ההפגנות מול בית השופטת // יצחק שיינפלד

ביהמ״ש העליון קבע בפסיקה תקדימית מחייבת, כי ההפגנות שהפכו למסורת בפ"ת, ליד ביתו של היועמ״ש אינן דורשות רישיון, בניגוד לעמדת המשטרה ולפסיקה קודמת שהגבילה את מספר המשתתפים. מובילי המחאה: "ניצחון היסטורי. מעצרי המשטרה לא חוקיים. אחרי החגים נפגין גם מול בנט, שקד וכחלון".

פסק הדין שנכתב ונומק ע״י הנשיאה המיועדת אסתר חיות, מרחיב את גבולות חופש הביטוי וההפגנה וקובע לראשונה, שמלבד מוסדות המדינה, אישיה, ופקידים בכירים כגון היועץ המשפטי לממשלה גם הרשות השופטת והשופטים, אינם חסינים מביקורת ציבורית.

בפסק הדין המנומק קובעת ״כבודה״ כי במקביל ובנוסף, על המשטרה למנוע פגיעה ברגשות הדת של השכנים, לאזן ולשמור על הסדר הציבורי ובטחון הציבור, ועדיין מספיקה הודעה על קיום הפגנה ואין צורך בקבלת רשות מוקדמת להפגנה במקום ציבורי.

זו לא בננה שהחליקה את ״כבודם״, זו דרך ושיטה שאפשר לכבד ואפשר לזלזל. זו ״חשיבה משפטית״ ששמה לדגל ומרימה לראש, את זכויות הפרט, האזרח, גם כשזה מתנגש באזרחים ופרטיים אחרים.

בית המשפט העליון בהרכבו הנוכחי, לוקח את השיטה והדרך שחידש הנשיא לשעבר אהרון ברק, ומותח אותה לשיאים חדשים של ״התערבות משפטית״ פעילה בכל תחום ועניין ומעל כל רשות. כולל הרשויות המקצועיות קרי המשטרה ורשויות הבטחון והמודיעין. שלא לדבר על הרשות המחוקקת-הכנסת והרשות המבצעת-הממשלה, אותם עושה הרשות השופטת ללעג וקלס.

טבעם של שינויי פסיקה ושיטות משפטיות חדשניות, שהינם נבחנות בראי המציאות לאורך זמן ושנים. במציאות הישראלית שבה הבעיות והסכנות הביטחוניות היומיומיות הינם לחם חוקם של האזרחים, מרכיב הזמן הופך להיות החשוב במעלה. הנסיונות לפעול למציאת האיזון-הקדוש ולאזן בין הזכויות השונות, לעיתים חייב להתבטל בגלל ״אי היכולת האובייקטיבית לבדוק את הסוגיות, בזמן אמת״.

כבוד הנשיא לשעבר אהרון ברק קבע בשלל פסיקות תקדימיות, שצרכים ביטחוניים ואף חששות לביטחון של הכלל יכולים שיבואו ע״ח זכויות הפרט, גם כשזו פגיעה מהותית וקשה. הכל בהתאם לדין ולעניין. הפסיקה קיבלה חיזוק גם בהרכב הנוכחי, בפסקי הדין שאישרו הריסת בתי מחבלים כהרתעה פעילה.

בהתנגשות בין זכויות פרט לזכויות פרט, כשמצטרף לכך מרכיב ״חופש הביטוי וההפגנה״, לצד ובנוסף ל״זכות הביקורת״ הציבורית, קובע היום הבג״ץ בהחלטה תקדימית חסרת תקדים, להעדיף את זכות חופש הביטוי וההפגנה והזכות לביקורת ציבורית, על זכויות הפרט של תושבי המקום. זכותו.

הבעיה והסכנה. מהיום, כל נידון, אזרח, צד למשפט, יכול לומר את דברו בפומבי מתחת לבית השופט/שופטת תובע/תובעת ע״ח איכות החיים של השכנים. תושבי דרום ת״א עשו זאת מתחת לביתה של הנשיאה העוזבת מרים נאור, ועושים זאת כל מוצ״ש ליד ביתה של המיועדת אסתר חיות. גיהנום אמיתי.

האנרכיה והדיקטטורה השיפוטית שמאפשרת את התערבות הרשות השופטת בפעילות והחלטות כל הרשויות האחרות, המחוקקת, המבצעת והמקצועית, בזכות קידוש ורימום ״זכויות הפרט, הביטוי וההפגנה״, לכדי חשיבות עליונה במעלה, גורמת במיידית לפגיעה אנושה בחלוקת כוח הרשויות, תפקידם ותפקודם, זו פסיעה לפני אנרכיה כוללת, שאחריתה מי ישורנה.

האפשרות ש״כל זב חוטם, בריון קשקשים ולהבדיל מי שמטבע יתירה בכיסו ושעות פנויות בסדר יומו״ יוכל להפריע ולהטריד שכנים ש״איש חוק״ שופט או תובע בחר לגור לידם, הינה בלתי נסבלת בעליל. צעד שיפוטי אחד יותר מדי, שיכול לדרדר את המערכת.

טוב יעשו מחוקקי ישראל, נבחרי העם ושליחיו באם יעשו סוף לדיקטטורה השיפוטית שיכולה לפגוע במערכת ועובדיה בתחילה. צריך להציל את מערכת השפיטה, מידיה שלה. ויפה שעה אחת קודם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!