מדרחוב או אוטוסטרדה?

הילכו שניים (המכונית וההלך) יחדיו, בלתי אם נועדו? מיליוני הולכי רגל שנהרגו ממכוניות, קרוב ל 1500 מהם רק בעשור האחרון בכבישי ישראל, מעידים מקברותיהם שהתשובה היא לא. הלכים ומכוניות לא נועדו ללכת יחד.

אותם מיליוני הולכי רגל נהרגו במשך השנים, כיוון שחלקו את אותה תשתית תחבורתית עם כלי הרכב, אבל ההיסטוריה חוזרת. כמעין לולאה ענקית המקיפה מאות שנים, שבה בשנים האחרונות ההיסטוריה של תכנון הערים אל נקודת המוצא של ימי טרום המהפכה התעשייתית, לפני 250 שנה, ומחזירה את הדרך להולכים בה. תמונת מצב עדכנית שהציגו לאחרונה בתל אביב עשרות חוקרים מעשרות מדינות, במסגרת כנס בינלאומי ראשון על בטיחות הולכי רגל שיזמו עמותת "אור ירוק" וקרן "רן נאור", מצביעה על שינוי במגמה: לאורך עידן התיעוש והעיור, הלכו האנשים ההולכים ונדחקו מפני המכוניות הנוסעות, שעמדו כמעט לבדן לנגד עיניו של התכנן העירוני, ובעיקר עבורן תוכננו מערכות התחבורה והתנועה. היום עדיין מתוכננות מערכות התחבורה עבור המכוניות, אבל במזיגה הולכת וגוברת עם הולכי הרגל שחולקים איתן את הדרך.

החיכוך הגבוה עם המכוניות, אילץ אותו לפתח מיומנויות חיוניות כדי לשרוד: גילוי התנועה שסביבו ומודעות לה בפרקי זמן קצרים, כושר שיפוט ותזמון ויזואלי כדי לאמוד נכון זמנים ומרחקים, ותיאום מידע מכיוונים שונים ותפיסה ופעולה המתחייבות ממנו.

חללים רבים נפלו בהסתמכות זו על ניסים, עד שהתברר, כמובן, שהמצאת הרכב צמצמה את התנועה ברגל, אבל לא ביטלה אותה, וכן שלמכונית ולהולך אין מקום באותה דרך. כבר לפני 2500 שנה התנבא הנביא זכריה איך בעתיד, על אף המהפכה התחבורתית, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".

את מה שהתנבא הנביא על ירושלים, חוזרים להבין מתכנני מערכות התחבורה של ערי המערב: כפועל יוצא מאילוצים תעשייתיים, העדפות בריאותיות, ומגמות תרבותיות חדשות, משתנה המרחב העירוני, ומתאים עצמו גם לבטיחותם ורווחתם של הולכי הרגל. ערים רבות כפריס, קופנהגן, לונדון, ברצלונה, וונקובר, מלבורן ועוד, רואות בשהיית התושבים ברחוב יעד, מקצות משאבים לפיתוח סביבה תומכת ומזמינה להולכים ברגל, ומרוויחות תרומה משמעותית ותוססת לאופי העירוני. כשאמר בזמנו המשורר נתן אלתרמן "אם לא הייתי אדם הייתי רוצה להיות רחוב", הוא לא התכוון לשדרות רב נתיביות שבצידיהן מדרכות צרות, אלא לרחובות פעילים ושוקקים, שאנשים מתהלכים בהם ומתערים זה בזה, ונותנים לרחוב את צביונו ואת חייו. אלה רחובות העתיד וכך צריך לתכנן אותם.

ואצלנו? מהמחקרים עולה שעדיין לא הופנמו בישראל זכותו ומקומו של הולך הרגל במרחב הניידות העירוני. אין הסדרים ממתנים לטובת ההולכים הפגיעים, ו"המדרחובים" - בעלי השימוש המעורב, מסוכנים יותר להולכים, ומתרחשות בהם יותר תאונות.

דווקא אנו, אחת המדינות הקטלניות בעולם להולכי רגל, צריכים ללכת בעקבות המדינות המתקדמות, ולחשוב על בטיחות הולכי רגל כבר בשלב תכנון התב"ע, להקפיד שרחובות עם שימוש מעורב לא יהיו צירי תנועה עוברת, ולהתקין הסדרי מיתון תנועה בשכונות מגורים לא באופן נקודתי, אל מתוך תפיסה מערכתית.

משרד התחבורה אכן הוציא הנחיות בנושא כבר לפני קרוב לעשור, אבל לא יזם פעילות להטמעתן. ראשי ערים שחפצים בהתחדשות עירונית ובהפיכת רחובותיהם לשוקקים, פעלתניים, מזמינים וקהילתיים, חייבים להטמיע יעדים אלה בועדות התכנון, שיתכננו את הפרהסיה העירונית בהתאם ליעדים. מבט על המתרחש בנושא זה בערים גדולות רבות בעולם, כפי שהוצג לאחרונה במרכז סוזן דלל בתל אביב, מצביע עד כמה שגוי, קטלני וחסר תועלת, הפיגור הישראלי בתפיסת התכנון העירוני המודרנית, המשגשגת מעבר לים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!