שנתיים נדרשו להקיא את הכאב - מעולם לא נגמרה להן הסבלנות

קבוצה מגוונת של נשים מבוגרות נפגשה מדי שבוע עם העובדת הסוציאלית. המאחד העיקרי ביניהן היה הצורך להוציא החוצה סיפורי חיים בני עשרות שנים שעד כה לא היה להן זמן ואפשרות לעשות הפסקה ממרוץ חייהן כדי להשמיע ולשמוע.

בכל מפגש הן ישבו והקשיבו כולן יחד לסיפור שהוקרא ע"י העובדת הסוציאלית ואז יכלו לבחור אם להתייחס לסיפור או לספר בהקשר אליו את סיפורן האישי. בעוד האחרות בהתחלה היססו אם לחשוף את חייהן האישיים, היא הרגישה צורך מההתחלה לספר. לנער מקרבה את כל התלאות שעברה.

גם כשהיו רגעים שנדמה היה שהחוויות שעברה היו קשות מדי מלהכילן, הן היו שם בשבילה – דומעות, מעודדות ומחבקות. כמעט שנתיים נדרשו לה עד שהקיאה מתוכה את כל הכאב החוצה: הניתוק של משפחתה ממנה לאחר החתונה, הבוז של משפחת בעלה, העוני לאחר שהבעל חלה ולא יכול היה לעבוד, האלימות שהפעיל כדי שלא תבקש עזרה מהרווחה אלא תמצא דרך להתמודד לבד – מה ששלח אותה לעבוד בארבע עבודות ביום כדי להביא טרף לביתה. היא חיה בקושי עצום לגדל את הילדים לדרך הישר והטוב, לעודד אותם ללמוד כדי להתקדם ובין לבין להעביר שעות רבות בבית החולים כשמצב הבעל החמיר.

כל מפגש הן פינו לה מהזמן הקבוצתי כדי שתוציא את הכאב החוצה. בהסכמה חברית שבשתיקה, הן התחלקו עם סיפוריהן שלהן בזמן שנותר לאחר שדיברה. מעולם לא נגמרה להן הסבלנות להיות שם בשבילה.

אחרי כשנתיים של הוצאת הכאב החוצה, היא השתתקה לכמה מפגשים, כמו מעכלת את הניקיון החדש בחדרי הלב. כשחזרה לדבר בקבוצה, קרה דבר מדהים. נראה היה שהיא מתחילה לספר לנו אבל בעיקר לעצמה את סיפור חייה מבראשית. אחרי שהפצעים התחילו להבריא ולהגליד כתוצאה מחסד ההקשבה היא התחילה לראות את מכלול חייה, כשהפעם היא אפשרה לעצמה לראות גם את החלקים הטובים: את השמחה הגדולה במפגשים הראשונים עם בעלה עד שבני משפחתה גילו עליו דברים שגרמו להם לרצות לבטל את האירוסןם. היא התרפקה פתאום על הרגשות שהיו לה כלפיו וגרמו לה להתנגד למשפחתה ולהמשיך עם האירוסין כשבהמשך התחתנה בניגוד להסכמתם גם במחיר הניתוק מהם. היא פתאום נזכרה בשירים שהיה שר לה, בשנים המאושרות הקצרות לפני שחלה. עכשיו היא כבר יכלה לזכור שבזמן שעבדה כל כך קשה בכמה עבודות, היה זה הוא החולה שחיכה לילדים בבית, נתן להם לאכול מקצת האוכל שהיה, הקשיב להם, עודד אותם לעשות שיעורים ואח"כ שיחק איתם ושר איתם עד שהגיעה עייפה ורצוצה מהעבודה מכדי שיהיה לה כח לעשות משהו מעבר מלנוח עד ליום המפרך הבא.

היום במבט לאחור כשילדיה רכשו השכלה גבוהה והשתלבו בעמדות מפתח במשק הישראלי, היא מודה לבעלה על כך שלא ביקשו עזרה ועשו הכל לבד בכוחות עצמם.

רק אחרי שהלב התנקה מהרעל והמוגלה היא הייתה מסוגלת להכיר לו טובה מעמקי ליבה, על כך שלפני מותו העביר לילד הצעיר את הזכות על הבית בתנאי לכך שידאג לה כל ימי חייו, במקום אביו שלא היה באפשרותו לדאוג לה. הבטחה שהוא ומשפחתו ממלאים מעל ומעבר.

האישה שהייתה עצובה ומרירה, כיום הודות לחסד של אמת מחברותיה, הצליחה להבדיל בין האור לחושך בסיפור חייה ולחוות אותו מבראשית.

אין אדם ללא ניסיונות וקשיים. כשעוברים אותם בבדידות האור והחושך מתערבבים וקשה להמשיך הלאה. גם בסיפורים האישיים הקשים וטרגיים ביותר, למשל של קורבנות האלימות על סוגיה השונים או חיים בצל מחלה כרונית קשה של בן משפחה, עם עזרה אמתית מחבר אמת, אפשר להפריד בין האור לחושך. מעט מהאור דוחה הרבה מהחושך. כשמישהו מעודד ונותן פתח תקווה, אפשר לפנות לבקש עזרה, לקבל יעוץ ו/או טיפול, אפשר לראות דברים אחרת, לשנות את המצב ולהתחיל מבראשית. כשמתחילים בגיל צעיר יותר אפשר לעשות שינוי של ממש ולא רק שינוי מחשבתי.

לפעמים נדמה לנו שחסד גשמי הוא משמעותי יותר אבל למעשה הוא רק אולי מצטלם יפה יותר בתקשורת. לפעמים החסד הגדול באמת הוא לתת את הלב ואת האוזן, להקשיב, לתמוך ולעודד. לעזור לאחר למצוא את נקודת האור הקטנה כדי לגרש את החושך ולהתחיל לחיות מבראשית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!