שני מינויים בכירים שאין קריטיים מהם, חמקו לביבי מתחת לכיפה

סופהשבוע האחרון, באסרו חג של שמחת תורה, אמור היה להיות זמן שמחתו של ראש הממשלה. אחרי שמונה שנים במהלכן הושמץ על ידי כל עיתונאי זב דיו וסומן כמי שקורא תיגר על כל העולם – חוץ מאשתו, דף המסרים של ראש הממשלה הוקרא, מילה במילה, בנאום לאומה של מנהיג העולם החופשי.

אם איילת שקד הגדירה השבוע בראיון רדיופוני את יום העברת חוק הג'ובים הדיאטטי כיום חגה, ראש הממשלה, בהשוואה, יכול היה להכריז על הרגע המכונן כיום עצמאותו. אות ומופת לעקשנות שחלחלה, לסבלנות שהשתלמה, למנהיגות שהוכיחה את עצמה, חרף כל המשמיצים והלעגנים.

אלא שדווקא באותם רגעים, הושבת החג כמטאפורה, חוללה השבת כמציאות, בעוד הדלפה סתמית ולא חדשותית, על חקירות נוספות שמזומנות לו אחרי החגים. בהדלפה שפורסמה במהדורה מחללת השבת, לא היה חדש וגם לא כל ממד של הפתעה. ההתפתחויות בחקירה והחתימה עם ארי הרו על עד מדינה, לא אפשרו שום תוצאה אחרת זולת חקירות נוספות של נתניהו אחרי החגים. כשחומרים מהסוג הזה מתווספים לדסק המשטרתי, אין מנוס מלקרוא לנחקר ולהתחיל מבראשית.

ההדלפה החדשותית הייתה שגרתית, כהכרזת משגיח בישיבה על מועד פתיחת זמן חורף בר"ח חשוון. השאלה אם נתניהו ייקרא לחקירה בשבוע הראשון או השני של החודש, דרמטית כמידת השאלה האם הזמן ייפתח ביומו הראשון או השני של ראש חודש. אלא שדווקא בגלל היותה של ההדלפה כה צפויה, הכותרת הישראלית שגנבה את ההצגה מהאמירה האמריקאית, עוררה את חמתו של ראש הממשלה. מיקומו בעת פרסום הידיעה - ליבה את הבערה.

סופשבוע אצל נתניהו – אף פעם לא היה רגוע. שרי הממשלה יודעים תמיד לספר על ראש-ממשלה שחוזר לירושלים ממעונו המשפחתי, עם רוח קרב קיסרית בעלת ניחוחות היסטוריים. למלך הורדוס שבנה בקיסריה לפני למעלה מאלפיים שנה את הנמל הימי הגדול באזור, ציפורים צייצו באוזניים 'הורדוס מלך, הורדוס מלך'. גם המנהיג הישראלי הנוכחי, בעל השורשים התנ"כיים העבותים והתודעה ההיסטורית העמוקה, שומע בקיסריה ציוצים וירטואליים שתוכנם דומה: 'ביבי מלך, ביבי מלך'.

על הרקע הזה, התגובה של נתניהו להדלפה שיוחסה לגורמי החקירה, נראית במבט לאחור, פחות מתלהמת מכפי שתוארה בתקשורת. "כשהמפכ״ל אלשיך נכנס לתפקידו", כתב נתניהו בדף הפייסבוק, "הוא קיבל שתי החלטות חשובות: שלא יהיו יותר הדלפות מהחקירות ולא יהיו יותר המלצות של המשטרה.

"מאז שהיועץ הפוליטי ליאור חורב מונה ליועץ חיצוני של המשטרה בעלות של מיליונים על חשבון משלם המיסים וללא מכרז, ההדלפות הלא חוקיות הפכו לצונאמי וההחלטה להימנע מהמלצות נעלמה כלא הייתה. הציבור כבר מזמן הבין שיש כאן מסע ציד תקשורתי שקוף נגד ראש הממשלה נתניהו. כפי שקרה תמיד בעבר גם הפעם כל הטענות נגד ראש הממשלה יתבררו כמופרכות, ולכן לא יהיה כלום״.

בהתחשב בכותרות שהיו אמורות להיות, וכשלוקחים בחשבון את האנשים ששהו בסביבתו באותם רגעים, ביבי עוד הגיב בטון מינורי, קריר יחסית לחום הלוהט של סביבתו. אחרי סופ"ש שגרתי בחברת בני משפחתו – שריו מקבלים אותו חזרה בטמפרטורת הבית. אין כל פלא לפיכך, שאחרי למעלה משבוע של שהות משפחתית בחיק המשפחה, נתניהו חזר לעבודה במצב הרתחה.

מבחינת משפחת נתניהו, בסופ"ש הזה, ההסטה עברה כל גבול. לא בתיו אלא בטית. ומדובר כמובן בהסטת החדשות האמיתיות מארצות הברית, לטובת חדשות מזויפות ישראליות, שמכפישות את ראש-הממשלה.

כיפה אדומה

שני מינויים בכירים שאין קריטיים מהם, חמקו לביבי מתחת לכיפה, בפרפרזה להתבטאותו של נתניהו על התאגיד שחמק לו מתחת לרדאר בעת מבצע צוק איתן. במחשבה שנייה, ובהתחשב בעובדה שנתניהו בדק בציציותיהם ובכיפותיהם, מדויק יותר לומר ששני הממונים, עשו לנתניהו כיפה אדומה.

הראשון הוא מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, שנתניהו ראה בו איש כלבבו ולפי פרסומים זרים עטף אותו בהבטחה ארוכת טווח של מינוי לראש השב"כ הבא. השני הוא היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, מזכירו הצמוד ושליחו המיוחד למשברים רגישים (אם כי, לא תמיד בהצלחה. ראה ערך פרשת מתווה הכותל).

אם בפרשת התאגיד ביבי חש כמי שלקה בעיוורון, בהתאמה מלאה למשל העז העיוורת של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, הרי שבפרשת המינויים של השניים הללו, נתניהו בחר בהם בעיניים פקוחות. ביבי ראה במנדלבליט מעין בן טיפוחים, איש אמונים, אחד כזה שלעולם לא יתקע סכין. או, אם תרצו, בהשוואה למתרחש ברחובנו הצר - מה שאריה דרעי ראה ביגאל גואטה.

גם חוק ג'ובים במתכונת מורחבת שלעולם לא תעבור, לא יוכל לספק לראשי ממשלה ערובה למינויים בהזמנה לשני תפקידי המפתח של מפכ"ל המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה. אפרופו חוק ג'ובים, אי אפשר שלא להתפעל מכך שאת הג'וב שלה - שרת המשפטים ממלאת בהצלחה יתירה. לא מדובר רק במישור המשפטי אלא בעיקר בזה התקשורתי. בקדנציה של איילת שקד מונו עשרות שופטים, שנחשבים לבשר מבשרה של המערכת אך הוצגו תקשורתית - כסוג של השתלת איברים למערכת המשפט - כמשפטנים ימניים ודתיים לאומיים.

החוק שגיבשה שרת המשפטים אשר קיבל השבוע אור ירוק ממשלתי, הוא עוד בבואה משקפת לשקר החן התקשורתי, והבל היופי העיתונאי. מדובר בחוק מצומצם ומהודק למינוי משנה למנכ"ל במשרדים ספורים - שכמעט לא ישפיע מעשית על המשילות של השר. וראו זה פלא, למרות שבקרב השרים רווחת הדעה שלחוק תהיה השפעה זניחה על תפקודם, ההצעה לא מפסיקה לספק כותרות מחמיאות לשרה הממונה. נתניהו, ובלשון רבים, יכלו רק לקנא השבוע בהצלחתה התקשורתית של שרת המשפטים. בעוד מנתניהו נגזלות כותרות אמיתיות, לשקד מוצמדות מחמאות מופרזות.

נחזור לשני הג'ובים שהם משוש חייו של ביבי, שני התפקידים ששווה להילחם למענם גם במחיר הבלתי נסבל של מחמאה לשרת המשפטים, ומדובר כמובן בשני מינויי המפתח לתפקידי מפכ"ל המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה. והנה, דווקא בקדנציה שבמהלכה נתניהו מסמן וי על שני התפקידים, הוא חוטף פגיעה ישירה משני הממונים.

ובכל זאת, מנקודת המבט המודאגת והמדופרסת של משפחת נתניהו, יש הבדל גדול בין מנדלבליט לאלשיך. היועמ"ש המכהן אומנם מעורר בקרבם געגועים עזים לסנגורם של ישראל, יהודה וינשטיין, שלא הניח אבן ירושלמית במקומה טרם שאישר חקירת ראש ממשלה. מנדלבליט, לפי אותה השקפת עולם מגובשת, נגרר יותר משהוביל, נלחץ ולא לחץ. מעין יועמ"ש שנשבה, והכל כמובן לתפארת המליצה.

אלשיך לעומתו, נראה כמי שנהנה מכל דקה. המעבר מסגנות ראש השב"כ לתפקיד הבכיר במשטרה, עשה משהו לא טוב לאיש ששירת שנים בארגון שהשמירה על זכות השתיקה התקשורתית, היא מדיניותו הרשמית. מתפקיד בארגון בכיר שמבחנו היחיד – נמדד בעשייה, קפץ אלשיך לארגון שמתפאר בברברת ולהג. למתבונן מן הצד נדמה שמאז כניסתו של אלשיך לתפקיד, הניגודיות הזאת, בניגוד לציפיות, רק הועצמה. כאילו חסך תקשורתי של שנים בחשכת מסדרונות השב"כ, ניעור לפתע והתפרץ ברגע שהצטרף לכחולי המדים. לו רק ניתן היה לעשות לו 'לייק'.

אי אפשר להתעלם מכך שבתקופתו הקצרה, המשטרה קובעת את מדיניותה ברחובות, בהתאם למדד הגיבוי התקשורתי. דוגמאות לא חסרות, כמעט מדי שבוע – גם מהמגרש החרדי. במדינה דמוקרטית הפגנה היא הפגנה ללא קשר לפופולריות המפגינים ואהדת או שנאת המטרה. חסימת ציר תנועה אמורה להיות חסימה שוות התייחסות משטרתית, בלי התחשבות בשאלה האם הזרקור התקשורתי מאיר או מחשיך את המפגינים. במשטרה שתחת השב"כניק אלשיך אנו רואים איך מתעצמת לה מדיניות האיפה ואיפה. דין אחד לחשוך לבוש השחורים שחוסם את רחובות מאה שערים ודין אחר למפגין שחוסם את עורק התנועה של המדינה בנתיבי איילון במסגרת מחאת הנכים. הראשון יטופל באגרופן, השני בכפפות של משי.

בסביבתו של רה"מ בטוחים שאלשיך מודע לדעת הקהל של מרבית הכותבים והפרשנים בישראל, ונהנה מכל דקה, מהרגע הראשון של החקירה. בלשכה הרדופה מזכירים את העובדה שכבר בשלבים הראשונים אלשיך מיהר לתדרך ולהעריך שהמלצה תגובש בתוך תקופה קצרה. הם לא מסוגלים להתעלם מהכותרות שמרקדות מול עיניהם, בקצב הפיזוזים של המפכ"ל בשמחות בית השואבה ובהקפות שניות. התזה שרווחת בסביבה הקרובה ביותר של ראש הממשלה היא – שאלשיך מכוון אל היום שאחרי, ומכין את הקרקע להתמודדות פוליטית עתידית. מעללי הרמטכ"ל אשכנזי בתקופת ברק, היו רק קדימון לתחושות של ביבי כלפי רוני. מיותר להתייחס להכחשות הגורפות מכיוונו של אלשיך, היות ובסיטואציה שכזאת, כל מה שיאמר, וגם מה שלא, ישמש אוטומטית לרעתו בלשכת רה"מ חורשת הטובה.

תיאורטית, יש לאלשיך את כל מה שלא היה לאף סרוג שקדם לו. הביטחוניסט הבכיר ביותר לפניו, שהכומתה אפשרה לו להשתלט על המפלגה סרוגת הכיפה, היה תא"ל (במיל.) אפי איתם. לאלשיך רזומה עשיר ובכיר בהרבה, הן בשב"כ והן במשטרה, אם כי מידת ההצלחה בפרק הגלוי מעוררת תהיות לגבי הפרק העלום. אם רק ירצה, יוכל בקלות לדלג לכל תפקיד פוליטי בכיר שיתפנה – מרצון או בכפייה, בתום תקופת הצינון האכזרית החלה על יוצאי מערכת הביטחון.

בסביבת נתניהו בטוחים שאלשיך חפץ בכך בכל מאודו, ומרגע שזוהי התפיסה, לא באמת חשוב מה אלשיך מייחל לעצמו. אלשיך עוד יגלה שמההקפה הזאת אי אפשר להשתחרר לעולם. למי שסומן בבית רה"מ – יש יום יום חג. כל אמירה היא סיבה למסיבה, וגם שתיקה, היא עילה למתקפה. אם אינכם מאמינים, לכו תשאלו את שרת המשפטים.

בשידור חוזר

לנתניהו יש בהחלט נסבות מקלות - אם להשתמש בניסוח המשפטי הרלוונטי - שהובילו למתקפתו נגד גורמי החקירה, אך אי אפשר להתעלם גם מההיגיון שנלווה לשיגרון - עליו דובר כאן לעיל. המתקפה נגד המשטרה היא חלק מאסטרטגיה מלחמתית, שעד עכשיו עובדת לנתניהו לא רע בקרב ה'בייס'. הטראמפיזם העולמי מצליח להפוך גם דתי-ימני כמפכ"ל אלשיך, למעין נוני מוזס החדש.

יש שר בישראל שיושב מול נתניהו בשולחן הממשלה, שלמד על בשרו כי גם טקטיקה שעובדת תקשורתית, לא בהכרח מועילה משפטית. מקמפיין 'הוא זכאי' של שנות התשעים, שנתניהו מודל 2017 מעתיק ומשחזר אחד לאחד, דרעי יצא זכאי בקלפי הבוחרים, ומורשע בכל הערכאות - בפתקי ההכרעה של השופטים. למרות שהוא מצוי בסיטואציה דומה ונתון תחת חקירה, דרעי למוד הלקח, מעדיף לשמור על פרופיל תקשורתי נמוך, כשהדבר האחרון שהוא מעוניין בו זה לשחזר את אותה הצלחה מוכחת. לפחות לפי הסקרים, נתניהו, עד כה, מצליח להעתיק בהצלחה את המודל. נחיה ונראה אם גם במסלול המשפטי – התוצאה תהיה דומה.

מה שדרעי לא הפיק, לפחות נכון להשבוע, זה את הלקח השני מאירועי אותם שנים, והוא – שעם התקשורת הישראלית, עדיף לא להתעסק. את ההצעה שדרעי שלף, בספונטניות מתוכננת, במהלך ישיבת ראשי המפלגות, לסגור את התאגיד הבלתי נצפה בעליל שמתוחזק במאות מיליוני שקלים – אפילו נתניהו עצמו התקשה לאמץ רשמית.

לפני שנה בדיוק, היה זה דרעי שישב בסוכתו ובתשובה שנתן לראיון רדיופוני הבהיר כי ש"ס לא תתמוך בהצעת נתניהו למנוע את הקמת התאגיד הציבורי. אז מה קרה מאז ועד היום ששינה דעתו מקצה הסקאלה לקצה השני?

חייבים להודות שעניינית, ההצעה שהעלה דרעי מוצדקת בכל קנה מידה. אם רק היה מדובר בכסף שמוזרם למוסדות חרדיים, כבר מזמן היינו רואים את התקשורת הישראלית כולה דורשת מעל כל במה, להפסיק את חגיגת הבזבוזים. אין היגיון לשפוך ים של מזומנים, על תחנת שידור – שהציבור בישראל מדיר את עיניו ממסכיה, כמו שילד חרדי מחונך ומתודרך, נבעת ממסכי האייפון. אם לזאת ייקרא שידור ציבורי, שידור פרטי מהו?

אלא שגם בסצנה הזאת אי אפשר לצפות, בלי להתבונן במה שקורה כשהמסך מורם. מבחינתו של דרעי, רגע ההודעה על מינויו של התחקירן מוטי גילת לפרשן הבכיר של התאגיד, היה נוראי עוד יותר משעת פרסום ההודעה על מינויה של המגישה גאולה אבן-סער, בעיניו של ביבי. כשמצרפים לזה את מסמוס כל ההבטחות לרדיו חרדי-ספרדי ולמינויים של נבונים וחכמים (דרעי היה מסתפק בחכם אחד ומיוחד) לתפקידים בכירים, מקבלים תוצאה די צפויה, של השתלחות בתאגיד הציבורי, חרף לקחי שנות התשעים, שנצרבו בבשרו.

גבאי כלבבנו

יש משהו יפה ואפילו חדשני, כשצופים בגבאי שלא משנה את טעמו בהתאם להרכב המתפללים שמאכלס את בית הכנסת בו הוא מתפקד. בערב החג, התיישב יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי, לראיון מרתק מהזווית החרדית והכללית כאחת – מול אבי גרינצייג ומולי. הכותרות שניפק ברמה הכללית, כמו הצהרתו שלא יישב בממשלה עם הרשימה הערבית המשותפת, נותרו בכותרות גם לאחר החגים.

אבל מה שמעניין אותנו, כדרכנו הבדלנית, אלה הכותרות החרדיות. גבאי זרק לחלל האוויר רעיון מהפכני של מתן אפשרות לשבת וללמוד לכל בן ישיבה שיחפוץ בכך, בלי הגבלות ובלי מכסות, תוך תגמול, במקביל, של יוצאי צבא בשכר מינימום ובהטבות נוספות.

עוד בטרם יבשה הדיו מגיליונות 'קו עיתונות' בערב החג, מיהר יאיר לפיד לחוג את חגו. הוא התקיף את גבאי על אמרתו, והתייחס כמובן אך ורק לחלק הרלוונטי למתן האפשרות לכל מי שחפץ בכך לשבת וללמוד. למרבה ההפתעה, על אף שלפיד ירה, גבאי שמר על שגרה.

הייתה זו הפעם הראשונה שבה חרג לפיד ממנהגו והתקיף בכל הכלים שעמדו לרשותו את מי שניצב לשמאלו. הכותרות באתרים ובעיתונים חגגו על חשבונו של גבאי, אבל במפתיע, ובניגוד לדרכם של הפוליטיקאים שכולנו מכירים (ביבי והתאגיד בשבוע זה, כמשל), הוא לא מיהר לחזור בו ואפילו לא להבהיר שהדברים הוצאו מהקשרם וצוטטו חלקית בלבד. בשיחות רקע הוסבר מטעמו, שהוא עומד מאחורי הדברים, מאמין במתווה של חשיבה מחוץ לקופסה, ואינו מתכוון להיגרר להתנצלויות. מאוחר יותר, הוא חזר על עמדתו גם בפני פורומים חילוניים.

גבאי הפתיע כשהשמיע את אותן אמירות בזכות לומדי התורה – גם לאוזניים חילוניות. אז נכון שהחרדים כדרכם, כאותה עז עיוורת במשל שהוזכר כאן קודם, יוסיפו לתמוך אוטומטית ביו"ר הליכוד כשליח הציבור בעמדת ראש הממשלה, אך בחג האחרון הופתענו לגלות, שבמערכת הפוליטית הנוכחית אנו יכולים להסתדר לא רע גם עם יו"ר העבודה הנבחר. אם כי, לעת עתה, רק בעמדת הגבאי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!