איך לא למדנו לקח • שנה לפרשת עמנואל

בדרך כלל אני מדפדפת בין דפי העיתונים ומשתדלת לקחת את הכתוב בהם בעירבון מוגבל. אבל הפעם, לא יכולתי שלא להזדעזע.

טור 'מרתק' באחד העיתונים משך את תשומת ליבי. היה זה טור אחד מיני רבים, שנכתב לרגל 'יום השנה לפרשת עמנואל'. מי מאתנו אינו זוכר את הימים ההם, את הדמעות, את הילדים המקבלים שבת בפתח בית הכלא מעשיהו ואת השירה הנרגשת.

אבל הטור הזה היה טור אופטימי. כותרתו: "מעז יצא מתוק". וכך נכתב בו:

"אחר החושך ומתוך החושך מגיע האור: שנה לאחר פרשיית עמנואל, כאשר בג"ץ כפה את דעתו על הורי התלמיידות והוביל לסגירת המגמה החסידית בבית הספר, עומד בית הספר כיום על תילו ומקומו, וממשיך לחנך את בנות ישראל על טהרת הקודש ללא התערבות של גורמים חיצוניים בתכני הלימוד וללא תלות בגורם ממשלתי כלשהו, כאשר בית המשפט אף אסר על המועצה המקומית לתקצב את בית הספר.

"ניתן להביט בהשתאות על עסקני בית הספר שמצליחים להחזיק את בית הספר על כתפיהם ללא כל תמיכה והכרה ממשלתית. הם נודדים ברחבי העולם היהודי ומגייסים משאבים ותקציבים כדי שבית הספר ימשיך לפרוח ולשגשג בדרך אותה התוו לו מייסדיו, ובחסדי שמים בנדיבות ליבם של יהודים הרואים חשיבות בהחזקת מקום ייחודי זה הם מצליחים לתפעל אותו ולהחזיקו, כאשר עדיין העיניים נשואות לציבור הק' שליווה את המערכה בהתלהבות קודש – שיוסיף לתמוך גם עתה במוסד.

"ניתן ללמוד מכך כי ציות לדעתם של גדולי התורה ואמונת חכמים גם כאשר העתיד הוא בלתי נודע – מביאים בסופו של דבר להצלחה נגד כל הסיכויים".

המצב חמור מאוד

הייתי כל כך שמחה אם אכן המצב שם היה אופטימי כפי שמנסה הטור לתארו. אבל הוא לא.

לגודל הצער דיווחה התקשורת, גם החילונית, על עלון צדקה ששולשל אל תיבות הדואר בבקשה לתרום לבית הספר בעמנואל.

"המצב חמור מאוד-מאוד", היה כתוב שם. וזה לא הזכיר את ה"לפרוח ולשגשג" של הטור.

"אם בית הספר הקטן והמשמעותי הזה ייפול בגלל חוסר תקציב, ילמד השטן – וכל עושי דברו ילמדו איתו – שהדרך לכבוש אותנו היא לא בסערה ובפרהסיה, אלא בשקט. להכיש אותנו בעקב בנקודת התורפה. הם ילמדו שעקב אכילס שלנו הוא פשוט ומביש: הכסף. אם מכים אותנו בארנק – מצליחים".

איך מצליחים, אם מעז יצא מתוק, ואם אחרי החושך בא האור?

"המאבק בעמנואל לא הוכרע בימים הגדולים והאירועים ההם, אלא יוכרע שנה אחרי כן, בדומיית הניצחון השטנית, כשבית הספר יגווע מחוסר תקציבים".

בעוד הטור מעוות את המציאות, בא העלון הזה וגילה לכולנו את האמת המרה. המצב שם, לא פשוט.

לא, לא הופתעתי.

לא רבים יודעים למה הגיע סגן שר החינוך, מנחם אליעזר מוזס, טעון ועצבני אל ישיבת סיעת 'יהדות התורה' ביום שני.

לא רבים הבינו למה העז להטיח בפני המנהלים את האמת המרה על כך שלא לעולם חוסן, וכי אם ימשיכו לגרור רגליים, למשוך את הסחבת ולהמטיר ניירת של עורך דין אל שולחנות משרד החינוך, בסופו של יום איש לא יוכל לעזור להם.

ימים אחדים קודם לכן ישב מוזס עם אחד מהלוחמים הגדולים של פרשת עמנואל. ומה ששמע, קרע את ליבו. רק לפני שנה הם התחננו לקבל את הפשרה אותה הציע בשעתו שר הפנים, אלי ישי. אפילו שר החינוך, גדעון סער, תמך בה. היה שם סיכום לפיו יפסיקו עם האפליה ויגנו אותה. אבל היו שהתעקשו 'ללכת עד הסוף', סחפו את היהדות החרדית למערבולת והביאו את סער לעבור מידידות לעוינות.

אז נכון, אמר האיש. "היה מרגש, לא הייתי מוותר על החוויה של אלפי יהודים שרים ורוקדים במעמד של קידוש ה'". אבל איך אמר? "בשטח, שנה אחרי, אף אחד לא רוקד, אף אחד לא נותן לנו שקל".

וכך, נאלצו אנשים פרטיים לשאת על גבם את הנטל הכלכלי הלוחץ. אחד מהם נסע עד לאמריקה, אבל שב בלי פרוטה. המועצה המקומית שומרון ניסתה לסייע במה שיכלה, פה ושם הסעות, אבל גם היא, מבחינה חוקית, לא יכולה לעשות הרבה. לעמנואל מועצה משל עצמה. המועצה הזו, אגב, אינה יכולה לעשות דבר, שכן בג"צ אסר עליה.

עכשיו הם מעלים זיכרונות על כך שבעצם גדעון סער מעולם לא היה נגדם, הוא אפילו שלח מפקח שהוציא חוות דעת לבג"צ לפיה אין אפליה למקום. אבל כשהחלו להפגין, להילחם בבית המשפט, הוא עבר צד - אל הצד של 'החוק'.

ולמה חשוב להעלות את הטור הזה? למען ישמעו וייראו.

עד כה לא עשו המנהלים כמעט דבר כדי להביא תשובה נאותה לדו"ח הקשה של מבקר המדינה. מנכ"ל משרד החינוך, הד"ר שושני, בא לקראתם שוב ושוב, כשהוא מעניק להם דחיות חוזרות ונשנות. אבל גם לכך יקיץ הקץ. ביום בו שב שושני מחופשה קיבל טלפון ממבקר המדינה שדרש לדעת 'מה התקדם'. הטלפון הבא היה של שושני למוזס. מה התקדם?

מה שהתקדם הוא מכתב מעו"ד אורי קידר: מצד אחד, מודים המנהלים בחלק מהדברים. מצד שני, הם לא ממש מגישים תוכנית לפתרון. יש להם זמן...מוזס, שנותר בלי תשובה למנכ"ל, שנותר בלי תשובה למבקר המדינה, חש מתוסכל.

איך אמר גפני למנהלים באותה ישיבה? כלפי חוץ נמשיך להגיד שאסור לגעת בחינוך הטהור. אבל כלפי פנים, אם לא תתחילו לחשוב על פתרון לבעיה - המצב לא יהיה טוב.

פיקח גפני. שתק במהלך הישיבה, אבל המשפט היחיד שאמר הספיק.

בעצם, הספיק למי?

האם המנהלים מתכוונים לעשות משהו בנידון? האם בסיומו של החופש הגדול לא נמצא עשרות בנות עם עיניים דומעות ולצידן מאות תירוצים נכבדים?!

כשרק שנים מתוך חברי סיעה שלמה מעיזים להטיח אמת בפנים, טוב שיש מבקר מדינה בתמונה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!