למה בבורו-פארק לא שורפים פחים וצועקים "נאצים"?

אמריקה כולה הזילה דמעה בשבוע שעבר, כשגופתו של לייבי קלצקי בן השמונה נמצאה מבותרת במקרר של לוי ארון. גם ותיקי ניו-יורק, המורגלים במעשי זוועה, לא זכרו רצח נורא שכזה, בוודאי לא מתוך שורות הקהילה היהודית-אורתודוקסית.

וכגודל הזעזוע, כך גודל הקתרזיס: הרצח פוענח תוך זמן קצר, הרוצח נתפס חיש מהר, וקציני ניו-יורק הוכיחו שוב שהם המצטיינים שבשוטרים. הצילום שכיכב בעשרות עיתונים ואתרי אינטרנט הראה את לוי ארון, "הקצב מברוקלין" כפי שהצהובונים בעיר מיהרו להכתירו, כשהוא מובל שפוף ואזוק בידי שוטרת בגו זקוף מגאווה.

בואו נתעכב רגע על מה שיש בצילום הזה, של היהודי חובש הכיפה המובל על ידי שוטרת לתא המעצר. יותר נכון, על מה שאין בו. אין שם בפריים חסידים זועמים, אין ילדים שצועקים "נאצים", ואין המון משולהב המעלה באש פחי זבל או מיידה חיתולים מלאי צואה לעבר השוטרים.

ולמה שיהיו? בניו יורק הרחוקה, אף אדם - כולל יהודי דתי - לא מעלה על דעתו להפריע את עבודת המשטרה. הקהילה החסידית של ברוקלין, שמעדיפה במקרים רבים להסתגר בתוך עצמה ולפתור חלק מבעיותיה בעזרת מנגנונים קהילתיים מסורתיים, יודעת באותה מידה שכאשר מדובר בחשד לפלילים - הרבנים מפנים את מקומם לחוקרים.

וכך, כשהמשטרה מבקשת לעצור חבר בקהילה, הקהילה נוהגת כפי שנהגו היהודים מקדמת דנא: "דינא דמלכותא דינא". ובמילים אחרות - רשויות החוק והשלטון קודמות לכל.

כך זה בברוקלין.

ואצלנו? כאן כמובן סיפור אחר לגמרי.

בשבוע שעבר, בקהילת הקודש ירושלים, ביקשה המשטרה לעצור קצב מסוג אחר לגמרי - את קמב"צ העדה החרדית יואליש קרויס, שבין תכנון הפגנות והתפרעויות גם מפעיל בחצר הבית משחטה פיראטית לעופות.

חלילה לי מלהשוות בין קרויס הירושלמי לאהרון הניו יורקי. בכל זאת, קרויס לא הרג אף אחד. הוא רק מצפצף על החוק ועל פסיקה של בית המשפט כבר שנים ארוכות, ומהווה סכנה לבריאות הציבור תוך שהוא, לכאורה, גם מעלים מסים.

ובאותה מידה שאין להשוות בין שני החשודים בפלילים, גם אין להשוות בין תגובת שתי הקהילות לחשדות:

בברוקלין, הקהילה הציבה גבול ברור בין סולידריות חברתית לבין כיבוד החוק.

בירושלים, לעומת זאת, הקהילה הציבה מארב: עוד בטרם הספיק קרויס לקרוא למפקד הכוח "היטלר", כבר מצאו עצמם השוטרים מול עשרות חרדים שיידו לעברם מכל טוב הארץ: ביצים סרוחות, ברזלים ובקבוקים, וכבישים משוחים בשמן המור (ואולי שמן קנולה?), כדי שגם הניידות תסבולנה מנחת זרועם. היו פצועים, היו עצורים, ובעיקר היתה אצבע משולשת למשטרת ישראל.

המשל ונמשל ברורים: הגיע הזמן שהיחס לפורעי החוק שבתוכנו ישתנה.

אם יש משהו שכדאי שנלמד מהאמריקאים, הרי שזה יחס הכבוד והמורא שרוחשים כולם, אבל ממש כולם, לרשויות החוק. זה לא יבוא ביום אחד, וזה ידרוש פעולה משולבת של חינוך וגיבוי ענישתי הולם של בתי המשפט. המשך הסלחנות וההכלה מול מבצעי הלינץ' בשוטרי ישראל, רק ידרדר את מעמדם - ולאורך זמן יקשה על עבודתם.

אגב, לא יזיק אם גם השוטרים עצמם יפעילו יד חזקה יותר מול מי שמפגין כלפיהם זלזול. גם בתחום הזה אפשר ללמוד שיעור מהאמריקאים: יצא לי פעם לעמוד על הכביש במנהטן, ושוטר שהיה במקום ביקש ממני לעלות למדרכה.

למה? שאלתי.

,Its for your own safety, ענה השוטר (-זה בשביל ביטחונך האישי). ולמי שתוהה - ברחוב לא היתה באותה שעה אף מכונית. הסכנה מפגיעה, שעליה דיבר השוטר, עמדה מולי במדים כחולים. האם היד הצמודה למדים התקרבה לאלה שהיתה תלוייה על החגורה, או שרק היה נדמה לי? בכל מקרה, עליתי מיד למדרכה. אלא מה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!