקו לקיצבאות. ומעוניינת שה-לא לומדים (גם חילונים וגם חרדים) ישרתו בצבא כי הצבא זקוק לכח אדם. ובמיוחד לכח אדם איכותי ומשובח כמו החרדים.

ט. יש להעריך (גם אם לא להסכים) את המדיניות של אנשי "העדה החרדית" לחוגיהם השונים ("נטורי-קרתא", "תולדות אהרן", "תולדות אברהם יצחק", "סאטמר" ודומיהם), שמסרבים לכל קשר עם המדינה מטעמים אידאולוגיים ומוותרים בשל כך על פריווילגיות רבות המגיעות להם כאזרחים, כגון שירותים שונים המגיעים להם, קצבאות שונות ותשלומים שונים המגיעים להם וכד'.

הפלג הירושלמי לעומתם, מתנהג בצורה חד-סיטרית, מסרב לתת ודורש רק לקחת. דורש זכויות דמוקרטיות אבל מסרב לתת לזולת את זכויותיו הדמוקרטיות ומסרב גם להשמע לחוקים המגיעים ביחד עם הזכויות הדמוקרטיות (למשל הזכות של אנשים וחברות לא לפרסם בעיתונם ולהחליט בעצמם לאילו כלי תקשורת יופנה תקציב הפרסום שלהם, וגם את החוק האוסר על הטרדה או הכפשה). דורש כסף אך מסרב לתת את החובות בהן חייב כל אזרח. דורש זכות ביטוי אך במשך שנים רבות רדף, גינה, השמיץ וזילזל בכל מי שהשמיע דעה שלא "יישרה קו" עם דעתו הנחרצת. כשהיה בעמדת השליטה דרש "דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור", אבל כשנזרק בבעיטה מעמדה זו החל לומר ש"לנו יש את הרבנים וההנהגה שלנו וזכותנו לנהוג לפי דעת תורתם".

מוציאים שם רע למילה "צביעות".

י. את הקטע הבא העתקתי. המקור והכותב לא ידועים לי: "היות אנו בני תורה, רק תורה! בואו נלמד קצת הלכה למעשה: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם". (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה הי"א).

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם".
(רמב"ם הלכות תלמוד תורה, פרק ג, י).

"שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה הוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה היתר - חילל השם".(ספר "החינוך" רצ"ה).

"אין תורת חכמה וכבוד ותבונה ויועץ עומדת כנגד חילול השם" (רש"י עירובין סג ע"א).

"מַאי טַעְמָא? (משלי כא) אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' - כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב". (גמ' שם).

ב"שולחן ערוך" (יורה דעה סימן שלד סעיף מב) מובא על "חכם, זקן בחכמה, או אב בית דין שסרח" שמנדים אותו בתחילה בצנעה, ומלקין אותו. ומשתדלים לא לבא כלל לידי נידוי, אלא מזהירים אותו שישב בביתו. "אומר לו: הכבד ושב בביתך" (מו"ק יז. רמב"ם ת"ת פ"ז ה"א). אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו שחטאו והחטיאו את הרבים. וכן אם התפרסם חטאו והיה שם שמים מתחלל על ידו, וחבריו מתביישים בו (יומא פו ע"א), שאז מנדים ומשמטים אותו אפילו ברבים".

"ואהבת את ה' אלהיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? "אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? "אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו" ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". (יומא פ"ו א).

"דבי ר' ינאי אמר כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו" (היינו חילול השם).
(שם)".

שלישית, צריך לנסות ולהבין איך יכול להיות שבחורי חמד לומדי תורה מסוגלים להפוך בבת אחת לפראי אדם גסי רוח המסוגלים ללעוג לאדם המצוי במצוקה העומד מולם ומתחנן ש"ישחררו" אותו? המסוגלים להכות רב המנסה לפלס את דרכו בצומת הפקוק? המסוגלים להכות אשה ולקלל אותה בפראות? ומסוגלים לחסום אמבולנס הממהר לביה"ח עם פצוע קשה הזקוק לטיפול רפואי דחוף? איך זה יכול להיות?? לאן נעלם במהירות שכזו חינוך של שנים ואיך מצליחים להגיע בצלילת-בזק לתהום-תחתית שגם חילוני ממוצע שלא פתח מעולם בחייו ספר קודש לא יגיע לשם??

התשובה טמונה בדברי הגאון מוילנא זצ"ל שאמר שהתורה משולה לגשם היורד ומצמיח את מה שזרע האדם. אם האדם זרע זרעי פירות משובחים – יצמחו פירות משובחים. אבל אם הוא זרע זרעי פורענות, אז "זורע רוח – יקצור סופה".

אבל עדיין נשאלת השאלה איך הבחורים עצמם מצדיקים בעיני עצמם את ההתנהגות הזו שהיא ההיפך הגמור מכל מה שחונכו אליו?

כאן אצטט משהו שכתבתי בעבר ונכון גם לעכשיו:

ובכן, לענ"ד, שתי סיבות עיקריות בדבר:

א. בציבור החרדי, ככלל, מעמדו של הפרט אינו קיים. היחיד הוא בסה"כ מרכיב קטן בחברה כולה, בורג קטן במערכת, הוא מחוייב לחברה, מחוייב למצבה הנוכחי ולעתידה אבל החברה לא מחוייבת לו במאומה. ולא חייבת לו מאומה.

"אחד למען כולם" (בפאראפראזה על אותה סיסמא מפורסמת) - יש כאן והרבה! אבל, "כולם למען אחד" - מאן דכר שמיה!

מתוך גישה זו ובתוך גישה זו גדל הנער מיום עומדו על דעתו וזה מה שעושה אותו מחוייב טוטאלית לחברה ולחוג בהם גדל.

(זו גם הסיבה להתנהלות של "אחד בפה ואחד בלב" הנהוגה במחוזותינו, התנהלות ש"רבים חללים הפילה". בפומבי, בהצהרות, כולם לומדים תורה וזהו! כולם מחזיקים רק טלפון "כשר"! וכד'. אבל, ביחידות, בחשאי וב"אחד על אחד", אנשים מקבלים הוראות היתר להחזיק טלפון רגיל/להתייצב בלשכות הגיוס/להתגייס/ללמוד לימודים אקדמאיים/לצאת לעבודה וכד'. כי החברה, כחברה, מרגישה שהיא חייבת להציג עמדה אחידה, קשוחה ובלתי מתפשרת, אבל היחיד, בפרטיות, בסודיות ובחשאיות יקבל היתר אם יזדקק לו. אבל ברור לכולם, שאם תיווצר סתירה בין רצון החברה לרצון הפרט, ובין מטרות החברה ומטרות הפרט, הוא יוקרב ללא היסוס על מזבח הכלל [והעצורים שלא התייצבו בלשכות הגיוס ובהפגנות נגד הצבא, יוכיחו]. יש שיקראו לכך פרגמטיות, אבל יש שיכנו זאת צביעות, הגורמת לאנשים ובמיוחד לנוער להבין מראש שיש הבדל גדול בין ה"למען ישמעו" ובין ה"למען יראו" וושהכל משחק אחד גדול של תדמיות בלולות באג'נדה).

המושג "חשיבה עצמית" או מה שגרוע יותר "חשיבה עצמאית", נחשבים היום כדבר פסול מכל וכל, כי חשיבה עצמית או עצמאית פירושה אינדיבדואל, ובחברה החרדית דהשתא, אין מקום לאידיבדואליסטים, כולם חייבים להיות יצוקים בתבנית אחידה. חרגת? (ואפי' במעט) - נפלטת! אתה כבר לא חלק מהחברה! במקרה הטוב - תהיה בשוליה.

הנער גדל על חשיבה קולקטיבית, אחידה ומוכתבת "מלמעלה".

תחושת השייכות היא היא מגדיר הזהות העצמית שלו. לא "אני תלמיד ישיבה!", אלא "אני תלמיד בישיבת...". לא "אני חסיד!" אלא "אני שייך לחסידות...".

זה כמובן מסביר את הדיסוננס בין התנהגות אישית, עדינה, ומתחשבת בזולת, לבין פריקת כל עול וכל נורמה התנהגותית כאשר מתחוללת "התנגשות הטיטאנים" בין החוג/חסידות "שלו" לבין חוג/חסידות אחרת, או מה שחמור מכך, בין החוג/חסידות שלו לבין חוג/חסידות שפרשו מהחוג/חסידות "שלו", דבר המהווה בעיניו בגידה של ממש. בגידה אישית הפוגעת רגשית בו עצמו, היות והמושגים של "בין אדם לחברו" אותם שמע משחר נעוריו "תקפים" בעיניו רק כפשוטם, דהיינו בין אדם "לחבירו", חברו ממש, אדם מול אדם .אבל חברה/חוג/חסידות אחרים אינם נכללים בעיניו בהגדרה "חבירו", כי אינם גוף בעל פנים מוגדרות, אלא מעין המון מטושטש צורה ופנים וממילא במאבק מולם הכל מותר, (במיוחד כשהבחור/חסיד לא מבין שגם כאן יש נגיעות אישיות, וגאווה פגועה, כי בעיניו - מה ששייך לקהילה, הוא טהור, אובייקטיבי, נקי מ"נגיעות אישיות" ונטול סובייקטיביות), כולל עשיית דברים שלא היו עולים בדעתו אפי' בשעת כעס גדול, במריבה אישית עם חבר/שכן/מכר.

ב .(וזה אופייני לחברה הליטאית דווקא). מיום שהילד מתחיל להבין את הנעשה סביבו, הוא "מופצץ" במידע, סיפורים, משלים, ראיות, הוכחות והסברים על עליונותם של לומדי התורה, שאין למעלה ממדרגתם, ושאם יזכה ויהיה בעצמו לומד תורה, "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו" (בניגוד גמור לנכתב במסכת אבות: "אם למדת תורה הרבה, אל תכיר טובה לעצמך, כי לכך נוצרת").

כל הזמן מפמפמים לו שאם ילמד תורה יפטר מ"עול דרך ארץ", וזה כולל עזרה בבית, למשל, או התחשבות בצרכי הזולת, אם זה בא על חשבון הלימוד (ואיני מתכוון למקרים בהם הזולת הסכים לוותר על צרכיו בגלל חשיבות לימוד התורה שלו).

הנער גדל תוך ידיעה ברורה שכשיתחתן יקנו לו דירה, ישלמו עבורו את המשכנתא, יעבדו בשבילו ובמקומו, יפרנסו אותו, ישרתו בצבא בשבילו ובמקומו, וידאגו לכל צרכיו, כשהוא נדרש לעשות רק דבר אחד, ללמוד תורה. אפילו להוריד כפית מהשולחן בחדר האוכל בישיבה לא דורשים ממנו, שלא לדבר על נקיון החדר בו הוא מתאכסן בפנימיית הישיבה. את הכל עושים עבורו, ממש בחינת "מלאכי השרת צולים לו בשר ומסננים לו יין".

כל זה (לכאורה) טוב ויפה. יש רק דבר אחד ש"שכחו" לומר, לפמפם ולהטמיע בנער ובבחור, והוא, ש"האצילות מחייבת!!", כלומר, "אם אתה נסיך, אתה חייב גם להתנהג כנסיך" ולא כביריון השכונתי. וכשמטמיעים רק את הזכויות, אבל לא את החובות המתלוות לכך והנגזרות מכך, גדלה וצומחת מפלצת יהירה, אגואיסטית ומפונקת, המשוכנעת שהעולם באמת חייב לה הכל. זו הסיבה בגללה הוא בז לעובדים ולמשרתים בצבא, בגללה הוא בז לכל מי ששייך לחוג אחר, לרבניו ולמורי דרכו, בגללה אינו מוכן שילדיו ילמדו עם ילדים של כאלה שאינם בדיוק, אבל בדיוק, בצלמו ובדמותו (ולא בגלל "איכות" החינוך אותה הוא נותן לילדיו), בגללה אינו בוש להתרים לצרכיו את אלו שאתמול הדיר מחברתו ומחברת ילדיו, בגללה לא אכפת לו שמעשיו מצולמים ונשלחים לכל העולם (שהרי האמת והצדק מונחים בכיסו ורשומים על שמו בטאבו), ובגללה הוא מסתובב בעולם באף מורם כששלט ניאון מבזיק ומהבהב מעל לראשו "אני ואפסי עוד".

(ועדיין לא אמרתי מילה על אלה ש...איך נאמר, לא ממש שקועים בלימוד יומם ולילה, אבל למרות זאת יודעים היטב שגם הם יקבלו דירה כשיתחתנו, רק בגלל העובדה שלמזלם הטוב הם בחורים הנמצאים בישיבה והנורמות החברתיות (המעוותות) קובעות, שלא משנה כמה הבחורה איתה יתארסו, תהא מוכשרת, מוצלחת, בעלת מידות טובות, "בלעבוסטע", יפה ובעלת משרה מכניסה, ולא משנה כמה מאמצים, עמל ורצינות היא השקיעה ע"מ להגיע להישגיה, הוריה, שלא שפר עליהם מזלם, וילדו, נעבעך, נקבה, יצטרכו "לקנות" את הוד מעלתו הזכר. ואם חלילה אין באפשרותם לממן זאת (ומי כן יכול לממן דירות כמספר בנותיו?) ראש הישיבה שלו לא יסכים "למכור" אותו "בזול", והבחורה, מוצלחת ככל שתהא, תשב בבית הוריה עד שילבינו שערותיה (או עד שייכנעו הוריה, יממנו את העיוות החברתי המטורף הזה, ויתמוטטו מהמעמסה הכספית הבלתי אפשרית, בלתי הגיונית ובלתי הוגנת בעליל, זו).

אז למען הסר ספק, ברור שלומדי התורה האמיתיים הם אכן יקרים, חשובים ונעלים. אבל הם עדיין לא "יצורים עליונים". וע"מ שההבדל יופנם ויוטמע חייבים להשקיע השקעה עצומה בחינוך (לפחות באותו יחס להשקעה בלימוד). אבל, היות ולמרבה הצער, במקרים רבים, רבים מדי, אין הדבר נעשה כראוי, ובוודאי לא באותו יחס בו בונים בבחור את "עליונותו", כאשר מצרפים לרגשי עליונות מזוייפת ויהירה זו את הזהות האישית-קהילתית הטוטאלית, ברור שברגע בו משהו או מישהו "יאיים" על עליונות הקהילה שלו יוסרו כל המעצורים והכל יהיה כשר בדרך לדריסת היריב ולנצחון על "האויבים".

"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון". (פרקי אבות, פרק ב', משנה ב').

אחת הסיבות לכך ש"יגיעת שניהם משכחת עוון", היא, שכאשר אדם מאמץ מידות טובות או/ו עוסק במלאכה (למילים "דרך ארץ", יש שתי משמעויות, מידות טובות והתנהלות משובחת בנושאים שבין אדם לחברו, וגם עיסוק בפרנסה וביישובו של עולם), במקח וממכר ובפרנסה, ובוודאי כאשר הוא כפוף להוראות מעסיק, הוא מבין מהר מאד שע"מ להצליח הוא חייב להתגמש עם הזולת, לעיתים לוותר, לעיתים לכופף את רצונו מפני רצון הזולת, ואם ינהג ביהירות, בשחצנות ובהרגשה שהעולם כולו חייב להשתטח לרגליו הוא רק יינזק ויכשל.

חלקה השני של המשנה ("וכל תורה שאין עמה מלאכה") עוסק במה שמתחולל מול עינינו הנדהמות, ודברי המשנה דאז והמציאות דהיום, אינם צריכים ראיה. הם מדברים בעד עצמם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!