אל מחלל ה' ושופך הדם • פנייה נואשת למנהל סמינר

לפני כחודש ימים רעשה הארץ, כאשר הוקמה ועדת פקידי משרד החינוך ורבנים שתפקידה לפקח על שיבוץ את הבנות לסמינרים.

ובכן, הנה החדשות: אין חדש - עד לרגע זה, הוועדה לא התכנסה.

אז, כשהוקמה הוועדה, היו ששיבחו, היו שגינו אך אנו ידענו כבר אז, שהרבה לא תועיל, וכרגע -, נראה, שאכן כך הדבר.

כל הגורמים העוסקים בתחום, רבנים, ראשי רשויות ומנהלי מחלקות חינוך, מסכימים עם זאת שהקמת הוועדה, באה לנו כדין.

האחריות לעוול שנוצר תלויה בראשם של מנהלי הסמינרים שלא יוכלו להרים ידיהם לשמים ולהכריז 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'.

יודעים אנו שלו התנהלותם של ראשי הסמינרים הייתה שונה, היינו עומדים היום בנקודה אחרת, בנקודה בה לא אנו הם אלה שצריכים להגיב, לא אנו המובלים ולא לנו מכתיבים גורמים מבחוץ. אילו היינו עסוקים ביוזמה ובעשייה חיובית ולא בהתגוננות וטמינת ראשנו בחול הרי שאנו היינו קובעים את הדברים בעצמנו באופן היותר נכון ומתוקן ועוד היינו באמת דואגים לטובת הציבור שלנו לטובת התורה הקדושה ולכבוד שמים.

כואב לומר שאנו, בתנועת טוב "אמרנו לכם":.

מעל במה זו הזהרנו שיש להקים בדחיפות ועדת רבנים בלתי תלויה, שתייצג את כל המגזרים ותשבץ את הבנות לפי חלוקה צודקת כשדעת תורה מאחוריה.

אך, כהדבר נעשה, מנהלי הסמינרים עקפו את הוועדה ופגעו בתפקודה וביכולתה לתקן, והכל בשביל יוקרה מזויפת על גבן של בנות ישראל.

הזהרנו, שכיון שבראש מעייננו כציבור חרדי עומד החינוך ועצמאותו, עלינו לקבל אחריות גם על הבעיות החינוכיות שנוצרו במהלך השנים. בעיות אינן נפתרות מאליהן, לעיתים, כמו במקרה הזה, הן אף מתעצמות.

מסורת או הסתאבות?

כמנהל מוסד חינוכי אני יודע כמה חשוב לשמור על עצמאות המוסד כדי לחנך את צעירי הצאן בדרך המסורה לנו. אך יש להבדיל בין הגנה על מסורת אבות לבין קבעון וחוסר יוזמה לשינוי. אלו עלולים לנבוע מהסתאבות ופחד חסר הצדקה וחוס רצון לרענן את המערכת.

אם לא נהיה הוגנים ונקיים כלפי אדם וכלפי שמיא נאבד בעל כורחינו את עצמאותנו החינוכית.

כמו במקרה הנוכחי בו במקום ועדה של רבנים קבלנו ועדה של פקידים שיש בה גם רבנים רק כעלה תאנה לכסות על קלונינו.

אינני אופטימי: לפי המסורת בה נוהגים ראשי הסמינרים (ולא מדובר על מסורת ישראל סבא) את הוועדה הנוכחית כבר יתחמנו, ימרחו וימשכו. הבעיה לא תיפתר והזעקה תלך ותגבר.

שוב יהיה בג"ץ, תקשורת, חילול השם וועדה פחות אוהדת וחוזר חלילה.

על כן, אני פונה לכל העוסקים בנושא: למען התורה וחינוך בנות ישראל, למען כבוד שמים, התעלו והוו דוגמה אישית. הפגשו והתאחדו, לא על מנת לדחות את רוע גזירת הועדה, אלא לשם שינוי על מנת למצוא פתרון לבעיה הכאובה של בנות ישראל הכואבות והמבוזות.

אין מי שמצדיק השארת בנות בוכיות ומושפלות ללא הצדקה בבית, ללא מסגרת חינוכית, ודאי לא בשל צבע עורן ושם משפחתן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!