ותורה יבקשו באקס לה בן // סיפור לחג, אבי מימרן

כתלי בית הכנסת 'אביר הרועים' ראו בעשרות שנות קיומם מחזות ורגעים מיוחדים. הם ספגו את שברי קולו של חכם מסעוד בירדוגו עליו השלום מקונן בבכי על גלות השכינה, את דרשותיו המאלפות של המרא דאתרא רבי ניסים חליווה, עת היה משמיע דברי מוסר וכיבושין בטרם ייכנס בסילודין הכהן הגדול לעבודת יום הכיפורים. את שמעון אזולאי ייזכר לטוב, אשר מלבד מסירותו לניהולו של בית הכנסת – שימש ודאג לכל מחסורו של המרא דאתרא. יש שאמרו שאזולאי הוא תלמידו של הרב עוד מחוצה לארץ. כך או כך, רגעים מהסוג שהיה באותו ראש החודש, לא ראה בית הכנסת מעודו.

'אביר הרועים' היה מלא מפה לפה, איש מהמתפללים לא החמיץ את המאורע, וחלקם אף דאגו שבניהם ונכדיהם יתייצבו במעמד. גם דייטש, הגבאי של 'שטיבלאך חסידים', הופיע כשהוא מלווה בפישר מהמכולת, ועוד אי אלו מתושביה האשכנזיים של השכונה הירושלמית הוותיקה.

הייתה אמורה זאת להיות שמחת ברית מילה יוצאת דופן, שהרי הנימול הבא בבריתו של אברהם אבינו הפציע לאוויר העולם אחרי חמש עשרה שנות צפייה וייסורים של הוריו. ברם, למרות הנס קשה היה להתעלם מהעצב הנסוך על פניהם של המשתתפים. עצב המהול בשמחה. שמחה על שום שסוף סוף רבי חיים משאש, שהיה מתלמידי החכמים המופלגים שבקהילת 'אביר הרועים', זוכה לנכד ראשון מבנו יחידו רפאל ברוך. ועצב על כך שאותו רבי חיים משאש ישמש בברית לנכדו - כאבי הבן. שהרי בני בנים הרי הם כבנים, היות ובנו רפאל ברוך נתון בימים אלו בבית האסורים, ניכרת העצבות על פני הסב ושאר המשתתפים.

ערבוביית העצבות והשמחה התעצמה עוד יותר בקרב אלו אשר הכירו את רבי חיים משאש מקרוב. הם שמחו לא רק מפני שידעו עד כמה חיכה רבי חיים לנכד ראשון, אלא בעיקר כי הכירוהו ברבי חיים שהנס שזכה בו, מגיע לו, על מידותיו הנאצלות, על הדמעות בתפילתו, על הקפדתו היתרה בכבודם של אחרים. אך גם עצבותם הייתה שבעתיים, שהרי רק מי שהציץ לסגור ליבו, ידע כמה צער וייסורי נפש מעולל לו בנו יחידו. אביו קראו בשם רפאל ברוך, והם הכירוהו כרפי משאש, אשר שמו נודע בקרב כל כנופיות השודדים והעבריינים. יצא ונכנס לבית הכלא תמידין כסדרן, וכל בני הקהילה אוצרים בזיכרונם סיפורי אימה על מעלליו בשכונה ומחוצה לה, מאז עומדו על דעתו. כל המאמצים לשחררו לשמחת ברית המילה של בנו – העלו חרס.

ייזכר לטוב ריבי יעקב בוטבול שהפר את השקט המתוח בבית הכנסת. הוא פתח בשירת "יהי שלום בחילנו", ובמבטים עבים רמז לכל הסובבים להצטרף אליו לשירתו. ידע ריבי יעקב את נפש שכנו הוותיק רבי חיים משאש שחפץ היה לסיים את השמחה בזריזות, ולחזור לשגרת יומו הרחק מעיניהם הצופיות של בני הקהילה וגלילותיה. ידע הוא, כי ראשו ורובו נתונים עתה בעתידו של הרך הנולד, שהרי למרות גילו המתקדם, ימשיך רבי חיים משאש לשמש כאביו של הילד עוד שנים רבות, זאת לצד דאגתו שלו ושל רעייתו עליזה - לכלתם היושבת בביתם כאלמנה לבנם החי.

"זה הקטן, שמעון בן רפאל ברוך, גדול יהיה" הכריז המרא דאתרא, "בחיי אביו ואמו ובחיי סביו וסבתו" סיים במשפט שהזכיר שוב את ערבוביית השמחה והעצב. בסעודה המצומצמת שערך בביתו, הודה רבי חיים לשם יתברך שגמלהו כל טוב, הוסיף והסביר כי הרך הנולד נקרא שמעון על שום הנדר שנדרה אמו במקום ציונו של רבי שמעון בר יוחאי זכותו תגן עלינו, כי אם יוולד לה בן זכר תקרא אותו על שמו של הצדיק, והנה, שמע השם לתפילתה וזכתה לקיים נדרה. היה ברור למשתתפים באותה הסעודה, כי שמו ומקומו של רפי משאש - אבי הבן לא יוזכר, לא במישרין ולא בעקיפין, וכך היה. משהתפזרו המסובים, נותרו ריבי יעקב בוטבול ורעייתו סימי, כדי להוסיף מילות עידוד ומזל טוב לשכניהם רבי חיים ומרת אשתו עליזה.

פרק שני: בדרך אבות

זקנו הלבן של רבי חיים משאש הפך צחור יותר ככל שחלפו השנים. עכשיו זה כבר ברור. נכדו, שמעון משאש הולך בדרכי אביו.

אחר שסולק מכל תלמודי התורה שבעיר, מצא עצמו בבטלה גמורה המביאה לידי חטא. עוד בטרם הגיעו למצוות, צבר לעצמו מספר תיקים נכבדים במחלקת הנוער במשטרת הבירה. את מעשיו ביצע ללא כל מטרה, שהרי סבו לא החסיר ממנו מאומה. הוא מצא הנאה במתח הנקרא אנדרנלין עת ש'סחב' כמה תכשיטים יקרי ערך מגדליהו הצורף. היו שסיפרו כי ראהו במרכז העיר ממטיר מנחת זרועו על קשישה שהעזה להעיר לו על מילותיו המשוקצות - שיצאו מפיו דרך קבע. אך לא היה צורך בשמועות כשקנקנו העיד על תוכנו.

שמעון משאש החל להופיע בשכונה בגילוי ראש רחמנא ליצלן, נוסף על חבריו החדשים שנראו בחברתו, כשעליהם מתנוססות כתובות קעקע, רחמנא לשיזבן. אויה לאותה הבושה, אויה לאותה הכלימה.

רבי חיים משאש מיעט לצאת מביתו, מחשש כי נושיו ונפגעי מעשי נכדו יתקפוהו ברשות הרבים ויבואו עמו חשבון.

לא עזרו כל הדיבורים, לא הועילו טובי אנשי החינוך שניסו למצוא נתיבות לליבו של הנער הסורר. שמעון משאש קבע את מושבו במרכז השכונה, ומי שהעז להעיר לו או לדרוש ממנו שיסתלק, הביא על עצמו מסע של ייסורים והתנכלויות בלתי פוסקות. בשל גילו הצעיר, גם רשויות האכיפה הרימו ידם מהושיע.

בתחילה התיישבו שמעון משאש וכנופייתו בחצר האחורית של 'שטיבלאך חסידים', אולם מאבקם הנחוש של המתפללים שנקטו נגדו בשיטות שהוא עצמו הפעיל נגד אחרים, גרמו לו ולכנופייתו לאתר אכסניה חילופית.

מהון להון, קסמה לו פינת חמד שנראה כי עונה היא על כל צרכיו. ברם, לא פינת חמד של רשות הרבים היא הייתה, כי אם חצר ביתו של ריבי יעקב בוטבול.

כך גם יהיה קרוב לבית סבו, חשב לעצמו, שהרי משפחת בוטבול מתגוררת בקומת הקרקע של אותו הבניין בו מתגוררת משפחת מאשש, וגם יוכל להשתמש בכיסאות הנוח ושולחן המוצבים במרכז החצר – הרהר בעודו מחכך ידיו בהנאה.

הייתה זו הפעם הראשונה שבה ראו תושבי השכונה את ריבי חיים משאש במלוא גילו והדרו נאבק פיזית בנכדו הסורר. נראה היה כי משום כבודו של הסב לא נהג בו הנכד כמנהג המתאבקים והמתאגרפים, גם חבריו היו מרוסנים מעט, אך לא הרפו מאחיזתם בחצר. עיניהם של השכנים שצפו מן הצד על המתרחש - מלאו בדמעות, ליבם נחמץ נוכח רבי חיים שבר אוריין היה, ולפנים ישב על כס הדיינות, רץ בתשישות אחרי קומץ ארחי פרחי המהתלים בו כחתול ועכבר.

נדמה שכלום לא עזר, לא במשא ומתן, ולא בכוח. כנופיית משאש הצעיר – הבינה כי התנחלותם במקום מושבם זה, מושכת את תשומת ליבם של כל יושבי האזור - והרי זה עיקר מבוקשם.

וכך הפכה 'כנופיית משאש' לשם דבר בשכונה ובסמוכות לה. העוברים והשבים מיעטו לעבור בסמוך לבסיס הכנופיה בחצר של בוטובול. מי שהתקרב יתר על המידה סיכן עצמו באשפוז באחת ממחלקות הכירורגיה בעיר. המגרש הפך ל'שטח סגור', חברי הכנופיה הוכיחו כי אינם פוחדים מכוח או מוויכוח. הם ישבו בחצר, שהפכה לביתם משעת השקיעה ועד לשעת הזריחה, ועושים כל שביכולתם שדיירי האזור, העולים על יצועם, לא יעצמו עיניהם מבלי נטילת תרופות או אמצעי הרדמה אחרים.
ורק ריבי יעקב בוטבול שותק. מגיף את תריסי ביתו, ומשלים עם הימצאותם של דיירים חדשים בחצר ביתו.

פרק שלישי: הווי גולה

עם סיום תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים באותה השנה, נפנו כל מתפללי בית הכנסת 'אביר הרועים' לקיים את הנאמר "ילכו מחיל אל חיל" והחלו בבניית סוכתם.

איש לא שם ליבו לכך, שריבי יעקב בוטבול נקלע למציאות קשה. אחרי יובל שנים בהם קבע את סוכתו בחצר ביתו, יצטרך השנה למצוא מקום חילופי לאותה דירת ארעי, או שיאלץ להתנגש חזיתית עם האורחים הלא-קרויים השותים דרך קבע משקאות חריפים על שולחן חצרו.

שבעה בנים היו לו לריבי יעקב. יראי השם כולם. היו בהם: מגיד שיעור בשיבה נודעת, מרא דאתרא באחת הערים הגדולות, אחד מבניו אף זכה וחיבר כמה שו"תים שהתכבדו בשולחנם של גדולי הדור, ועוד אברכים ובני עלייה. גם שני חתניו נמנו על סולתה ושמנה של בני אורייתא קדישתא. נכדיו, כשתילי זיתים, בן פורת יוסף, אשר שמם הולך ונודע. וטוב שם משמן טוב.

הבנים החתנים והנכדים, נטלו חלק בטרדתו של ראש משפחתם, והתכנסו כדי לטכס עצה - על הצרה שמדירה שינה מעיניו של אביהם ואמם.

להווי ידוע, כי בכל שנה בלילה הראשון של חג הסוכות מתכנסים כל צאצאיו של ריבי יעקב בסוכתו, לחסות בצילא דאושפיזין עילאין, זאת בנוסף על האורחים שהיו מוזמנים דרך קבע בכל שנה, אלו שלא שפר עליהם גורלם ולא זכו לשולחן וסוכה משלהם.

היה מי שהציע שלא לבנות סוכה השנה, ואת הסעודות ביום טוב ראשון של חג יעשו כולם בביתו של החתן הגדול, הנמצא בקרבת מקום, והתברך אף הוא בסוכה גדולה. הצעה זו בוטלה באופן נחרץ: "לא יעלה על הדעת שסבא לא יבנה סוכה בגלל כמה פרחחים". צעירי המשפחה החלו להשמיע משפטים שאינם שגורים על פיהם, "נראה להם, נגרש אותם", אך ריבי יעקב היסה את כולם.

"אני שותק כבר כמה חודשים, איני חפץ בסבלו של רבי חיים משאש. אם אתקומם נגד נכדו וחבריו החצופים, אכפיל על ייסוריו עשרת מונים, ומה אשם רבי חיים בעוולת נכדו? לא די בכל הצרות שפקדוהו? איני חפץ בזאת, גם אם לא תהיה סוכה", אמר-פסק.

גם התוכנית לבנות את הסוכה בשולי הרחוב הצר, נפסלה. שהרי דיני חזקה ידועים הם, וכל מטר רבוע ברחוב הקטן כבר מוחזק בידי סוכות הנבנות בו מידי שנה.

בת שבע, בתו הצעירה של ריבי יעקב, הציעה את הרעיון ההגיוני ביותר. ככל שהנוכחים חככו בדעתם, נראה היה כי אין מנוס – וזה אשר יעשה. תבקש היא, בת שבע, מיהודית הגננת שתפנה להנהלת גן הילדים, בבקשה לאפשר לאביה לבנות סוכתו בחצר הגן. מרחק ההליכה מהבית לסוכה לא עולה על ארבע או חמש דקות. תבקש רשות להשתמש בחשמל ובמים, ובכל שאר הנצרך לסוכה, ולה' התשועה.

פרק רביעי: מגששים באפילה

זמן שמחתנו ממשמש ובא, והכל חזו בריבי יעקב בוטבול ובניו ונכדיו, כשהם מעמיסים על שכמם את דפנות הסוכה, הולכים לאורכו של הרחוב ובונים את סוכתם בין ארגז החול למגלשה שבגן יהודית. הלכו ושבו וכליהם בידיהם, ובכל עת שחזרו לביתם ליטול סולם או דבר מה, נעצו עיניהם בקרקע. כך ציווה עליהם אביהם: זאת במידה והשכן הגר בקומה השנייה עלול היה להביט באותו רגע מחלון ביתו, וחלילה לו שיראה את העוולה שגרם נכדו, וליבו מה יהא עליו? על כן הזדרזו במלאכתכם והשתדלו להיות כצל עובר וכענן כלה.

עוד בטרם סיים הפייטן יהושע ממן את אמירת עלינו לשבח, חמק ריבי יעקב מבית הכנסת. השנה, לא ילחץ את ידיהם של מתפללי בית הכנסת, ולא יברכם במאור פנים, יוותר הוא על ברכת הבשמים, ינסו הוא ובניו ובני בניו -שלא לראות ולו אחד מבני הקהילה בסיום התפילה. ידע הוא ריבי יעקב, כי הגם שכל תושבי השכונה יודעים, כי סוכתו השנה נבנתה בגן הילדים, עדיין יהיו אי אלו אוהבי רכילות שימצאו לנכון להביע את 'דאגתם' לו או לבניו באשר לסוכתם, ולא מדאגה יעשו זאת, אלא כדי לנצל עוד רגע של מעשה רכילותי משובח. וכדרכם, ישאלוהו בקול גדול, 'נו, ריבי יעקב, מה עשיתם עם שמעון משאש?' כשחיוך ארסי מתגנב מתחת לאפם. ממצב אפשרי כגון זה, חרד הוא עד מאוד ריבי יעקב. שהרי שכנו הצדיק רבי חיים משאש מתפלל אף הוא בבית הכנסת, שהרי לאן ילך? בנים אין לו. בנות אין לו. ואיככה יוכל ויראה בהלבנת פניו? לזאת לא ייתן. מיהרו הם אפוא, ובהליכה ספק ריצה נכנסו לסוכתם החדשה.

הייתה נאה הסוכה. קיר המזרח לא שינה צורתו. תמונת רבי רפאל בירדוגו במרכזו, ומשמאלו רבי עמרם בן דיוואן, עליהם השלום. מצידם: 'חכמינו אשר ראינו בעינינו' הלא הם רבי רפאל ברוך טולדאנו, חכם עובדיה יוסף, ורבי שלום משאש, עליהם השלום.

כי גבר עלינו חסדו, בן פורת יוסף, היו אלה מהרגעים בשנה, שבהם היה מתמלא ריבי יעקב נחת. סביב השולחנות עמדו בצפיפות כל יוצאי חלציו זרע ברך ה'. בניו וכלותיהם, חתניו ובנותיו, נכדיו ונכדותיו – המה כי לא יספרו. בסמוך פתח הסוכה ישבו כרגיל ארבעה אורחים, חלקם מבוישים, אך ארשת של שביעות רצון נסוכה על פניהם.

גם סעודת החג יש לה במה להשתבח, בשרים ומטעמים משובחים לרוב, וגולת הכותרת - יין השנה. מסורת הייתה בידו, כפי שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: "אין שמחה אלא בבשר ויין", על כן מידי חג בחגו, נהג ריבי יעקב להפריש ממון רב ולזכות את שולחנו ביין משובח הראוי לשולחן מלכים. היה נוהג הוא להצניע את ה'מחיה' (-ארק) כדי שלא יתבייש בו היין.

"עולו אושפיזין עילאין קדישין" פרש כפיו כלפי מעלה, והחל לקדש על היין בקול רם: "וביום שמחתכם ובמועדיכם..." צליל של נתיך נשמע בחלל. ו...חושך! בבת אחת, עלטה בסוכה. חושך כבד. ביקש צדיק לישב בשלווה, ושוב קפץ עליו רוגזו של... שמעון משאש.

משאש הצעיר וכנופייתו, הילכו אובדי עצות בכל ערב החג. ככה התקפלה משפחת בוטבול מבלי לומר מילה? אפילו לא ביקשו את מקום סוכתם? לא התייחסו להימצאותם כלל? כזאת לא יתכן. ארבעה ימים המתינו לתחנוניהם של משפחת בוטבול. מצאת יום הכיפורים ועד לכניסת חג הסוכות, לא זכו ולו למבט חטוף של אחד מהם. "נראה להם מי אנחנו" החליטו. כבודם הפגוע הביא לפתחם את יצר הרע בשיא כוחו, אשר השיאם לחלל את החג ולנתק את כבל החשמל בגן יהודית, ובכך להשבית כליל את שמחת משפחת בוטבול. ככה יעשה. ככה יאה.

'נראה מה יגידו עכשיו הדוסים האלו' נשמע קולו של אחד מהם בתוככי החשיכה שבסוכה.

לו היה נר קטן מאיר את פניו של ריבי יעקב באותה שעה, היו נראות דמעות רותחות יורדות על לחייו. מנסה הוא לעצור בכיו מפאת קדושת המועד, אך לשווא. כל כך חיכה הוא לרגעים מרוממים אלו, בצילא דמיהמנותא, לצד יוצאי חלציו. חודשים ארוכים הוא חולם על הרגעים הנעלים בהם ישמע את שירתם עולה מן הסוכה ומגביהה את ליבו טפח ממקומו, יחד ירונו ישאו תהילה. ציפה בכמיהה לדברי תורתם וחידושיהם, למטעמיה של רעייתו, לחלוקת הברכות לכל נכד ונכדה המנשקים את ידו ביראת כבוד.

וברגע אחד נמחקו הרגעים כולם, חשכו האושפיזין, נאלמו דומיה פיהם של הנכדים. האורחים ההמומים שלא ידעו כלל את פשר הדבר בטח התחרטו כי באו הנה. ועכשיו, כיצד יתמודד הוא עם חבורה מרושעת זו? וריבי חיים משאש, אוי, מה יהא עליו? זלגו דמעותיו.
"פשע בל יכופר!" סינן ריבי יעקב בוטבול בכעס רב.

השקט שהשתרר בסוכה, לא הביא עמו סערה אחריו. רק קולו של ריבי יעקב נשמע אומר: "בחסדך תצמית אויבי והאבדת כל צוררי נפשי, כי אני עבדך" בעודו מפלס דרכו אל מחוץ לסוכה.

פרק חמישי: אושפיזין בסוכה

היו אלה שברירי שניות בהן משהו זע בליבו האטום של הנער. עיניו החדות של ריבי יעקב לכדו את ההלם שפשט על פניו של שמעון משאש שעמד במרכזו של גן הילדים של יהודית. וכמים המוצאים סדק צר לחדור דרכו, היכה ריבי יעקב בפטיש-הרחמים על מסיכת השריון שעטתה את פניו של משאש. "יא שמעון, יא בני, אני מתחנן, אל תדליק את החשמל, אם תדליק לא נוכל להיות יותר בסוכה, והמצווה הקדושה הזו, כפרת עוונות, תלך ככה?" זעק ריבי יעקב בקול מתחנן.

נער עטור תכשיטים ומקועקע בזרועותיו, ניסה להזות דלי מים על הסוכה, אולם עצר ברגע האחרון. מבטו הנזעם של שמעון משאש עצר בעדו. “שמעון אהובי, תקרא לחברים שלך, בואו לסוכה, בואו תראו איזה יין יש לי, אלף וחמש מאות שקל עלה, וכולו שלכם" המשיך ריבי יעקב בקול כבוש בעודו מתקרב לעבר הנערים. בפתח הסוכה ניצבו ועמדו כולם, הבנים והבנות, החתנים והכלות, נכדים ונכדות, וגם מרת סימי, אשת חיל אחת שכל עמל ידיה מונח עתה על הכף. עמדו הם דוממים, מעולם לא ראו את אביהם עם דמעות בעיניו, נרעד, ומשקיע מאמץ בניסיון להשליט סדר בדברים היוצאים מפיו. "בואו, ילדים טובים אתם, מה חשבתם? סתם נתתי לכם את החצר שלי? אמרתי לבנים שלי: הנכד של רבי חיים יותר חשוב מכם, הנה תשאל אותם, הנה, בואו תיכנסו, יא שמעון השם ישמרך, בוא יא עיוני".

וכמו מעשה קסמים, מצאו המילים, הדמעות, ואף היין הנחשק את דרכם למעמקי ליבו הגואה של הנער.

"מושיק, לך תביא נרות!" פקד שמעון על הנער הצעיר יותר שבכנופייתו. “זעפרני, לך גם אתה, בלי משחקים. נרות", המשיך בטון של מפקד.

ובסוכתו של ריבי יעקב בוטבול, לא אמר איש צר לי המקום. בבחינת עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. עד מהרה הובאו הנרות. עיניהם של היושבים התרגלו לאור האדמדם שמילא את הסוכה. משהו נאה יש באור הנרות, פניהם של קדושי המזרח האירו באור יקרות, אור השכינה.

ישבו הם, ריבי יעקב בראש, שמעון משאש לידו, בניו וחתניו מסביב לו, ובקבוק היין המשובח במרכז. פעם ראשונה שהכול ראו את פני הנער, לא בחטף, ולא כבדרך אגב. פניו האירו ועיניו ברקו, חום הסוכה והיושבים בה עטף את יישותו.

פתח ריבי יעקב ואמר: "לפני שנפתח את היין, ולפני שנעלה את הדווארה (- תבשיל בשר-ראש) לשולחן, אני רוצה לספר לכם סיפור, גם בני ובנותיי ישמעו זאת לראשונה, בזכות בעל הסעודה, אברהם אבינו עליו השלום, ייתן ה' בפי את המילים כדי שאדייק בכל מה שארע".

שקט השתרר בסוכה. הכול הרגישו במתח שניבט מעיניו של ריבי יעקב. גם השרשרת הצבעונית, נוי הסוכה, שנעה אנה ואנה, עצרה את קולה הטורדני. ריבי יעקב, כבש עיניו למטה, והחל בדבריו:

פרק שישי: רבנים בעיר

לפני שעלינו לארץ, בעיר מקנס שבמרוקו, היינו בלי עין הרע כמה מאות משפחות שכולם היו יראים ושלמים. כל בוקר חיכינו שתגיע שעת הצהריים, ונתאסף אנחנו כל הילדים בתלמוד התורה 'אם הבנים' ב'מלאח' (-הרובע היהודי). בבוקר, בעוונותינו הרבים נאלצנו ללכת ל'אליאנס', קראו להם 'כל ישראל חברים' אבל זה היה בית הספר של הצרפתים, לא ישראל, ולא חברים. למדנו שם בגילוי ראש, השם יצילנו. אבל ידענו שבצהריים נלך ללמוד תורה. השם עדי שאהבתי ללמוד תורה. ידעתי את כל טעמי המקרא כבר בגיל שש, ומשם התחלתי לשנן משניות, תנ"ך וגמרא על פה.

אחרי 'אם הבנים' היו יוצאים רוב הילדים ומשחקים בכל מיני דברים בטלים, ואני הייתי הולך לזיכרונו לברכה, רבי עוזו. הוא היה ראש ארגון 'גומלי חסדים' שהיה ברחוב ירושלים, הייתי עוזר לו לסחוב את שקי החיטה, האורז וארגזי השמן שהיו מגיעים לעניי עמך בית ישראל.
כשהייתי בא בערב הביתה, הייתי קורא לאבא קטע מהפרשה בטעמי המקרא, והוא היה מנשק אותי. רק מנשק. מילה לא אמר. אמי מורתי זיכרונה לברכה הייתה נותנת לי קוביית סוכר. אני הייתי כמוך, שמעון. בן יחיד. לא אחים לא אחיות. רק אני, אבא ואמא.

יום אחד ככה לקראת סוף הקיץ, הגיעו רבנים גדולים מחוצה לארץ. קראו למקום שלהם, אקס-לה-בן. פעם ראשונה שראינו רבנים עם מגבעת שחורה, וחליפה שחורה, כמו שיש לנו פה.

הם הגיעו ל'אם הבנים' והתחילו לרשום שמות של כל התלמידים: מכלוף בן עמרם, משה בירדוגו, ניסים טולדאנו, דוד טפירו, מכלוף בן שמעון. רשמו את כל הילדים וגם אותי יעקב בוטבול רשמו.
אותה שבת, ערב תשעה באב היה, שבת חזון ישעיהו. אני זוכר את זה כמו היום. על הדוכן ליד איפה שישב רבי רפאל ברוך טולדאנו עליו השלום, עלה אחד מהרבנים שבאו מחוץ לארץ. קראו לו הרב וויל, בטח כבר אינו בין החיים זכרונו לברכה, והוא דיבר בהתלהבות אדירה, אף פעם לא שמענו רב שצועק בעוצמה כזו. "רבותי, הילדים שלכם פה הולכים לאבדון. יש כבר כמה מחללי שבת השם ירחם, תצילו את הילדים שלכם!" הוא זעק. “ההשכלה והאליאנס הורסים את כל מה שבניתם. אתם נתתם לילדים אמונה טהורה, והם באים מצרפת ולוקחים להם את האמונה. אתם לימדתם אותם אל"ף בי"ת, והם מלמדים אותם אַה בֶה סֶה".

בסוף הדרשה שלו הוא הגיע לנקודה: "יש לנו באקס לה בן ישיבה שבה לומדים תורה ברמה גבוהה, כל ילד מגיל עשר יכול להגיע לישיבה, ואנחנו דואגים לכל מחסורו, כולל דמי הנסיעה. יש לנו רבנים שבאו מארץ הקודש, יש לנו רבנים שניצלו מהמחנות של ימח שמו היטלר שם רשעים ירקב. רבותי! בעוד שבועיים נצא לדרך. יש אנייה שתצא מקזבלנקה עם מאות ילדים, מכאן ממקנס, מפאס, ממראקש, מוואזן, ומאיפראן. כולם באים ללמוד תורה! חובתו של כל אבא שיושב כאן לשלוח את הבנים שלו ללמוד תורה". אני זוכר שהוא דיבר בתקיפות והיכה על התיבה כמה פעמים. הייתי בן שתים-עשרה. אני זוכר את זה, כמו זה היה עכשיו.

אמרתי בליבי, בטח מור אבי ועטרת ראשי, יהיה הראשון שישלח אותי ללמוד תורה, הרי הוא יודע כמה אני אוהב ללמוד תורה, והנה, יש עכשיו הזדמנות לעזוב את האליאנס, וללכת לישיבה אמיתית כמו בארץ אבותינו. אבל אבא לא אמר על זה מילה כל השבת. הוא שתק, וגם אני שתקתי.

בשבוע שאחר כך, התחלתי כבר לשמוע מכמה חברים שנרשמו לנסיעה. השם יסלח לי, מעולם לא קנאתי ככה במישהו. כל יום שעובר, עוד אחד ועוד אחד באים ל'אם הבנים' ואומרים "אני נוסע לישיבה". ראיתי על חלק מהם שרק נהנים מהנסיעה, מהאוניה, לצאת לחוץ לארץ. רק בודדים באמת הרגשת עליהם שהם באמת רוצים ללמוד תורה. אחד החברים שהיו לי, חיא שמו, ייזכר לטוב, כל בוקר היה מרקד סביבי: "הנה אני נוסע, אני הולך לחוץ לארץ" וככה ממש העלה בי את הקנאה.
אבל אבא שתק. לא דיבר מילה, כאילו לא ראה ולא שמע.

פרק שביעי: נשאר בבית

היושבים בסוכתו של ריבי יעקב, לא הבחינו כי בפתח הסוכה החלו להתקבץ כמה מן השכנים, חלקם באו לראות כיצד נפל דבר עם כנופיית שמעון משאש, ומצאו עצמם נשאבים לסיפור של ריבי יעקב.
וריבי יעקב, כמעט מבלי שהתכוון, פתח את בקבוק היין המיוחד שזכה לעלות על שולחנו, והחל מוזג קמעא קמעא לכוסו, לוגם בין משפט למשפט ומחזיר את קולו ונשימתו. ממשיך להפליג אל זיכרונות ילדותו, על העיר מקנס - ירושלים דמרוקו. ניכר עליו שהוא וגופו אינם עוד בסוכה בגן יהודית. ליבו ראשו וגופו נדדו אל המערב, מתאמץ הוא לזכור את הפרטים, ולעשות סדר בסיפור היוצא מפיו לראשונה ולהמשיך את רצף המאורעות.

אחרי שבוע וחצי, מספר רבי יעקב, ניגשתי לאבא, אמרתי לו: 'באבא, אני רוצה ללמוד תורה, תשלח אותי לישיבה של החכמים בצרפת'. מה אני אגיד לכם, מעולם לא ראיתי את העיניים של אבא שלי זיכרונו לברכה בוערות כמו לפידים. הוא הסתכל עליי, החזיק אותי בזרוע, ואני זוכר את המשפט שאמר לי מילה במילה: "יעקב בני! אתה בן יחיד. אתה בן יחיד. אם היו לי שמונה בנים כמו לשמעון, הייתי שולח אחד או שניים. אבל אתה בן יחיד. אתה כמו יוסף הצדיק. לא אוכל להיפרד ממך". שתקתי.

הלכתי לחדר הפנימי ובכיתי כמו שהתינוק בוכה בברית. רק אימא הבינה אותי. היא ידעה שאני אוהב ללמוד תורה, אבל שתקה. מעולם ועד עולם לא אמרה מילה על החלטה של אבא. וגם עכשיו, שתקה.

עברו עוד כמה ימים, הנסיעה מתקרבת, האחרים מתכוננים, ואני מה יהא עליי? לא העזתי לומר מילה לאבא, אבל הוא הרגיש את הצער שלי, ואמר לי כל הזמן: “לא אשלח בן יחיד, לא אעזוב אותך! כשתגדל, תלך ללמוד".

בערב הנסיעה, קרא רבי רפאל ברוך טולידאנו עליו השלום לכל הילדים שנוסעים - לבוא לבית הכנסת. היו שם בערך שישים או שבעים ילדים. אני זוכר כמו היום שעמדתי בחוץ והסתכלתי מהחלון. ראיתי את חברי חיא יושב כמו טווס, מביט לעברי, והעיניים שלי כמעט יצאו מהחורים. רבי רפאל ברוך דיבר אליהם בנחת: "זכיתם, זכיתם, יש לכם זכות אבות, תהיו תלמידי חכמים גדולים בעזרת השם יתברך", הוא אמר.

אחריו עלה לדבר שוב הרב וויל ייזכר לטוב, ואמר לילדים שכל ילד יביא עמו תיק אחד, ולעלות על האוטו שנוסע לקזבלנקה בשש בבוקר. האנייה לא מחכה לאף אחד. בשתיים עשרה בדיוק היא יוצאת. אז, זה לא היה כמו היום. כל שעה הייתה מדויקת, מי שלא בא, לא בא.

כל אותו הלילה לא עצמתי עין, רק בכיתי, ביקשתי מבורא עולם שייתן בליבו של מור אבי עטרת ראשי לתת לי ללכת ללמוד תורה, כמו רבי עקיבא שהלך ללמוד תורה בעיר רחוקה.

בכיתי עד הבוקר. אבא זכרונו לברכה היה קם כרגיל - נץ, והנה, ראה אותי יושב ומיילל, כמו בשבעה בר מינן.

הוא הסתובב ככה הלוך ושוב הלוך ושוב. ופתאום אמר לי: "יעקב, בוא! בוא נלך לרבי רפאל ברוך, נתפוס אותו לפני התפילה, מה שיאמר נעשה. מה שיגיד אני מסכים. בוא יא איבני. יאלה מהר מהר".

מה אגיד לכם, מורי ורבותי, אחזה אותי כזו שמחה והתלהבות, משהו משהו. קפצתי, ותוך דקה או שתיים היינו בפתח בית הכנסת מחכים לרבי רפאל ברוך. תיכף הוא הגיע, עם הטלית והתפילין.
"מה לכם, חכם בוטבול?"

אבא אמר לו בדיוק נמרץ את העניין. "בני יעקב חשקה נפשו בתורה הקדושה, ורוצה להצטרף אליהם היום לנסיעה. אבל אני, ליבי לא נותן לי, הוא בני יחידי, אם אשב עליו חלילה שבעה תבוא חרבי בליבי, והוא בצער, ואני בצער. מה שיאמר החכם נעשה!".

רבי רפאל ברוך הסתכל עלי עם העיניים הטובות שלו, הפנים שלו היו כמו של המלאך רפאל. אחר כך הסתכל על אבא, ואמר: "על פי ההלכה, אב חייב ללמד את בנו תורה. זו ההלכה. זו הגמרא במסכת קידושין דף כ"ט, האב חייב לתת את כל כספו כדי שהבן ילמד תורה".

ואז שוב הסתכל עליי רבי רפאל ברוך ואמר לי: "יא בני, על פי ההלכה הבן חייב בכיבוד הורים, לא לצער את ההורים. אם היית גדול יותר אז אולי היה אפשר לחייב את אבא לשלוח אותך, אבל גם פה אצלנו אתה תלמד תורה, וגם לא תצער את אבא".

אני מקווה שהבנתם. רבי רפאל ברוך אמר הלכה אחת לאבא, והלכה אחת לי. אני חייב בכיבוד הורים, ואבא חייב ללמד אותי תורה.

מה אני אגד לכם. עמדתי שם בפתח בית הכנסת, ובכיתי. כל התפילה בכיתי. איך שהסתיימה התפילה, בא אליי אבא ואמר לי: "יעקב בני, אתה נוסע! שמעת? אתה נוסע! רבי רפאל ברוך אמר לי שזו החובה שלי. אז אני חייב לשלוח אותך, והשם ירחם עליך מן השמיים".

רצנו הביתה. אימא הכינה לי את התיק בתוך כמה דקות, הניחה לי בתיק תמרים ואגוזים. לא הספיקה להיפרד ממני, וכבר רצנו אני ואבא לאוטו שנוסע לקזבלנקה. כבר היה שש וחצי, והיינו צרכים למצוא אוטו אחר. רק בשבע עלינו לאיזו משאית ישנה. אם היינו הולכים ברגל, היינו מגיעים מהר יותר. בסוף הגענו בשתים עשרה ורבע לנמל בקזבלנקה.

מה אני אגיד לכם מורי ורבותי, שוד ושבר. שוד ושבר. ישר שראיתי את האנייה הגדולה מתרחקת מהנמל, ידעתי שהפסדנו. זהו. אבא הסכים, אני פה בנמל, והאנייה נסעה. אין אקס לה בן, אין ישיבה, אין תורה, אין כלום, שוד ושבר. איי איי. כמו עכשיו אני זוכר. איי התורה נסעה, הישיבה נסעה. איי איי.

פרק שמיני: ברכת הרב

ריבי יעקב בכה, דמעותיו שטפו את פניו והבריקו אל מול אור הנרות. רעייתו המסורה, מחתה דמעותיה והגישה לו כוס מים צוננים. עיניו של שמעון משאש חיפשו מקום להיאחז בהם, ניכר היה כי נפשו סוערת, ליבו מוצף ברגשות שלא הכיר, חמלה, צער, ובעיקר חרטה. עין לא נותרה יבשה. משפחתו של ריבי יעקב הטלטלה בין רגשות הצער שהביאו זיכרונותיו של אביהם, לבין ההלם שאחז בהם עם שמיעת הסיפור שגולל אביהם לראשונה. ריבי יעקב בוטבול, התאושש קמעא, יישב את מיתרי קולו, והמשיך:

כל הדרך חזור, אבא בכה. פעם ראשונה שראיתי את אבא בוכה באמת. אני ניסיתי להרגיעו. “יא באבא, הכול משמים, כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". אבל אבא בכה. וכשחזרנו, בכתה גם אמא.
משם הלכנו היישר לבית הדין, נכנסו למשכנו של רבי רפאל ברוך. משראה את אבא בוכה, עצר את הדין תורה שהיה עסוק בו. "יא סידי, יא חכם, הפסדנו את האנייה" אמר אבא ושוב גבר עליו הבכי.

רבי רפאל ברוך קם על רגליו. מורי ורבותי, אני זוכר את זה כמו היום. הוא עמד עם הגלימה שלו, התקרב אליי, הסתכל בעיני ואמר לי: "בני, מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. אתה תראה, קיימת כיבוד הורים, אתה תזכה לבנים ובני בנים תלמדי חכמים. לא כל מי שנסע לישיבה יזכה בזה, יש כאלה שנסעו רק בשביל הטיול. הם לא יזכו לזה. אבל אתה כן!. תזכור. יא בני, לך יהיו בנים תלמיד חכמים יותר מכל התלמידים שנסעו". נשקתי את ידו של רבי רפאל ברוך. המילים שאמר היו כמו תרופה לנפשי הסוערת, וגם לנפשו של אבא. ענינו אמן ויצאנו בקידה.

איי, איי. בניי היקרים, בנותיי היקרות, ה' ישמרה סימי אשתי היקרה. מה לא עברתי מאז? עלינו לארץ, זרקו אותנו למעברה, תיכף בגיל שמונה-עשרה לקחו אותנו לצבא. משם הקדוש ברוך הוא ניתב את דרכי, עם הארץ גמור הייתי, אבל הנה, מצאתי כאן בית בעיר הקודש ירושלים. כאן ברוך השם, בן פורת יוסף נולדו לנו הילדים, הנה אתם! הנה אתם! תלמדי חכמים! נכדים שהם הבחורים הכי טובים בשיבות הקדושות! זכות הצדיק, זכות הצדיק.

ריבי יעקב בוטבול קם על רגליו. הוא היה נסער, פניו בערו כלפיד אש. הוא אחד בחוזקה בכתפו של שמעון משאש. “קום שמעון, תעמוד" ציווה, ושמעון לראשונה ציית למבוגר ממנו, ונעמד בבושת פנים.

"רבותי!” זעק ריבי יעקב. כל השכונה הירושלמית שמעה את קולו שהלך והדהד, עלה מעבר לסכך, חלף בין סוכה אחת לרעותה. “רבותי! חבר אחד שהיה איתי ב'אם הבנים' במקנס, שכל כך שמח שהוא נוסע לחוץ לארץ, שמו היה חיא. הוא השכן שלי הצדיק שנקרא רבי חיים משאש. סבא שלך שמעון. חיא קרא לבן שלו על שמו של רבי רפאל ברוך. אבל הוא לא זכה לברכתו של הצדיק. הנה. יעידו שמים וארץ, הנה אני, שלא למדתי יום אחד בישיבה מוקף כאן בבני ונכדיי המופלגים בתורה. והוא, איי, והוא... קולו של ריבי יעקב התרסק לרסיסים.

הוא צנח על הכיסא, נראה כי עילפון עומד לפקוד אותו. הוא הישר מבט לעיניו הדומעות של שמעון משאש. התקרב לאוזנו, ובקול חלוש וצלול, אמר: "שמעון, למה שלא תשנה את הגזירה? בידך הדבר! תחליט עכשיו שאתה עוזב הכול, מספיק לנו הצער שעשה לנו אבא שלך. בוא. בוא. תשנה את הגזירה".

ריבי יעקב ושמעון משאש עמדו מחובקים האחד בזרועות השני.

רק מי שהיה בין פיו של ריבי יעקב לבין אוזנו של שמעון משאש שמע את המשפטים הבאים: "שמעון, סבא אוהב אותך. כולם אוהבים אותך. כשאליהו הנביא בא לברית שלך הוא ידע שתהיה כמו רבי שמעון בר יוחאי, אני זוכר את זה". ושמעון משאש לראשונה פתח את פיו ובקול ספק בוכה ספק נכנע לחש לאוזנו של ריבי יעקב "הרב בוטבול, סליחה, סליחה. תסלח לי" אמר, ניער את חיבוקו של ריבי יעקב, יצא מן הסוכה ונעלם אל חשכת הליל.

פרק תשיעי: שקט בשכונה

שמעון משאש נעלם. כבר בחול המועד של אותו החג, נראה בסיס הכנופיה בחצר משפחת בוטבול - ריק. שבוע ושבועיים חלפו, ואין זכר או שמועה אודות אותו ראש כנופיית נוער ירושלמית.

היו מי שניסו לברר ולתור אחר דרכו, שמא מצא את מקומו בבית הכלא לצד אביו. אך שמועה עקשנית אמרה ששמו של שמעון משאש הוגדר כיעד ברשימת חיסול של מאן דהו, ואותו מאן דהו ידוע כמי שגם מוציא לפועל את איומיו. כך או כך, רוב הבריות פטרו עצמם ב'ברוך שפטרנו'.

השלווה חזרה לשכונה. משאש הצעיר נשכח, שמו הלך והתפוגג. אולם הצדיק רבי חיים משאש מיאן לשכוח. הוא שקע בצער וביגון, מבכה על בניו כי אינם. למרות שמעולם לא הסבו לו בנו ונכדו רגע אחד של נחת, אך בניו היו, שארי בשרו. בראשו נכרו תמיד זהרורי תקווה כי יום יבוא, והם יחזרו למוטב. שהרי קבים של דמעות הזיל עליהם. אך המציאות לא הפכה לטובה יותר, בנו יחידו, טרם סיים לרצות את מאסר העולם שנגזר עליו, ונכדו אולי אבד מן העולם ואפילו קבר לא הותיר.

ריבי יעקב בוטבול הולך ומתקרב לגיל גבורות. אוזניו כבדו משמוע, וגם ראייתו החלה לתעתע בו. ולמרות אלו ניסה בכל כוחו לעודד ולחזק את רוחו של שכנו הקרוב. אך גזירה על המת שישתכח מן הלב, וכעבור שנתיים ושלוש, לא הוזכר עוד שמו של משעון משאש גם בבית סבו.

מאז נעלם הנכד, הצטרף רבי חיים משאש לשאר האורחים שסעדו על שולחנו של שכנו ריבי יעקב בוטבול מידי חג בחגו, ובפרט בלילו הראשון של חג הסוכות, שהרי על מסורת זו לא וויתר ריבי יעקב למרות זקנתו. בכל שנה המשיכו בניו ונכדיו להנות את סוכתו בחצר ביתו, כשהם מגדילים אותה משנה לשנה. בלי עין הרע התרחבה המשפחה, וגם כי התווספו בכל שנה עוד אורחים על אורחיו אשר חלקם הפכו את סוכתו לדירתם - דירת קבע.

פרק עשירי: אורח מזמר

באותה השנה, עת ישבו כולם סביב שולחן החג מכניסים ראשם לחסות בצילא דמהמנותא, כבר לא זכר ריבי יעקב את שמותיהם של כל ניניו. ובטח שלא זכר את שמותיהם של אורחיו.

מלבד רבי חיים משאש, עוד ארבעה אורחים ביקשו לסעוד בסעודתו באותה השנה. שלושה מהם כבר היו בטרם החל לקדש על היין. האורח הרביעי נכנס רגע לפני "וביום שמחתכם ומועדיכם". אורח שונה הוא היה, אינו נראה כמו האחרים. זקן עבות עיטר את פניו המאירות, מגבעת גדולה לראשו, ומסכת סוכה תחת זרועו.

נראה כי בר אוריין היה, אך זאת ידעו בני משפחת בוטבול: לעולם לא יקבעו על תוכו של האדם על פי קנקנו, מניסיונם למדו כי לא כל מה שנראה – אמת הוא.

מיד לאחר נטילת הידיים, ביקש האורח את רשות הדיבור. אולי מעשה חוצפה הוא, אך לא לשם דרשה או נאום נטל את רשות הדיבור, אלא לצורך שירה. קולו נעים היה, וריבי יעקב למרות כבדות שמיעתו הביט באורח בעיניים אוהבות. "הנה אנכי שולח לכם, את אליהו הנביא..." החל לשיר בקול גדול.

אולי אליהו הנביא הוא, חשבו. פניו מאירות, עור פניו קורן, עיניו עצומות, וכאילו התרומם טפח מעל שאר הנוכחים שהחלו להצטרף אט אט לשירתו, שירת אליהו הנביא: "לפני בוא יום השם הגדול והנורא... והשיב לב אבות, לב אבות על בנים..." השירה נשמעה בכל הרחוב, השעה עוד מוקדמת, ורוב המשפחות סביב, טרם הגיעו לפרקי השירה, בקושי קידשו על היין, ובסוכת משפחת בוטבול כבר נמצאים בשירה אדירה, "והשיב לב אבות, לב אבות על בנים..." .

מששככו הקולות, הסכיתו היושבים אוזניהם מה בפיו של האיש, והאם סממנים של אליהו הנביא יש בו.

"ברשות בעל הסעודה אברהם אבינו עליו השלום" פתח האיש ואמר, "וברשות בעל הבית ריבי יעקב בוטבול, וברשות כל הנמצאים כאן. לפני שבע שנים, בדיוק בחג הסוכות, עזבתי את ארצנו הקדושה. נסעתי לצרפת, וחיפשתי אחר מקום תורה בעיר ושמה אקס לה בן". שמה של העיר היה מוכר היטב לרוב היושבים בסוכה, והם האזינו מרותקים.

"מצאתי את הישיבה הקדושה הנמצאת שם, בראשותו של ממשיך דרכו של מייסד הישיבה הרב וויל זצ"ל. שבע שנים לא משתי מתוך האוהל. למדתי תורה ומוסר, הלכה והגדה, שבע ימי כיפור של כפרת ומחילת עוון, שבע שנות עלייה" ואז שתק האיש לרגע, ואמר: "שמי שמעון משאש".
שקט מוחלט. הלם.

"ריבי יעקב, כשסיפרת כאן על האנייה שהפסדת, אמרתי בלבי: שמעון, לך בדרכו. לך תלמד במקום ריבי יעקב, לך תלמד היכן שסבך רבי חיים למד, לך תזכה גם אתה בבנים תלמידי חכמים. וזאת עשיתי".

בין עשרות היושבים בסוכה, הופיעה לפתע דמות שפופה, בפנים מקומטות, ובזקן שיבה צחור. רבי חיים משאש עמד בפתח הסוכה. והשירה פרצה מאליה: "הנה אנוכי שולח לכם, את אליהו הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא...".

רבי חיים, ריבי יעקב, ושמעון משאש, נפלו איש על כתפי רעהו.

"והשיב לב אבות, לב אבות על בנים... ולב בנים... על אבותם".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!