הצצה להווי היומיומי בשטיבלאך סביב השעון - מרתק!

כל ספסל בבית הכנסת 'זכרון משה' בירושלים מספר סיפור אחר < לכל אדם ב'קהל חסידים' באשדוד, לכל מתפלל ב'מוסיוף', ולכל אורח ב'בית ישראל' או תושב של קבע ב'איצקוביץ' יש זהות פנימית ייחודית ומימד כמעט-אישי שואבים השראה ממקור התפילה, הלימוד, ואפילו ההסעדה שאינו פוסק לרגע מפעולה < הצצה אל מקום התפילה והכינוס האולטימטיביים לכל יהודי.

04:00 לפנות בוקר - זכרון משה, ירושלים



שקט, כאן אוכלים וישנים

שתי מעדניות יש שם, ממול ל'זכרון משה'. האחת סגרה לפני כשעה, וכעת, גם השנייה סוגרת. לא לגמרי ברור האם הסגירה בשעת ליל מאוחרת, או בוקר מוקדמת – תלוי באיזה צד של השעון אתם נמצאים – נובעת מכך שהצעירים, הממלאים את רחבת הכניסה, כבר שבעו די צורך בטנם ואין יותר קונים, או שמא הסיבה נעוצה באחרון פרוסות הקוגל שאזל מהמדף. בוריס, כך נראה, מחזיק בסברה האחרונה, מה שמסביר את יציאתו לריקוד נלהב שאולי ידחיק את הרעב המקרקר.

"בוריס, מה שלומך, שנים לא היית כאן", בחור בן תורה יוצא משטייגן של כמה שעות בהיכל הגדול ומקבל את היצור המוזר ששמו בוריס, בשתי זרועות פתוחות ומזמינות. בוריס אינו מן המתבלבלים. הוא נענה להזמנה, הניף שתי זרועות חסונות וחיבק את הבחור בלפיתה עזה שאין אחריה אלא מנוסה מבוהלת, הישר אל תוככי השטיבלאך. הבחור נכנס פנימה, בוריס אחריו ואתו כולם, מי לצרכי הגנה ומי למטרת סקרנות טהורה.

אולם, בכניסה, ציפתה לבוריס הפתעה נעימה. לאיש כמוהו, שלא ביקר במקום מזה שנים – כהגדרת הבחור המחובק - וכבר הספיק לשכוח את ארחו ושיגו של 'זכרון משה', הייתה זו בהחלט הפתעה לפגוש בשולחן הכניסה סעודה מלאה שנראה כי הוכנה במיוחד עבורו. לחמניות בשפע ומגשים עמוסים מנות ותוספות מבושלים היטב. כך הוא מנהג בעלי שמחות רבים מאנשי ירושלים. אורזים את האוכל ומשגרים אותו לשטיבלאך, שיהיה ליהודים ולאכול ולמנקה מה לנקות. למראה השפע שכח בוריס את הבחור הנמלט ונעמד לאכול. הזבובים לא הטרידו, גם לא הריח. העיקר שיש אוכל והרבה.

סקירת הקהל שמסתובב בפנים ומלפנים לשטיבלאך 'זכרון משה' בשעה זו, מעלה את הרושם כי חיי הלילה כאן מתנהלים ללא תכניות ותקציבים מסודרים. מלבד זאת, הכול כאן חי ובלילה. לא משעמם ואפילו לא לרגע. השלט הניצב על אחד הבניינים הסמוכים מתחנן שלא להרעיש לאחר השעה אחת עשרה בלילה. הבחורים באמת משתדלים לדבר בשקט, אבל כנראה שמקבץ גדול של דוברי שקט מצטרף לחשבון רעש גדול.

על פי האגדה, הנתמכת גם על ידי הנוהג המקובל הלכה למעשה בשטח, רבני המקום אסרו לפנות את חסרי הבית הישנים בבית הכנסת. אלא שלא תמיד שנת הלילה עוברת בשקט. לחוסים ב'זכרון משה', יש פינות קבועות אותן הם מקפידים לאייש מדי לילה, אולם כאשר אי מי מסיג גבול רעהו או רק נדמה כמי שמאיים לעשות זאת, החרקות מורגשות בכל הרדיוס הסמוך לשטיבלאך.

בשעה זו שקט בפנים. נחירות קצובות חותכות את ההיכל החשוך ברובו, ורק המיה קלה הבוקעת מהמזרח מגלה לנגד עיני אברך כמדרשו, הכפוף על שולחן-ערוך והוגה בו בהתמדה. המבט הממושך בו מנתק אותו לרגע מהספר. "צריכים משהו?", הוא שואל בענוות חן. אני מנסה לברר בעדינות איך זה ללמוד בלילה בחברתם של היצורים הישנים. הוא לא מבין. "יושבים כאן יהודים טובים, העלריכע אידן. עד לפני שעה וחצי עוד ישב כאן האדמו"ר מניקלשבורג ועסק בענייניו. בתחילת הלילה שוחח ארוכות עם שני 'מבקשים' ולאחר שהלכו נשאר כאן ללימודיו ולעבודת הקודש שלו.

05:00 לפנות בוקר - תרח'ס מנין בחדר הקטן

בשעה חמש לפנות בוקר לא באמת צריך כרוז שיאסוף את האנשים למניין שחרית. הפועלים שאינם עצלים, לצד יהודים יקרים שלא יכולים לראות מיטה לאחר שהשעון משלים ארבעה סיבובים לאחר חצות, נקבצים במהירות אל החדר הקטן ב'זכרון משה', שם יתחילו בעוד חצי שניה בדיוק את תפילת השחרית הראשונה בבניין התפילות המיתולוגי של ירושלים, ובעצם של העולם כולו. כבר 108 שנים שהוא כאן, השטיבלאך של 'זכרון משה', מחליף דמויות הוד שאינן באחרות וחדשות, אך אינו פושט את צורתו החיננית והירושלמית. תפילת התרח תסמל גם את התחלפות המשמרות בשכונה. אחרוני הבחורים שעשו כאן שטייגן יעזבו לדירות או לפנימיות הישיבות, חלקם מחכים למנייני הנץ. אבל זהו. אתא בוקר.

ועוד משהו יקרה בשעה חמש. שיעור דף היומי, הראשון בסדרה של 40-50 שיעורי דף היומי לאורך היום, יתחיל עוד מעט בהיכל. במקביל יחל כאמור המניין הראשון, התרח'ס מנין, שיתקיים בשטיבל הקטן. "לאחר התפילה אלך לישון מעט", אומר השטייגניסט מההיכל הגדול כשבזווית העין אני מזהה את אחד הישנים, יהודי בגיל חמשים על פי מראהו, מתיישב על הספסל הפרטי שלו. ניסיונות הדיבוב כושלים מהר מאוד. למעט מלמולים ונהמות חסרות פשר, לא זכיתי לתשובה ברורה. לאחר שתי דקות של ניסוי ותעייה מתברר כי האיש עוד לא התכוון לקום. בסך הכול החליף צד והמשיך לנחור.

"במניין זה", אומר משה צ'רני ממתפללי המקום, "מתפללים פועלים רבים, לצד אנשים נוספים שכבר אינם יכולים לישן בשעות הללו ושמעוניינים להתחיל את היום מוקדם ככל האפשר, ביניהם ניתן למצוא גם אנשים חשובים ביותר. ההלצה העממית הדביקה למניין את הכינוי 'תרח'ס מנין', כי הוא מתקיים לפני תפילת שחרית בנץ, אותה תיקן אברהם אבינו עליו השלום, מה שאומר בצחות שאולי תרח היה זה שחיבר אותה. כך או כך, מדובר במניין מהיר, מהיר מאוד".

המניין כבר התחיל ומנער את היושבים האחרונים להווי הבוקר המתחדש בירושלים. "הספתח האמתי יקרה בעוד שעה, במנייני הנץ", אומר צ'רני, "בבת אחת ובכל החדרים יתחילו מנייני הנץ. הלחץ שלפני כן הינו גדול. בדרך כלל יש כאן כמאתיים מתפללים שגודשים את החדרים, עטורים בטלית ותפילין, המחכים עם שעוני סטופר בידיהם וממתינים לאות שיינתן. בבת אחת, כל החזנים יתחילו במסע שכל כולו התקדמות כאשר יש פער ממשי בין המניינים השונים. המניין בהיכל הגדול מסיים כעשר דקות לאחר המניין הראשון. זה המון וזה גם אומר משהו על קצב המניין שגמר ראשון. תפילות הנץ הן שפותחות את מעגל המניינים הרצוף והבלתי נגמר של 'זכרון משה'".

יעקב מלאכי, מגבאי המקום עמו שוחחתי בהמשך היום, לא רוצה להיות מצוטט ולדבר על בית כהנסת. "יושב בסתר עליון, זו המעלה, למה לי לדבר סתם כך?". כשאני שואל אותו על כמות הכניסות למקום מדי יום, הוא ממש צוחק. "מאיפה אני יכול לדעת?". אני מנסה להסביר על חישובים משוערים, אבל לא. הוא לא שמע על נוסחאות ומדידות. טוב לו כך והוא מבקש שלא נפריע. קיבלנו.

08:30 בבוקר - 'קהל חסידים' אשדוד

שקל למזגן, שקל למזגן

הדרך מירושלים לאשדוד עוברת בשינה נעימה כראוי למי שפתח את היום בסיקור מנינו של תרח. עם הכניסה בשערי אשדוד בואכה שטיבלאך 'קהל חסידים', ראוי לציין כי באשדוד, שלא כבאחיותיה - הריכוזים החרדים הנוספים שמעבר לגבולות בני ברק וירושלים, בהן לא ניתן למצוא שטיבלאך אחד שמוסכם על כל הקהילות, החוגים והעדות כי הוא המרכזי מכולן –אין וויכוח כי מלוכת השטיבלאך שייכת בצדק לשטיבלאך 'קהל חסידים' שנמצא כיום תחת נשיאות האדמו"ר משומרי אמונים, ומנוהל על ידי הגבאי זלמן אייזנבאך.

אייזנבך, חסיד בעלזא שורשי, מונה לגבאי לפני מספר שנים כנציגו של פנחס ברסלווער, אז הגביר שקנה את השטיבלאך מידי הגבאי הקודם, משה אליעזר פרידמן. אי אפשר להסתובב ב'קהל חסידים' ולהתעלם מקולו של זלמן. הוא מכיר בשם פרטי ואישי את כל באי בית הכנסת, אשכנזים כמזרחים, חרדים כדתיים ומסורתיים. בהקשר זה, חשוב לציין כי אחד המאפיינים הבולטים של המקום הוא המשיכה העצומה שיש אליו מכל אזורי העיר, כך שלמרות שייסודו של המקום - על שטח גינה ציבורית ובקרוואנים פיראטיים – בא מצד הקהילה החרדית שתקעה יתד ברובע לפני עשרים ושבע שנים, כמחצית מבאי שערי 'קהל חסידים' אינם נמנים על הציבור החרדי. בכך הפך 'קהל חסידים' למוקד הדתי המרכזי של העיר כולה ולא רק של החרדים.

הקריאה הכי נשמעת במקום לפחות בימות הקיץ ונכון לשעה זו בה חדרי התפילה עמוסים מפה לפה, היא: שקל למזגן, שקל למזגן. יד פשוטה מקמצת לתוכה עשרות וחצאים שמשתלשלים במהירות למכשיר הניצב על מזוזות הכניסה, שתי דקות מתוחות של המתנה, והנה זה בא, הפעלת המזגן נשמעת היטב ומרגיעה, לפחות פסיכולוגית, את ציבור היגעים והמזיעים. "היי, נשמה, סגור ת'חלון שם", אומר לי ירון, תושב אזור ה' ומהקבועים במקום. אייזנבך עצמו עורך מסעות גיוס שקלים מדי מניין, כשהוא מוודא כי המזגן לא יחסר לבאי השטיבלאך. הנמשות הטובות שבאות מהאזורים החילוניים ומורגלים ב'אני בצדק אחזה פניך' ובמתת יד הגונה לפני כל תפילה, הפכו כנראה לנציבי היום של המזגנים.

בזמן שבמקומות אחרים בארץ חיסלו את תופעת המכירות והקבצנים בשטיבלאך, באשדוד התעשייה הזו דווקא פורחת. רוכלים קבועים ומוכרים מגיעים הנה מזה שנים ומציעים את מרכולתם, המעניינת יותר או פחות, לציבור הבאים. יוסי, אברך אשדודי צעיר, לא מסכים עם התופעה: "זה לא מכובד, זה מעכב את הבאים להתפלל ומסיח את דעתם מהעניין העיקרי לשמו באו הנה, אבל זו המציאות ואין מי שיכול לשנותה מלבד גבאי המקום".

10:00 בבוקר - האדמו"ר של השטיבלאך

לא כולם יסכימו עם יוסי, בוודאי שלא בהקשר הקבצנים. "עמך ישראל צריכים פרנסה", מצטט מישהו מהגמרא, "מגיע קבצן או אב לפני חתונה, או להבדיל ניתוח ל"ע, למה שלא יוכל לשנורר אצל המתפללים?". ליוסי אין זמן, הוא עוד לפני 'מה טובו', רק משפט אחד הוא מותיר בחלל, רגע לפני שהוא נכנס ל'שחרית בגדול עם הרבי'. "לאסוף כסף זה דבר אחד, להפריע למתפללים בדרשות בלי נגמרות, זה משהו אחר".

'שחרית בגדול עם הרבי' הוא מונח שהתאזרח בשנים האחרונות בחייהם של באי 'קהל חסידים'. האדמו"ר מ'שומרי אמונים' שלאחר פטירת אביו בעל ה'חוקי חיי' ובצוואתו, קבע את מושבו בעיר אשדוד, רכש את המקום ומתפלל בו בימות החול, זאת לצד קבלת קהל שהוא מנהל בחדרו הצמוד להיכל התפילה הגדול, משם הוא מנצח על מערכת קירוב ענקית שמשפיעה על רבים מבאי המקום.

אחרי תפילת 'מונה מעות' בקצב שאינו מוכר בהיכלי שטיבלאך, נפנה האדמו"ר לקבל קהל שבא למצוא עצה ולקבל ברכה, אך זוכה בעיקר לחיזוק ולתביעות רוחניות. בחדר הקטן שבפאתי 'קהל חסידים' הוחלפו מכשירים ניידים רבים לכשרים, התקבלו החלטות טובות להשתתפות בשיעורי התורה הנמסרים בבית המדרש שמאחורי חדרו של הרבי ועוד שלל חיזוקים בשמירת הדת.

"הוא האדמו"ר שלי", אומר שמעון תושב אזור ו', "אני לא יכול להתחיל יום בלי ברכה מהרבי. יש לו על הפנים חן מיוחד, הוא צדיק אמתי, ראית איך שהוא מתפלל. במניין שלו", מגלה שמעון סוד גלוי, "אין מקום לכאלה שבאו להריץ תפילה. הכול בסבלנות ובאיטיות כמו שספרדי אמתי אוהב. בינינו, כל אחד יודע שזה מה ש'ריבונו של עולם' רוצה מאתנו, אז למה לרץ?", מסיים שמעון את מוסרו הנוקב ורץ לתפוס שיחה קצרה את הרבי.

רגע לפני שאני עוזב את אשדוד, שוב בחזרה לירושלים, אני פוגש את הערשל'ה כהנא, תולה המודעות הוותיק של אשדוד החרדית, שנכנס בסערה לשטח השטיבלאך. הוא פורק את המודעות החדשות מהאופנוע וממלא את קיר הכניסה מקיר לקיר כמו שאומרים, רק שבאשדוד לא יודעים לומר האם הקיר הוא נחלתו הפרטית של הערשל'ה או שמא מדובר בנחלה פיראטית.

12:30 בצהריים - 'בית ישראל' ירושלים



12:30 בצהריים זו לא שעתם היפה של השטיבלאך ב'בית ישראל', השטיבלאך הירושלמי בן 100 השנים. רק בחדר אחד מתקבצים כמה מובטלים, פנסיונרים, וסתם בחורים ואברכים שלא נראים מוטרדים מתזוזת השעון והעולם. טוב להם בעולמם ובזמן תפילתם. "שחרית, שחרית", קורא אברך שטליתו פרוסה על כתפו. בין לבין הוא ממלמל בדחילו את פסוקי העקידה, אלא שלא ברור לאיזה בוקר הוא מכוון כשהוא אומר בלהט "וישכם אברהם בבוקר".

"אם אתה מחפש מניינים כסדר בשעה כזו", אומר לי אברהם, ממתפללי המקום, "לך לשטיבלאך 'מאה שערים', שם יש שחרית עד חצות. שם יש גם מקווה, דָארְטָן אִיז טֵייטִיג יֶעצְט". אורח אחר שמצטרף לשיחה מפנה דווקא לסאטמער. בעברית פשוטה מהולה באידיש רצוצה הוא מתאר את התופעה: "שם יש אנשים שכל עיתותיהם בידיהם, בלי לחץ. תיכנס, תראה אותם יושבים על צִיגֶרֵייטִל מִיט א גְלָאז קַאוֶע, וחושבים מה עוד צריך לעשות כדי לתקן את העולם".

בניגוד למקובל, ההיכל למעלה פתוח כעת ללומדים. סגירתו שבעות הבוקר נובעת מהסיבה הפשוטה: שהמקום לא יתמלא יתר על המידה בלומדים מישיבת מיר הסמוכה. כעת המקום פתוח, או בגלל שמישהו מתושבי השכונה שמקבלים מפתח להיכל, שכח לסגור, או שהייתה ברית היום. כך או כך, החדר השני בקומה העליונה, עמוס בלומדים שלא מוכנים להגיד אם מדובר בכולל מאורגן או שסתם הרבה יחידים התיישבו כאן יחד ללימוד שאינו משותף. לא יודע למה, אבל עושה רושם שהם חוששים אולי אני מהביקורת או ממס הכנסה.

13:10 בצהריים - בַּאלְד אִיז מנחה גדולה

המבנה כולו נראה מרשים ויפה. לא מה שמוכר מתמונות העבר. בעשור האחרון המקום עבר שיפוץ וחידוש מאסיבי ושודרג לרמה שאינה מוכרת. "מי שעומד מאחורי השיפוץ", אומר יעקב פריימן, מגבאי השטיבלאך, "ומי שבעצם מנהל את השטיבלאך, הוא אברהם ברגמן, יהודי יקר ששכל את בנו בנימין בפיגוע הנורא בקו 2. אברהם החליט בעצמו שכנראה משמים רוצים שיטפח את המקום. הוא הרים את הכפפה, נכנס לאמביציה וגם לחובות ושיפץ את כל השטיבלאך. הוא מרגיש שזה הבן שלו. אמנם יש לו הרבה עיסוקים, אבל כשקורה משהו בשטיבלאך, זה נוגע במהות חייו", אומר פריימן.

"את הכסף", מפרט פריימן, "גייס מבעלי יכולת בארץ ובחו"ל. כך, בעלי מאפיית נחמה, שלאחר גניבה של סכום ענק שנמצאה והוחזרה, עמדו ותרמו סכום הגון לשיפוץ. זה מקום פעיל, גם אם לא בשעה זו ש 12 בבוקר. על פי אומדן שעשינו, עוברים במקום מדי יום יותר מ-10,000 איש. עשינו חישוב לפי המניינים, כמה מנינים יש וכמה מתפללים בממוצע בכל מניין. זו התוצאה המרשימה. המניינים מנוהלים על ידי מערכת משוכללת. כל שטיבל מסומן באות שכאשר עומדים להתחיל בו מניין, מופעלת מערכת כריזה ובמקביל, האות של השטיבל מהבהבת בצורה שבולטת לכל מי שעובר בכניסה וברחוב", מסביר פריימן.

"בַּאלְד אִיז מנחה גדולה", נשמעת הקריאה שממלאת את המקום במתפללים ואותנו לוקחת החוצה. כעת יש לנו כמה שעות למנוחה עד היעד הבא: בית הכנסת מוסיוף.

17:30 אחה"צ - 'מוסיוף' ירושלים



תהלים לילדים, הדסים לשבת

"מכירות, נדרים, עליות", קורא הקול החביב בכניסה לבית הכנסת מוסיוף. שעות אחרי הצהריים מזמינות לכאן מאות ואלפי יהודים טובים, שמסיימים את העבודה ובאים לשעה ושתיים של תפילה ותורה. מוסיוף הוא ככל הנראה השטיבלאך הראשון שמפעיל ברציפות מסה עצומה של שיעורי תורה. המגוון רחב, תמהיל המרצים מקיף את כל גווני הקשת המקובלת בעולם ההלכה והאגדה הספרדי, ואף מחוצה לו. "למוסיוף יש חן מיוחד, גם בזכות שיעורי התורה הרבים הללו", אומר לנו אברהם כהן, מגבאי המקום, תוך מתן טפיחת שכם ידידותית.

אבל עוד לא סיימנו לחרוש את הכניסה. מי שעוד ניצב שם בשעות אלו האו אליעזר נקי. "בזכות תינוקות של בית רבן", הוא מתפייט קלות, "תרמו להחזקת חברת התהלים". אליעזר ותיק מאוד בתחום: "ארבעים שנה ויותר שיש לי חברות תהלים בכל הארץ. מאיפה אתם? מאשדוד? יש שם 'זמרת הארץ', זה אני מפעיל יחד אברכים באשדוד. כאן במוסיוף, או יותר נכון בחדר שממול במנה המרכזי של מוסיוף, אני נמצא מאז ימי מחלתו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל. בימים אלה יסדתי כאן את חברת התהלים, ילדים התבקשו ובאו הנה מדי יום לאחר סיום הלימודים, אמרו תהלים לרפואתו של מרן וקיבלו ממתק וגם כסף. את הכסף מעבירים רק להורים".

הסיפור של מתן תמורה לתהלים, אם עדיף בממתק או בכסף, דורש הסבר: "אני דורש לקבל על כך אישור בכתב, לוודא שההורים מפקחים על כך, אבל כעיקרון אני כן בעד לתת להם כסף". הוא מנמיך טון, מוודא שאף ילד לא שומע: "יש ילדים שלהורים אין לתת להם דמי כיס. מה שהם מקבלים כאן מהווה תחליף שמסייע להורים, כלכלית ורגשית. לא קל לאבא לומר לילד: אין לי לתת לך. זו מטרה לא פחות חשובה מעצם אמירת התהלים. אני מכיר כל ילד וכל משפחה ואני יודע מי זקוק לקבל לפעמים יותר, מי צריך עידוד מיוחד. לא רק אומרים תהלים והלכים. יש כאן מערכת מחושבנת".

חשבנו שצלחנו את הכניסה וניכנס כבר לתפילת מנחה. אבל לא. שמאי עם ההדסים, הנענע והרוזמרין, לא מתכוון לוותר. "זה עצי, זה עשבי", הוא מסביר בסבלנות של מי שניצב במשמרת זו כמזכה הרבים כבר כמה עשורים טובים. הוא מבוגר, אפילו מאוד, אבל זה לא שימנע ממנו להביא לכן מדי חמישי את ההדסים והנענע לכבוד שבת קודש. "שיהודים יעשו ברכה", הוא אומר לנו בין פרק תהלים למשנהו. הוא לא כאן בשביל בזבז זמן. "תעזבו אותי", הוא מבקש לאחר שתי שאלות שנראו בעיניו מיותרות.

"הרב עובדיה", מספר אברהם כהן, "אהב את שמאי אהבת נפש. לשמאי יש חוש הומור, הוא היה יושב בשיעורים של הרב במשך שנים, ומדי פעם זורק איזו אמירה שנונה. רבי עובדיה אף פעם א העיר לו, להיפך, היה מתמוגג בהנאה גלויה מדבריו של שמאי. ואם מדברים על שיעורי תורה, אל תשכח שמוסיוף זה לא רק מה שאתה רואה כאן. יש 20-30 אל איש שצופים בשיעורים כאן מדי יום באמצעות המחשב. חלקם הם יהודים שנמצאים בערים ומדינות שאין בהן קהילות יהודיות מפותחות, אין שיעורי תורה. מוסיוף הוא מגיד השיעור שלהם. הם מתחברים ונהנים".

19:00 בערב - ההומור של הרב עובדיה

"חודש אלול ותשרי הם החודשים הכי חזקים", מסביר כהן, "באלול יש הרי את התפילות, התחנונים והסליחות, ואצלנו יש כמובן את שיעורי התורה. קרוב ל-70 רבנים, די מפורסמים, מוסרים כאן שיעורים במהלך ימי השבוע ובשבת קודש, מה שמביא לכאן מאות רבות של אנשים שבאים לא דווקא בשביל תפילה. מי שעוסק בזה בעיקר הוא ידידי שמעון מיג'אן. יש תמהיל שיעורים רחב, בגמרא, הלכה, אגדה, גם בזוהר, אבל לא בקבלה. זה לא בשביל ללמד ברבים.

"יש לנו גם שני רבנים מאחינו האשכנזים שמוסרים כאן שיעורים, הרב אריה שכטר והרב שלמה בויאר. הם יודעים לדבר טוב גם לציבור בני עדות המזרח". אני מבקש מכהן את המתכון המנצח לשיעור מושך המונים. הנה הוא: "את השילוב היפה והטוב ביותר לציבור רחב, קבע והנחיל הרב עובדיה. הוא ידע טוב מאוד את הנוסחה האמתית, חצי שעה-ארבעים דקות בהלכה, במהלכם הוא נותן עשרות נושאים ובצורה פשוטה, וזאת מכיון ויש חלק גדול מהקהל שלא נמנה על ציבור תלמידי החכמים. לאחר מכן היה מדבר באגדה, ובזה היה עושה מעט הומור, מילתא דבדיחותא. בכך הוא תפס את הציבור. כיום, בציבור הספרדי, רוב הרבנים תפסו את הנוסחה הזו וכך הם בונים שיעור או דרשה".

זהו. הגיע הזמן להיכנס לתפילה. אחד הצעירים מתנדב לעלות חזן, מטפס אל הבימה שבמרכז החדר ופוצח ב'פתח אליהו'. "לא כולם מתחילים כאן פתח אליהו'", מודה כהן, כל מניין לפי החזן שעלה אצלו. למעשה כל אחד יכול לעלות אבל הנוסח חייב להיות של בני עדות המזרח". מישהו מוציא מכשיר לא כשר ומחפש יישום של סידור תפילה. לא עוברת מחצית הדקה, ובחור נמרץ שעושה רושם ברסלבאי, משחיל לו ביד פתק בו כתוב: "בבקשה לא להוציא כאן מכשיר שאינו כשר". האיש המום לרגע אבל מחזיר את המכשיר לכיס ומוציא סידור מהארון.

לאחר סיום התפילה מישהו טורח לגעור בקול בחזן: "זה חזן זה? זה טייס. למה עלה? החברים מרגיעים. הקצב היה רגיל. אולי הגוער רגיל לקצב איטי יותר. בינתיים כולם נחפזים לצאת, אבל הוא עוד שם, מתעקש לחנך את הצעיר הסורר, לטעמו. ייאמר לשבחו של החזן-טייס שהאזין לתוכחה ברוב קשב ובסבלנות ראויה לציון. תוך כדי צפייה בנעשה בזווית העין אני מגלה שלט שטוען שבכלל מדובר בבית כנסת על שם רבי שלמה מוסיוב, לא מוסיוף. כהן מסביר: "זו תוצאה של שינוי שם מחמת סכנות שהיו במדינות ערב. השם האמתי הוא מוסא, הרומז למשה".

"אם תרצה לסכם את עניין התפילות", אומר כהן רגע לפני שאנחנו עוזבים את המקום ואת ההווי, "הזמן הכי חזק הוא כעת. מתחיל משעתיים לפני השקיעה ועד שעתיים אחרי, כשבמהלך יום שלם עוברים כאן כ-3000 איש". זה לא כל כך הרבה ביחס לשטיבלאך אחרים, אולם למוסיוף יש הווי ייחודי שאין לו תחליף. "אני משמר את המקום, כולל את הריפוד הישן. לא אכניס לכאן פלסטיק ואלומיניום. יש הווי וצריך לשמר אותו גם ברמה הפיזית" אומר כהן.

את ההשפעה של מוסיוף מצאתי בהמשך השכונה, בבית הכנסת בורוכוף, שם גם כן ישנה פריסה יפה של שיעורי תורה, כשבעבר מסר שם יעשורים הגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל, בנו של מרן. הם אומרים בעצמם: "אנחנו עושים כמו מוסיוף". אם כן, המסקנה הברורה היא: מוסיוף היה ויהיה שם דבר בעולם הספרדי.

00:30 בלילה - איצקוביץ' בני ברק



ליל שישי בלי שלוימהל'ה

ואיך אפשר בלי בית הכנסת הגדול בעולם, הלא הוא איצקוביץ. אל המקום אנחנו באים עם סגירתו המוחלטת של שלוימהל'ה לליל שישי זה. המוני בחורים גודשים את האזור, ביניהם ניתן לראות את המוני היוצאים ובאים, שלא מחפשים כאן יותר מתפילה והביתה. ובכל זאת, עבור בחורי הישיבות, צ'ולנטיה עסיסית היא מוצר חובה לליל שישי. "פעם היה פתוח עד השעות הקטנות של הלילה", מתלונן בחור צעיר, "אבל זהו, ראש העיר חנוך זייברט, החליט להילחם בזה, לטוב ולמוטב. לנו זה לא טוב", הוא עונה בשם כולם.

אלא שמתברר שלא כולם מסכימים. "זו לא תופעה מבורכת לעיר שמתהדרת בתואר 'עיר התורה והחסידות'", טוען חברו בלהט. אני בוודאי לא צד בסיפור. השטיבלאך מעניינים יותר מדיוניים עקרים על צ'ולנט שלא יבוא לעולם. נכנסנו פנימה, אל ההווי השוקק חיים כאילו לא מדובר על שעת לילה מאוחרת. אחרי שתי פסיעות אנו פוגשים את האיש שעל המלכה, יצחק שיינין.

אנחנו מוסרים לו דיווח על דיוני הצ'ולנט, הבעד והנגד. הוא מיד בעד העירייה. "זייברט ממש נלחם בזה והוא צודק. והסיפור הוא לא רק צ'ולנט. בעבר הייתה כאן גם תעשיית רוכלות ענפה, אולם מאז שמוטל'ה קרליץ עלה לראשות העיר – הסיפור החל להצטמצם עד שחוסל לחלוטין.

"כל ראשי העיר אחריו המשיכו בזה. יששכר פרנקנטהל, יעקב אשר, וכעת חנוך זייברט. זה לא כבוד לבית כנסת שיש מסביבות תעשייה כזו. בעיניי שטיבלאך איצקוביץ נועדו למטרה אחת בלבד: להתפלל. כמו כן, מי שרוצה ללמוד, גם הוא מוזמן בשמחה לקומה העליונה, שמאז נבנתה ונחנכה לפני כעשרים שנה, הפכה לבית מדרש שפעיל לאורך כל היום עם שיעורי תורה. מעבר לכך, מה יש לעשות כאן. לרוכלות אני לא מוכן, אפילו לא לדרשות קבצנות. ניתן לאסוף כסף בחוץ, מי שמעוניין בכך. בפנים קודש קדשים לתפילה".

משפחת שיינין, על חמשת אחיה, כולם עוסקים בגבאות. יצחק הוא הצעיר והוא נשמע קיצוני בגישתו. :אין כאן לא אוכל ולא שתיה. רק מכונת מים קרים שיהיה למי שצמא. מעבר לזה – כלום. את ערימות העלונים שהיו כאן בעבר פינינו החוצה למתקן מיוחד. אין כאן שום דבר מה לשעות חוץ מלהתפלל. גם שלטי מודים דרבנן ובריך שמיה אנחנו לא מוכנים לקבל. בימינו, כשיש סידורים יפים והכול נמצא על הסדר, אין בכך שום צורך", מתעקש שיינין.

01:00 בלילה - הבית של הקדוש ברוך הוא

אנחנו יורדים אל הקומה התחתונה והמפוארת שנבנתה לפני כארבע שנים תוך השקעה של למעלה מעשרה מיליוני שקלים. שיינין דילג על שיפוץ והשלמת חזית הבניין, שנשארה במצב ביניים, מחכה ליד גואלת, ועבר להשקיע בקומה התחתונה. מתברר שהסיבה לזו ולהוצאת העלונים, אחת היא. "ידעתי שאני חייב לוודא שלא יקום אי מי בדורות הבאים ויארגן את הקומה התחתונה כאולם או משהו דומה. המקום חייב לשמש את הייעוד שקבע לו המייסד, שמסר את ביתו למען הקמת בית כנסת כדי שהרחוב ייסגר בשבתות. כאן יהיו אך ורק חדרי תפילה. לכן מיהרתי להשקיע ולבנות כאן עוד שבעה חדרי תפילה".

למטה שקט, רוב הבאים נכנסים בקומת הכניסה ונשארים בה, אבל שיינין מרוצה. "מצבת הבאים גדלה משמעותית. כיום, יש לנו 20,000 כניסות מדי יום. זה בית כהנסת הגדול והפעיל ביותר. ולא בכדי. נוח לבוא לכאן ולהתפלל. רק לילה אחד בשנה סגור כאן. לא ביום הכיפורים, לא. בפורים. רצינו למנוע בעיות. אבל בוא נחזור לקומה התחתונה. לתפילה בקומה זו יש משמעות אחרת. יש שקט ורצינות. זה היה החלום שלי בכל ראש השנה כשהייתי יושב למעלה, יחד עם המניין של בוגרי ישיבת 'אור אלחנן' שבאים הנה מדי שנה בשנה.

"הגשמתי את החלום", מסיים שיינין, "וכעת יש לי חלום נוסף, להשלים את החזית. זה מורכב, זה יעלה שש מיליון שקל, אבל אני יודע מה אני רוצה לעשות שם. אני רואה בעיני רוחי שני דקלים גבוהים, ואור יקרות חזק שיאיר את החזית המפוארת שנעשה, כדי להדגיש לכל העולם שאין דבר חשוב יותר מבית של הקדוש ברוך הוא".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!