העשיר התפעל ושאל: "איך אפשר לגור כך"

השבוע התקיימה תערוכה יהודית בבית ספר בגולדסגרין שבאנגליה. את המיצגים נתנו לבני הנוער להכין לבד. מלבד, נטלה לנטילת ידים, תפילין וציצית בלטו שם במלא הדרם קישוטים לחג הסוכות. היו שם שרשראות ודיוקנאות של משה רבינו, היו שם רימונים ושמן זית תלויים על גבי סכך והיו שם סוכות מיניאטוריות יפהפיות.

בשנים האחרונות ישנה תופעה של 'סיורי סוכות'. תיירים מכל העולם באים לירושלים ומסתובבים בשכונותיה העתיקות ועוברים מסוכה לסוכה, לנשום את האווירה, לחוש את הקדושה.

מה באמת כל כך לוכד את העין מצוות הסוכה לעומת מצוות אחרות? וכי חסרים עוד מצוות? למה זה לא באים התיירים בכל ימות השנה? לחוש את השבת? את פסח או יום הכיפורים?

הסוכה רומזת לנו את עניין האחדות. את הסוכה הראשונה הקימו בני ישראל בלכתם במדבר, כשהיו "כאיש אחד ובלב אחד". ובכל שנה בחג הסוכות כשאנו חסים בצל הדפנות והסכך, יושבים יחד כל עם ישראל תחת כיפת השמים והופכים למשפחה אחת.

לא בכדי אמרו חז"ל: "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת".

חז"ל מדגימים לנו תרחיש שיהיה לימות המשיח: לעתיד לבוא, יבואו אומות העולם בטענות, רק לבני ישראל נתת מצוות, אם היית נותן לנו תרי"ג מצוות, אף אנו היינו מקימים אותם. אומר להם הקב"ה: אין בעיה, רוצים מצוות? קבלו. מצווה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו וקיימוה. מיד הולכים האומות ומקימים סוכות כל אחד בראש גגו. מה עושה הקב"ה? מקדיר עליהם חמה, מיד כל אחד יוצא מסוכתו ומבעט ואומר אין רצוני במצוות.

כשבאו האומות בטענה שהם גם רוצים מצוות, אמר להם הקב"ה: אתם גם יכולים להוכיח אחדות? בבקשה, הקימו סוכת שלומים. מיד הלך כל אחד והקים סוכה בפני עצמו. לא זו כוונת הסוכות. סוכה היא מקום לשכינה, מקום לאושפיזין, לאורחים. מקום להכיל את השני, את הזולת.
אבל הם לא יכלו להוכיח זאת ובעטו ויצאו החוצה. כי לגוי אין כל שייכות לזה, רק הערבות ההדדית מבית "כל ישראל ערבים זה לזה", היא סוכת השלום האמתית.

מסופר על אדם עשיר שהגיע לביקור אצל מרן ה'חפץ חיים' והביע בפניו את השתוממותו מהפשטות בה חי הרב: איך אפשר לגור כך, בחדר שיש בו רק ריהוט מינימלי? ביקש העשיר להבין. בתשובה לתמיהתו, שאלו ה'חפץ חיים': היכן אתה מתגורר כעת? השיב העשיר שהוא מתגורר במלון. כשביקש ה'חפץ חיים' שיתאר לו את חדרו שבמלון, השיב העשיר: אני מתגורר בחדר שיש בו מיטה, ארון, שולחן וכיסא, וברשותי מזוודה קטנה ובה חפצים מעטים. אולם מקום זה אינו ביתי. אני מתגורר בו רק באופן זמני, ועל כן אין חשיבות רבה לשטחו המצומצם של החדר או לתכולתו.

חייך ה'חפץ חיים' ואמר לו: "אף מקום זה, שאני מתגורר בו, אינו ביתי הקבוע. מתגורר אני בו רק באופן זמני. ביתי הקבוע נמצא בעולם הבא".

מוסר השכל: האדם מטבעו מרגיש כי הוא עומד לחיות בעולם אלף שנה. הרגשה זו גורמת לו להשקיע מאמץ רב בצבירת רכוש, בבניית בתים ובהקדשת זמן לשאר ענייני העולם. אדם שמרגיש כי חייו כאן הם זמניים, חושב פעמיים האם כדאי לו להשקיע משאבים, זמן וכוחות בעבור דבר שהוא עתיד ליהנות ממנו במשך זמן מוגבל בלבד. הוא בונה את מה שיש בו צורך לקיומו, בוחן כל דבר מתוך התחשבות במיעוט הזמן שהאדם חי בעולם הזה, ועיקר משאבי חייו מושקעים בכיוונים הרוחניים הנכונים. ואגב, אדם זה מאושר יותר.

תחשבו שהיו מציעים לכם לקנות בית במחיר נמוך מהמקובל, אך היו חותמים אתכם חוזה כי הבית נמכר למשך 80 שנה בלבד. האם הייתם מסכימים? רוב האנשים לא מסכימים. ומדובר על אנשים בגילאי ה-40. כי כפי שאמרנו, אדם חי בתחושה שהוא הולך לבלות כאן בעולם ללא הגבלה. אם אדם היה מפנים בלבו שהחיים בעולם הינם ארעיים, הרי שהוא היה משקיע את המשאבים במקומות הנכונים.

סוכה נותנת לנו את הפרספקטיבה הנכונה. חז"ל ציוו לצאת מבית הקבע ולהתגורר בדירת עראי, והתורה מבקשת דוקא בימים אלו של ה'עראי', את אחת המצוות הקשות ביותר: "ושמחת בחגיך והיית אך שמח". ללמדך, כי דוקא הארעיות של עולם הזה גורמת לאושר ושמחה.

חג הסוכות הוא גם מועד אישי מיוחד עבורי. את מאמרי הראשון בעיתון כתבתי לחג הסוכות לפני ארבע שנים בדיוק. אומר בבירור: יש משוב ומשוב חם מהקוראים וזה מה שמעניק לי את הכוח להתאמץ בכל שבוע מחדש להגיש את הטור.

אתה מרגיש כמה הקוראים אכפתיים כשהם מעירים לך על טעות כתיב או טעות בנכתב. וזו ההזדמנות לומר תודה, גם לאכסניה וגם לקוראים.

יחד שבטי ישראל. חג שמח.

הרב בן ציון (בנצי) נורדמן
לתגובות [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!