חיי אדם: משה קנר • ה'ספרן' הלאומי

סדר יום

06:00 - השכמה

06:30 - תפילת שחרית

07:30 - ארוחת בוקר (כשמתאפשר) וסידורים

09:00 - התייצבות בספרייה הלאומית

13:30 - תפילת מנחה

20:00 – יציאה מהספרייה

20:15 – תפילת ערבית

20:30 – מוסר שיעור בגמרא

21:30 - הגעה הביתה

22:00 – ארוחת ערב

22:30 – זמן איכות עם המשפחה

23:00 – פורש מעיסוקיו וצולל אל ים התלמוד

03:00- זמן שינה

כרטיס ביקור

ר' משה, אב לשבעה ילדים, נולד בשנת תשי"ז בקריית מוצקין הסמוכה לחיפה, שם למד בבית-ספר ממ"ד.

בשנת תשל"ב עבר ללמוד בישיבה התיכונית 'נתיב מאיר' בירושלים.

לאחר מכן, עבר ללמוד בישיבת מרכז הרב, כשבמהלך לימודיו עשה גם שירות צבאי מקוצר. בשנת תשמ"ב נשא אישה והמשיך ללמוד כאברך בישיבה עד שנת תשנ"א. בשלב זה, החל ללמוד את 'מדעי הטבע' באוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, תחום שהוא חש כלפיו משיכה עזה. קנר מגדיר עצמו כ'תולעת ספרים' משחר נעוריו. "בעיקר ספרי מדע עיוניים ופחות ספרי פרוזה", הוא מבהיר. בהמשך החל לבלוע בשקיקה, מעבר ללימודיו השוטפים, ספרות תורנית ענפה.

לאחר תקופת מה, הוצע לו להתחיל לעבוד כספרן בספריה הלאומית, השוכנת לצד האוניברסיטה והוא נענה ברצון. את תפקידו זה הוא מבצע בהצלחה רבה, כשאת כל שעות היום הוא עושה בחיק הספרייה.

את שעות הערב – עד לשעות הקטנות של הלילה - הוא 'מבלה' בחיק הספרים עצמם.

כשהוא רכון על ספרי התלמוד, יושב הוא והוגה בתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'לא איברי לילא אלא לגירסא' (= הלילה לא נוצר אלא ללימוד). המתמיד שלנו, מסתפק בשעות שינה בודדות הנחוצות, לא מעבר לכך.

האולם ה'יהודי' והאולם ה'כללי'

חלק אינטגרלי מזמנו של קנר מוקדש לנוכחות פיזית במחסני הספרייה היהודית הגדולה בעולם.

במהלך ביקורינו, הספרן עורך לנו פרזנטציה עם אגפי הספרייה השונים.

המחסן, למשל, הוא מתחם רב-ממדים, בן שלוש קומות ענק, השוכן במרתפי בניין הספרייה, זו שמכילה לא פחות מחמישה מיליון ספרים(!) כאשר קרוב ל- 70% מהם, הן יצירות תורניות, יהודיות וישראליות.

הספרייה הוקמה כבר בשנת תרנ"ב, בתחילה כגוף עצמאי של ארגון 'לשכת בני ברית', שפעל מטעם ההסתדרות הציונית ורק מאוחר יותר היא עברה לרשות האוניברסיטה העברית. בעוד חמש שנים, על פי התוכנית, אמורה הספרייה לעבור למבנה חדש, מפואר, ומרווח יותר בשטח סמוך, סמוך לבית משפט העליון.

מי שמבקש לעיין בספר מסוים, כיצד יעשה? מסתבר,שההליך פשוט ביותר. במתחם הספרייה קיימים, כאמור, מספר אגפים. כמה אולמות קריאה עומדים לרשות הקוראים, כאשר כל הקירות שמסביב וגם במרכזם, מדופנות בכונניות ענק שעל מדפיהן רבבות ספרים העומדים הכן, מצפים לאיש שיגאל אותם מבדידותם...

האולמות מתחלקים ליעדים שונים, על פי אופי ותוכן הספרים שהם מאכלסים. האולם 'היהודי' (שבו חומר קריאה יהודי) - לעומת 'הכללי' (ספרות זרה) - הוא הדומיננטי שבהם. במספר חדרי ספח, המשמשים כאולמות קריאה קטנים, ניתן למצוא כתבי-עת, ביטאונים, חומרי קריאה שונים ועוד.

אבל חלק הארי שבספרים, מצוי כאמור בקרבי הבית, במחסנים הגדולים. לשם כך, יקיש הקורא במערכת ההזמנות הממוחשבת העומדת לרשותו באולם נוסף: את שם הספר, את המספר הסידורי שלו ואת פרטי המבקש. תוך שעה קלה, ימתין לו הספר בדלפק הקבלה שבאולם הקריאה, אותו מאיישים מספר ספרנים.

עד לא מכבר, השיטה הייתה פרימיטיבית יותר. הקורא היה משלשל פתקית שעליה הפרטים המבוקשים, לתוך תיבת עץ שנצבה בירכתי האולם האמור, והיא השתלשלה למטה היישר אל שולחנו של הספרן, היושב לו במחסן ומשגר את הספרים הנדרשים באמצעות מעלית מיוחדת אל אולם הקריאה.

מי שמעוניין להתבונן במידע שפורסם באחד מעיתוני התקופה, יוכל לקבל את החומר על גבי מיקרופילם (מדיה אופטית המשמשת לאכסון תכנים אנלוגיים). מכיוון שהתמונה קטנה מכדי להיקרא בעין בלתי מזוינת, יש להשתמש במכשיר שמקרין אותה לגודלה המקורי על מסך זכוכית או משטח קריאה אחר. מספר מכונות כאלה פרושות ברחבי האולמות.

ומה בעצם אתה עושה כאן בפועל? אנו מבקשים לדעת.

"העבודה שלי מתחלקת לכמה טריטוריות", מסביר קנר. כשהוא יושב במחסן, עבודתו היא בעיקר בתחום המחשוב. הוא עובר על הספרים, ממפה, מקטלג, מעדכן, מבצע תיקוני טעויות במספור, עורך גיבוי ועוד. אבל את עיקר סיפוקו הוא שואב מתחום הייעוץ. קנר יושב לעיתים קרובות באולם ההזמנות ומסייע לאנשים בניסיונות איתור הספרים, ומציע להם עזרה בווריאציות שונות.

מכל מלמדי השכלתי

הסימביוזה היא חלק מהעבודה. קנר לא רק מנחה, מתדרך ומכוון, אלא לומד בעצמו ומחכים רבות, כתוצאה ממגוון עצום של שאלות ובירורים של הקוראים, מכל שכבות האוכלוסייה המונחים לפניו.

אמנם, בחלק גדול מהמקרים, מציגים בפניו בקשות וחקירות פרוזאיות אך לפרקים מדובר בנושאים מסקרנים, מרתקים ומאלפים, כאלה השנויים במחלוקת או ששוכתבו והועלמו על ידי אינטרסנטים שמתהדרים בנוצות של היסטוריונים...

בחודש האחרון השתטחו רבים על ציונו של ה'אור החיים' הקדוש זי"ע בהר הזיתים לרגל יום הילולא. בהקשר לכך, נזכר קנר באחת השאלות המאתגרות שהוצגו בפניו.

"התבקשתי על-ידי מישהו לאתר את דבריו המדויקים של כ"ק האדמו"ר בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש זצ"ל שאמר במהלך ביקורו בארץ כאשר השתטח על קברו של ה'אור החיים' אודות העילה לכך שהציבור הספרדי אינו פוקד את המקום".

כיום הפך הציון לנחלת הכל - אשכנזים כספרדים, חסידים כליטאים - אולם לאחר נבירה שערך קנר לבקשת השואל, בגנזכי ההיסטוריה, הוא העלה במצודתו את התיאור הבא שמופיע בספר מסעות ירושלים, המתעד את כל הביקור המרומם של האדמו"ר ממונקאטש בישראל.

האדמו"ר סיפר אז, כי שמע מפי רבו הגה"ק משינאווא זי"ע, כי כאשר פקד את קברו של ה'אור החיים' בט"ו בתמוז- יום ההילולא, בעת הביקור המפורסם שערך בארץ ישראל, נוכח כי רבים מבני הציבור הספרדי תושבי העיר, אינם טורחים להגיע ולהתפלל בו, גם לא ביום ההילולא.

לאחר חקירה קצר שערך הרב משינאווא, נודע לו, כי כאשר התגורר רבינו חיים בן עטר בירושלים, היה מתבונן במצחם של בני העיר, צופה בהם את הרישום הרוחני של תוכן מעשיהם השליליים, ומוכיח אותם קשות בהתאם.

הם לא עמדו באותה שעה, על ערך גדולתו וקדושתו של המוכיח ולפיכך לא זו בלבד שהיו בזים לו בליבם, אלא אף השביעוהו מרורים, כפי שה'אור החיים' מתאונן בהקדמתו לספרו 'חפץ ה'. משכך, גם לא ראו ענין וצורך לעלות על קברו לאחר הסתלקותו. "לא כן, אנחנו האשכנזים והחסידים, מתלמידי הבעש"ט, שבימיו ראה, ידע והגיד מפרשת גדולת האוה"ח ומורשה היא לנו ממנו כי קדוש ונורא שמו", מצטט מחבר הספר, הרב משה גולדשטיין הי"ד, את דברי האדמו"ר.

הטרנד: ספרי יוחסין

רבים מקרב השואלים, מבקשים להתחקות אחר ספר היוחסין שלהם. לדבריו, זה הפך לטרנד. "מדובר בנושא חם ביותר. חלק ניכר מהשואלים, אינם חרדים אלא חילונים. הם מגיעים אלי ואומרים: 'סבי היה רב בעיירה פלונית, התוכל לאתר לי עליו פרטים אותנטיים?' וכיוצא בזה".

ויש גם שאלות ביזאריות, שבהן הוא נתקל. קנר, איש עדין במהותו ובאופיו, מגדיר את השאלות רק כ'תמוהות', אנחנו מקצינים את ההגדרה, לאחר שאנו שומעים את טיב השאלה. "מישהו ניגש אלי פעם ושאל אותי: מתי יבוא משיח? הוא לא רוצה שנירה את התשובה מהמותן. הוא מבקש שנמצא לו מקורות בספרים..."

קנר מצטחק, כשהוא נזכר בבקשה הפתטית של קשיש עולה חדש מאחת ממדינות חבר העמים, שהגיע במיוחד לספריה ממקום מושבו באחד מערי הארץ, וביקש ממנו ייעוץ אודות רכישת מכונת כביסה איכותית מומלצת...

"אני לא אמונה בחנות... אמרו לי, רק ספריה אפשר לעזור", הבהיר האיש בעברית עילגת, המהולה בביטחון עז כי הגיע למקום הייעוץ הנכון... למרות המבוכה, קנר המשתדל לספק תשובות בכל נושא, לא אכזב גם הפעם, והגיש את הסיוע המבוקש לעולה שיצא משערי הספרייה כשחיוך של שביעות רצון על שפתיו.

אם מישהו חושב שהשהייה הממושכת בין קורות הספרייה, עלולה לגרום לו להתנוונות שרירית, בהעדר פעילות פיזית, טעות בידיו.

"אני הולך כאן מספר קילומטרים ביום ובכך הפכו שריריי לשרירי ברזל", מתפאר קנר. מסתבר, כי אם מונים את השטח שבין עשרות כונניות הספרים, שבין בתריהן פוסע מיודענו בכל יום אינטנסיבית הלוך ושוב, נקבל אכן כברת דרך בלתי מבוטלת...

קנר מספר, כי כאשר שירת במילואים בנפת רמאללה, התבקש להתלוות לאחד הארכיאולוגים שהתאווה לחפור במספר אתרים באזור הררי שמוגבל בנגישותו, שבהן סבר הארכיאולוג לאתר ולפצח מספר ממצאים יהודיים שעוד לא נחקרו לעומקם. מדובר בגבעות תלולות שהטיפוס עליהן מפרך וכרוך במאמץ גדול. הארכיאולוג שלא הורגל להעפלות שכאלו, התנשף בכבדות והידס בגמלוניות על פני השטח. ואילו מיודענו, דילג בקלילות על פני המרחב כסנאי המנתר בין צמרות העצים...

"בסוף היום", מספר ר' משה, "שאל אותי הארכיאולוג האם אני מתאמן במכון כושר? גיחכתי והסברתי לו שכל ה'כושר' נובע מהשהות בספריה הלאומית... הוא הרים גבה ולא האמין למשמע אזניו. 'מעולם לא ראיתי חייל ועוד מילואמיניק הפוסע בקלות שכזו'... התפעם האיש".

עוינים את העיון

הציבור החרדי נמנה על המבקרים ה'כבדים' בספריה.

הספרן שלנו, שנתקל בהם רבות, יודע בדרך כלל כיצד לסייע והוא מהווה עבורם אינדיקטור וידען מופלג בנישות רבות.

למרות שתוכנות כמו 'אוצר החכמה' ו'היברו בוקס' ייתרו את הצורך בהגעה פיזית אל הספרייה, לאחר שהמאגרים הנ"ל מכילים רבבות ספרים תורניים ויהודים, הרי שעדיין רבים מבקרים כאן בפועל, מכיוון שאין להם את הגישה לתוכנות, או שהם מבקשים להיעזר באיש מקצוע, כדי להגיע אל היעד הנכסף.

קנר מותח ביקורת גלויה על התופעה המתרחבת לה הוא עד, כאשר הציבור ויתר בעקבות אותם מאגרים על הצורך בבקיאות, שכן הכל נמצא בהישג יד וברפרוף מקלדת.

יש לו דוקטרינה ומשנה סדורה בנושא. "לא מגיעים להעמקה בלימוד התורני, משום שאין בסיס בקיאות רחב. המאגר נמצא במחשב ולא במוח. מדובר במשהו שהייתי מגדיר אותו כמסוכן. אחר כך אנו מקבלים חיבורים שהאושיות שלהם היא לא יותר מכינוס רנדומלי אל אכסניה אחת, ליקוט של דינים, הלכות מנהגים וכיוצא בזה, שהמחבר לא הגה ולא עיין בהם די הצורך, אלא אסף אותם כאלומה אל תוך הגורן. וחבל".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!