כשהכתבת הצבאית הגיעה לחגוג את ההקפות עם בחורי 'קול תורה'

"נגיל ונשיש בזאת התורה- יחד שבטי ישראל" -

השנה: 1993.
העיר: מטולה.
התקופה: מבצע "דין וחשבון".

האווירה בארץ קשה ומדכדכת. הצפון מופגז מדי יום ביומו ותושבי העורף לא רואים את האור בקצה המנהרה. חג "שמחת תורה" קרב ובא, ורבה של מטולה הרב ברוך פכטר שליט"א, מטכס עצה כיצד להביא את השמחה לעיר מטולה. גם כך קשה לשמוח. האווירה ברחובות מדכאת עד למאוד. כמעט ואין יוצא ובא.

הייתי אז בחור צעיר, כשהוזמנתי יחד עם קבוצה נוספת של תלמידי ישיבה לעיר מטולה לכבוד חג "שמחת תורה". הרב פכטר ביקש מקבוצת בחורים מישיבת "קול תורה", "חברון" ועוד להגיע לעיר בחג ולשמח את תושבי האזור, ולא פחות מכך את החיילים ששמרו על הגדרות.

זו הייתה חוויה מרתקת ומפתיעה. אני זוכר שפגשנו שם את כרמלה מנשה, הכתבת המיתולוגית לענייני צבא ובטחון של 'קול ישראל' (כבר אז היא לא הייתה צעירה...), גם היא הגיעה להשתתף יחד עמנו בשמחת החג.

כשהגענו לעיר, שאלנו את המארחים היכן אנו ישנים. אני זוכר שהובילו אותנו למקלט עירוני, והודיעו לנו חגיגית שבמקום הזה אנו אמורים להעביר את החג. שריקות הטילים שמעלינו ורעמי האזעקות לא הותירו לנו הרבה ברירות.

ההפתעה הגיעה בהמשך. כששאלנו את הרב פכטר היכן אמורים להתקיים הריקודים, הוא ענה לנו "ברחובה של עיר".

וכך, כשרעמי התותחים ברקע, התחלנו לשיר ולשמוח לכבוד התורה ברחובה הראשי של מטולה. אני זוכר שהיינו סקפטיים לגמרי לאחוזי ההשתתפות של התושבים, אך הרב פכטר שפקד על הריקודים נסך בנו כל העת תקווה שהנה אוטוטו מגיעים ההמונים...

חלפה שעה של ריקודים, והלא יאומן התרחש מול עיננו. אט אט התמלא הרחוב בעוד ועוד אנשים מבני המושבה. נוטשים את המקלטים ואת המרחבים המוגנים, ויוצאים, אולי בפעם הראשונה לאחר תקופה ממושכת, לרחובה של עיר. לשמוח עם התורה הקדושה. היו אלו ריקודים יוצאים מן הלב. שמחה מהולה בדמעות. "שישו ושמחו בשמחת התורה". לא אשכח את יעקב, המושבניק עם השפם העבות, שנטל ספר תורה, נעמד בכיכר המרכזית והכריז שמכאן הוא לא זז... גם לא אשכח את יורם, הזקן הכי צעיר בסביבה, שרקד ופיזז כנער צעיר.

גם כיום, שנים לאחר מכן, אני מתגעגע לטעם השמחה שהייתה לנו שם. האחדות, תחושת הערבות, גאוות היחידה שאפפה את האוויר. לאחר הריקודים שנמשכו מספר שעות, נערכה סעודה ענקית לכבוד חתן התורה, ושוב, בהשתתפות עשרות חיילים ועשרות רבות מתושבי העיירה מטולה.

כיום, שחג "שמחת תורה" הפך לנחלת הכלל, ואת מנהג ה"הקפות השניות" מקיימים בכל יישוב וקהילה, קשה להבין את ההתרגשות שהייתה לנו שם, כבחורים צעירים, לחזות בעמך בית ישראל שש ושמח עם ספר התורה. אך יש בי געגועים עזים לימים הללו, לתקופת התום, לשמחה האמיתית שפרצה מכולם ולאחדות ששררה ברחובה של עיר באותו החג.

ראיתם פעם מישהו עומד ברחובה של עיר ורוקד עם ספר החוקים? בהולנד? באנגליה? בדנמרק? אולי באפגניטסאן???

השמחה עם ספר החוקים, קרי ספר התורה, היא נחלתו הפרטית של העם היהודי – עם הנצח. אז נכון שבחלק גדול מהמקומות, שמחת ה"הקפות שניות" הפך לערב הופעות, שירה וזמרה, כשספר התורה קצת נשכח בצד... אך זוהי רק נקודה למחשבה. בטור שלנו, בכלל ובחג הסוכות, בפרט , אנו מלמדים זכות על עם ישראל, ועצם העובדה שמתקבצים המוני יהודים, בכל עיר ועיר, בכל קהילה וקהילה, לחגוג עם ספר התורה ולכבוד נותן התורה, זוהי התרגשות מיוחדת במינה.

"אין סגולה כתורה ואין דורשיה כישראל" אנו שרים במעמד הקפות שניות. גם בעיר חדרה התפשט המנהג, וכיום ב"ה ישנם 8 במות מרכזיות במוצאי החג, כשאמנים מהשורה הראשונה באים לשמוח ולשמח עם התורה הקדושה.

כיוון שזה הפך למסורת, ניתן כבר לתת סימנים בחוגגים...

ישנם כאלו שמגיעים למעמד הקפות שניות, וניתן לראות על פניהם כי זהו המשך ישיר לשמחת תורה. בואו במוצאי החג לישיבה, ותבינו את מה שאני אומר. גם בשעה אחת אחר חצות, עוד מפזזים תלמידי הישיבה והרבנים סביב ספרי התורה. (קחו בחשבון שזה לאחר יום שלם של ריקודים שכבר החלו מהלילה הקודם...)

ניתן לראות גם את אלו שאצלם זוהי ההקפה הראשונה... אין להם מושג מדוע קוראים לאירוע "הקפות" ולא "ערב שירה". מבחינתם הם הגיעו להופעה אומנותית ללא תשלום...

אבל מכנה משותף ישנו בין כולם. הכל באים לשמוח לכבוד התורה ולומדיה. יום אחד בשנה המוקדש לשמחתה שלתורה.

כבר למעלה מחמש עשרה שנה, שאני נוהג במוצאי שמחת תורה, להסתובב בין כל הבמות בעיר, להגיע לכל מעמדי ההקפות שניות, לראות את כל עם ישראל ביופיו ותפארתו. עדה עדה כמנהגה, קהילה קהילה והדרך שבה היא בוחרת להביע את החיבה לספר הספרים.

אשרינו מה טוב חלקינו.

יחד שבטי ישראל

חג שמח!!!

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!