אין לי דבר נגד קפה. להפך • אלי שרף עונה למוחים

איך אתה מעז?

בשבוע שעבר פרסמתי כאן באתר 'בחדרי חרדים' טור שסבב סביב קו התפר שבין 'אברכיות' לעבודה.

הטור שעורר סערה:
• אברך, תחליט: אתרוגים או לשקוע בלימוד? • מכתב גלוי למערבבי התה

הטור נגע כנראה בעצב רגיש של החברה החרדית, שכן מאות תגובות (לא הגזמתי) הגיעו אלי. מיעוטן אוהדות, חלקן שוללות, רובן זועמות: מדוע אתה מזלזל במושג 'אברך'? איך אתה מעז לפגוע בקודשי ישראל, בלומדי התורה הקדושה? או כמו שכתב לי אברך יקר מבני-ברק (מכולל רשב"י), "כאשר אתה נכנס במכיני התה, אתה רק גורם שהמושג אברך יזולזל יותר, כי זה נראה כאילו אתה מכליל ויוצר אווירה רעה... המצב הולך לכיוון שבו האמת תהיה נעדרת. המצב היום בישיבות שלנו - שעשרות רבות של אברכים יוצאים ללמוד מקצוע סתם, בגלל הסחף".

ואברך אחר, יקר קצת פחות, התקשר כדי להכריז באוזני כי יש לי דין של 'רודף' כלפי האברכים.

לא פחות.

ובתוך קוקטיל ההיגדים הרבים אני עומד ומשתאה, האם אכן לכך התכוונתי, האם זו היתה רוחו הכללית של המאמר? ובכן לפי התגובות, כנראה שכן, ומאחר שכך דומה שיש מקום להבהיר מספר דברים.

1) באוניברסיטאות הגדולות כמו גם בשאר המוסדות להשכלה גבוהה (הנורמלים) כרוניקת המתודיקה ברורה וחדה: בתחילת הזמן (הסמסטר) מכריזים על הספק מסויים בסוגיא (דיסציפלינה) בו יש לעמוד עד לסוף הזמן.

מידי שבועיים נערכות בחינות תקופתיות (מטלות מנחה) על החומר הנלמד. כתיבת התשובות על המטלות אותן נדרש התלמיד (סטודנט) להגיש בכתב אורכות על פי רוב מספר שעות. אם התשובות אינן משביעות את רצון הר"מ (המרצה) התלמיד אינו רשאי לגשת לבחינת הגמר.

בסוף הזמן יש מבחן (בחינת הגמר) על כל החומר הנלמד כאשר בכיתה עומדים שני משגיחים (דודות) ודואגים כי המבחן יערך בהוגנות מלאה. תלמיד שלא הצליח במבחן מאבד את לימודיו (נקודות זכות) ונדרש ללמוד שוב את החומר כולו מתחילה. הקונספט המפחיד מעט הזה, גורם כי רוב ככל הניגשים למבחן הראשון (מועד א) מצליחים ברמה כזו או אחרת ומפגינים שליטה מרשימה בחומר העצום שנלמד.

ומה קורה בחלק מן הכוללים?

2) אין ספק כי בכוללים רבים, ואולי אפילו ברובם רוב האברכים יושבים ולומדים ברצינות. די אם נזכיר את רשב"י, בית הלל, בית יהודה, חזו"א, פוניבז', ומיר. ועם זאת בהרבה מאד כוללים 'בינוניים' בהם שוהים אברכים מכח האינרציה או ברירת המחדל, מתח הלימודים נמוך, ההישגיות נחותה, ורמת הביצועים האינטלקטואליים מקבלת ציון של 'מספיק בקושי'. אל מול כוללים אלה, עולה האבטיפוס האוניברסיטאי המאתגר ומציג את 'מוסד הכולל' הזה במלא עליבותו.

3) 'מגמת תורת משה' וההחלטה לבחור בה, אותם ציינתי במאמרי לא באה ממקום של ציניות וזלזול. להיפך, כינון מסגרות בעלות מטרות ארוכות טווח, דבקות במטרה, מסלול לימודי מסודר ומובנה, ובקיצור 'תפיסת הענינים ברצינות', הם בעיני, הערובה לכך כי ממסגרות הכוללים יצמחו גדולי תורה, לפחות כמו פיזיקאים דגולים מהטכניון בחיפה.

4) אין לי דבר נגד כוסות תה וקפה. ככל חומר כימי, אין בהם כל סיכון כל עוד הצריכה מהם אינה חורגת מכמות סבירה.

עגנוניות משלנו

בסיפור המפורסם 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירינו' על סופו הטראגי, מתבסס עגנון כידוע, על דברי הגמרא במסכת סוטה: 'שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה - אחד מת ואחד גולה'.

במעשיה קלאסית זו נזכרתי אתמול, כשסיימתי, בשעת ליל מאוחרת, לקרא את הספר 'כוונות' של הסופרת החרדית נעמי צוובנר.

כמו ב'שני תלמידי חכמים' סובב 'כוונות' סביב מאבקם של שני תלמידי חכמים, ראשי ישיבות ליטאיים, על דמותה, רוחה, וראשותה של אחת הישיבות החשובות והמפוארות בארץ. בכרוניקה מצמררת של ההיגד החזל"י גובה המאבק האכזר והמיותר, בו משתתפים גם תלמידיהם של השנים, את חייו של ראש הישיבה הצעיר הרב ברגר, ומאלץ את רעהו, ראש הישיבה הרב ישר, לעזוב את הישיבה ולחזור אל ביתו.

אלא שלהבדיל מסיפורו הקצר של עגנון, ממשיך הנרטיב המופלא של צוובנר ומחלחל אל הדור הבא, אל שתי בנותיו של ראש הישיבה שנפטר מעצב ושברון לב. אחת הבנות, הבכירה, מחליטה להזמין את ראש הישיבה ה'גולה' שנותר בחיים למשפט על תביעת נזיקין בסכום של מיליוני שקלים בעוד הבת השניה, נקרעת בין נאמנותה למשפחתה לדבקות בערכים כמו אמת, יושר, ואומץ המתבטא בעיסוקה (הכה אקטואלי) כמחנכת כיתה ח בבית יעקב, ובנסיונה הבלתי פוסק לחשוף את הסוד הנורא שתלוי היה שנים בין שני ראשי הישיבה. סוד שידוע היה לתלמיד אחד שנשבע לנצור את פיו.

על אף גילה הצעיר, מתברר, כי מחברת הספר, נעמי צוובנר, היא אחת הסופרות החרדיות המוכרות והנקראות היום, יש שיאמרו ה'חוה רוזנברג' של העשור הבא. בשפה נשית, ייחודית ובלתי מוכרת עדיין בז'אנר החרדי שעדיין לא יצר לו רפרטואר מרשים, מוכיחה הצעירה החרדית הזו, המצטרפת לסופרות צעירות חרדיות נוספות, כי בין כל הרפורמות החיוביות כמו גם המיליטנטיות המאפיינות בעת האחרונה את הרחוב החרדי הצעיר, מתפתח לו בשקט בשקט גם ערוץ חדש של כשרונות ספרותיים שרק עבורו שווה עדיין להירשם ל'ספריות' החרדיות.

חדר משלו

יום מותו של בנימין זאב הרצל, 'חוזה המדינה' חל השבוע וכבר בחרו ב'יתד' להזכיר כי "ככל שחולפות השנים מאז הזה הרצל את חזונו הגדול, מתברר יותר ויותר כי לא רק הרצל עצמו נכחד מן העולם בלי להשאיר זכר ושארית, גם הגיגיו ורעיונותיו התפוגגו ברוח, וכל מה שנשאר ממנו זה הספר שכתב". יתד, חי לו אמנם במרחב הפרטי שיצר לעצמו, אך דומה כי גם בקרב רבים מבני הדור החרדי הצעיר רווחת התפיסה המולעטת מסוכני השפעה רדופי שנאה כי הרצל רק רצה להפוך את כולנו לנוצרים ולשכן אותנו באוגנדה.

אז אם לא למען הרצל עצמו לפחות למען האמת ההיסטורית, חשוב להזכיר, כי על אף שהרעיון הציוני קיים היה אמנם הרבה לפני מעורבותו של הרצל, מכל מקום הדמות הראשונה שהפכה את ה'חזון' לתנועה מדינית ומאורגנת באמצעות שורה של תכנון ארועים וירטואוזיים [הקונגרסים הציוניים] שעמדו במרכזו של סדר היום היהודי היה הד"ר בנימין הרצל.

בתוך פחות משמונה שנים היתה תנועתו הקטנה של הרצל לנציגה המוכרת ביותר של העם היהודי וחמשים שנה אחר כך, בדיוק כפי שניבא הרצל ביומנו, קמה מדינת היהודים. במדינה זו חיה היהדות החרדית בשלווה ונחת וזוכה לתקציבים ממשלתיים המאפשרים לה לקיים את מוסדותיה החינוכיים כאוות נפשה.

ניתן להתווכח על מניעיו, אמונתו, ויהדותו של הרצל כמו גם על תרומתה השלילית של המדינה ליהדות השורשית, אך אי אפשר להתעלם מן האמת האמפירית בדבר חלקו של האיש שהניע בעצם את התהליך שהוביל להקמתה של מדינת ישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!