איך הפכה איקיאה ל'מוסד לריסוק הגבר'? • מיוחד

השבוע נסענו סוף-סוף לחנות הרהיטים הגדולה - איקאה. זה ארך מעט זמן, שכן הוויכוח שהתגלע ביני לבין האשה שאתי, האם ההרחבה של מרפסת השירות [1.23 מ"ר] מצדיקה את החלפתם המסיבית של חלק ניכר מרהיטי הבית - היה ארוך, ממושך ומתיש.

בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותה בצדקתי וברציונל שהנחה אותי, והעובדה כי קול ההיגיון, הנבונות, והאינטלקט, ניצחו בביתינו הביאה לליבי שמחה גדולה, שעומעמה מעט בעקבות הבטחתי לנסוע בתוך יומיים מרגע השגת הניצחון לאיקאה.

שאלנו מקרוב משפחה רחוק את מכוניתו המסחרית הגדולה, וכשחקן חיזוק לקחנו את ידידי אריה 'שמבין ברהיטים' ו'בפתרונות מהירים לבית'.

במהלך הדרך הארוכה אחזה האשה שאתי את הקטלוג המהודר של החברה, ושרבטה כל העת קווים וסימונים בדפי הכרומו המבהיקים. "חבל שאין לי את העיפרון של איקאה", היא אמרה, כל-כך קל לסמן אתו.

הזכרתי לה, כי העפרונות הקטנים והמחודדים של 'איקאה' פצעו את ירכי בפעם שעברה כאשר היא אילצה אותי לסחוב הביתה תריסר במכנסי, וכי רק רופא עור מוכר הצליח לפתור את הקילוף המוזר שנוצר במפשעתי, תוך שהוא מנסה לחלץ ממני, לשווא, כיצד הצלחתי לשרוט את עצמי כך, במקום רגיש כל-כך.

שק צהוב גדול ומקומט על הצוואר

החניית המכונית עברה בקלות ובשמחה, ורק רגלי הרועדות הסגירו את העובדה כי חשתי חולשה כללית, כשהבנתי פתאום כי במחצית היום הקרוב אדרש לחצות את האנגר הכחול, אדיר המימדים שלפנינו, לארכו ולרחבו.

מיד בכניסה דחפה האשה שאתי לידי שק צהוב גדול ומקומט, אותו כרכתי לצווארי כשאר הגברים מסביבי.

"מה נשים בשק", ניסיתי להתבדח, "ספות"?

אף אחד לא צחק.

התחלנו להסתובב וכבר ליד החדר הראשון מצאתי את עצמי מאזין לוויכוח בין זוג חביב בגיל העמידה שדיבר בשפה שלא כל-כך הכרתי. "לא, אני לא מעוניין באקספדיט, אני דווקא מעדיף את האנטוניוס", אמר הגבר בתוקף. אשתו נצמדה לרהיט גמלוני אותו כינתה בחיבה 'בילי', ואמרה שבלי 'בילי' היא לא חוזרת הביתה.

בקושי מסויים, עזבתי אותם ומיהרתי אחרי האשה שעמדה ליד חפץ בעל עיצוב שהזכיר את הגיבן מנוטרדם במצב מתקדם וליטפה אותו בחיבה. אחרי דקות מספר כשהבנתי שאם לא יקרה משהו, ליטופיה לא הסתיימו לעולם, אזרתי כגבר חלצי ואמרתי בקול סמכותי: "אני לא מעוניין באקספדיט, אני דווקא מעדיף את האנטוניוס".

מה שטוב לגבר בכניסה, טוב גם לי.

אשתי ואריה, שנחשב מומחה לרהיטים, פרצו בצחוק, ואריה אמר, אנחנו בכלל לא בסדרה של האקספדיט, אנחנו מזמן כבר ב'סטולמס' ו'אלגא'.

חשתי מבוכה והחלטתי להצטרף לחגיגה, גם אם אני לא בדיוק שוודי.

אין, אין על איקיאה האלו

באותה שעה חלפו זוג צעירים רוסיים לידי, ואני קיבלתי השראה: אני חושב שעדיף ללכת על 'אופלבה' אמרתי בטון רגוע. אשתי הסתכלה עלי, מוטרדת בעליל, ואמרה, מאיפה מוכר לי 'אופלבה'.

חייכתי חיוך רחב שהצטמצם במהירות כשהאשה פתחה את הקטלוג, ואמרה לי בעצבות: "מתקן תליה למסך טלוויזיה. בשביל מה אנחנו צריכים את זה, יש לך תוכניות?"

כעבור זמן קצר במונחים של תלאות יהודי אירופה, אך ארוך מאוד במונחים של דקות ושעות, הגענו למדרגות המוליכות לקומה התחתונה, שם נמצאים כל המוצרים 'הקטנים' ובסמוך אליהם המחסנים הגדולים.

למרגלות המדרגות ניצבו עשרות עגלות 'סופר' מבריקות עם הסמל הצהוב של איקאה, מה שגרם לי תחושה עמומה שאני נראה מעט אוויל עם הסל הצהוב הגדול והריק שהיה תלוי לי בדבקות על כתפי. הנחתי את הסל בתוך העגלה והתחלנו לשוטט בין המוצרים הנדירים והייחודיים של איקיאה.

מאחר שכבר נכוויתי ורבלית בקומה העליונה בחרתי לשתוק בשלב זה ולא לומר למשל כי המתאם החשמלי הצבעוני אינו שונה במאום מהמתאם הלבן שיש לנו בבית.

גם הפחים, הסלסלאות, השטיחונים, המפיות, הצנצנות, כלי העבודה, והקשים שנערמו בחדווה על העגלה לא הצליחו להוציא מגרוני את אותם קריאות התפעלות שבקעו מגרונה של האשה שאתי, שבריטואל אין סופי מלמלה כאילו לעצמה, אין, אין על איקיאה האלו, הכל יש להם. 'גם לכל בו איצקוביץ שניצב מול הבית שלנו יש הרבה דברים', רציתי לומר, אבל שתקתי, שוב, אולי בגלל שסוף-סוף ראיתי את המרחב העצום - המחסן, בו שוכנת כל הכבודה אותה צריכים אנו לאסוף בעצמנו.

בפעם הבאה נשכור מיניבוס בינוני

אריה, החבר, הסביר לנו, ש'זו לא בעייה לאסוף את הרהיטים' רק צריך את השם שלהם ואת המק"ט של כל רהיט. נכון, אמרנו בחדוה, זה באמת פשוט, אבל מה זה מק"ט?

בתום שעתיים וחצי נוספות של סיבוב חוזר בחנות ומחזיק מפיות חדש, נעמדנו מול הקופה עם שלוש עגלות נוסעים המוכרות משדות התעופה, המשמשות בעיקר את אותם תיירים השבים מטיול באנטרקטיקה, וחיכינו לחשבון. הפקידה, הדיילת, או מי שזו לא תהיה, עברה במהירות ראויה לציון על המוצרים הרבים וסיכמה בקול עייף: 4908 ₪.

שילמתי, וביקשתי בנימוס שקיות. אלא שאז הפתיעה אותי האשה בדלפק ואמרה כי אוכל לקבל שקיות ככל אשר תאווה נפשי אך במחיר של שקל לשקית. ניסיתי להתבדח אתה וביררתי בקול מחוכם האם אוכל לשלם את ארבעת אלפים תשע מאות ושמונה השקלים בתשלום אחד, ואת התשלום על השקיות במספר תשלומים, אך הבדיחה, כנראה המוכרת, החטיאה את מטרתה, והמוכרת ציינה ביובש כי הם עושים את זה למען איכות הסביבה.

ניסיתי להבריח החוצה את הסל הצהוב, שהיה חלק ממני במחצית היום האחרון, אך האשה הצביעה ללא אומר על שלט קטן וברור הדורש מהלקוחות להפקיד את הסלים הצהובים לפני הקופה. לא נורא אמרתי לעצמי, המוצרים של איקאה, קלים, פשוטים, ונוחים להובלה ולהרכבה, חבל לבזבז כסף על שקיות.

מאוחר יותר, כשכאב טורדני בצד הגוף השמאלי לא הרפה ממני, וקרטון עצום ששכב לאורך המכונית כולה נחת על גבי [כנראה האקספדיט, לפי המשקל], הבנתי שאולי היה כדאי בכל זאת לסייע קצת לאיכות הסביבה, או לחילופין לשכור מיניבוס בינוני.

בבית פרקתי את הדברים וחשתי חדוות יצירה מהולה באתגר לקראת תהלך הבניה והיצירה. לא שיערתי כי ההרכבה והחידוש יסחטו ממני כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, ויערערו על סמכותי ומעמדי כגבר.

אך על כך כבר בפעם אחרת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!