האם גדולי התורה יודעים באמת מה מצב הדור?

אז המאמר הקודם עשה קצת בלגן. כתבתי שם על כך שרוב הבחורים לא מתאימים לסדר היום של הישיבות, ולכן צריך לגוון להם את סדר היום - שילמדו גם דברים שיועילו לפרנסתם בעתיד, שהרי זה מה שיעסיק אותם רוב ימי חייהם. כמו כן, הרבה בחורים יכולים ואמורים גם להתחיל כבר לעבוד, במקביל לסדרי לימוד בישיבה, וכמובן שמי שילווה אותם לעבודה, שתתאים להם נפשית ורוחנית, יהיו המשגיחים וראשי הישיבות. כך גם היה בכל הדורות, עד דור השואה, שהצעירים עבדו לפרנסתם חלק ניכר מהיום ושאר הזמן קבעו עתים לתורה.

ובכן, חטפתי המון ביקורת על הנכתב. הרבה פעמים קורה לי דבר כזה שאנשים אומרים לי: תשמע, הייתי מעריץ שלך עד היום, אבל תקשיב, התחלת להיסחף ולהרגיש את עצמך בטוח מדי. כן, ביקורת זה קצת כואב, אבל האמת שאני רגיל לכך, ולא רק זה, אלא שביום שכתבתי את המאמר אמרתי לכמה חברים: ״הקשיבו טוב, זה הולך לעשות בלגן״. אבל הייתי מוכן לכך, וקיבלתי על עצמי את הביקורת הזאת באהבה. זה המחיר למי שרוצה לעשות מהפכות. וכן, אני מאמין מאד שבחלוף השנים, כל הבלוג הזה יניב תוצאות, בעזרת ה׳.

רק על טענה אחת, שלכאורה נשמעת הוגנת והגיונית, אני כן חפץ להשיב. שאלה טובה: איך אני, קטן צעיר ודל, מעז לכתוב ברבים שצריך לעשות שינוי כזה דרסטי, בעוד יש לנו גדולי עולם ענקיים שלא חשבו כך ולא הציעו כדברים הללו? האם אני מחשיב את עצמי כל כך גדול, יותר מכל ה'גדולים' ביחד? או איך אומרים, יש גבול למגלומניה. ובכן, על כך רציתי לענות בקצרה, ממש בשתי דברים. הדבר הראשון הוא, שלא אני חידשתי את הרעיון הזה. ממקורות נאמנים אני יודע שהחזון איש ז״ל אמר בשעתו, כשייסדו אז את הישיבות ואת הכלל הזה שכולם צריכים ללמוד בישיבות, כך הוא התבטא: הרעיון הזה יוכל לשרוד רק ל-50 שנה, לא יותר. אחרי זה נצטרך לדון מחדש ולבנות כיוון אחר. כלומר, ה'גדולים' של אז הבינו שמכיוון שהעולם היהודי נחרב וגם עולם התורה נחרב, וציבור שומרי התורה והמצוות מאוד קטן בהיקפו, ובנוסף היה אז סחף ענק לכיוון החילוניות, הבינו הרבנים שחייבים 'לסגור' את הציבור לתקופה, עד שייבנה עולם התורה מחדש, אבל זה יוכל להיות תקף רק לתקופה. כמו כן, יודעני ממקורות נאמנים על הרב שך זצ״ל שאמר שבעת שייפטר מהעולם יצטרכו לשנות את כל הגישה, כי עולם התורה כבר נבנה והתבסס כבר, ונצטרך לשים לב לכל אלו שלא מתאימים לכך. ובכן, אם כך אני לא מחדש בעניין דבר. כמו כן, מחנכים רבים שאני פוגש בהזדמנויות שונות מסכימים לגמרי עם דבריי, ברמה כזו או אחרת, רק פוחדים לומר זאת בקול. הרבה גם לא מסכימים, אני לא מכחיש. אך המציאות מראה לי שגישה זו די צודקת.

עכשיו תשאלו - למה לא יוצאים כל ה'גדולים' בכרוז על כך שצריך שינוי? ובכן, התשובה היא מאוד פשוטה. הרבה, ואולי רוב, המהפכות, לא התחילו מהגדולים בעצמם. זה התחיל דרך אנשים מתוך העם, ובדרך כלל בהתנגדות מרובה. אלא שבשביל שהרעיון הזה אכן ישתרש, צריך בסופו של דבר את הסכמת גדולי ישראל, שיראו שאין הדבר סותר את השקפת היהדות. לשם דוגמא, האם הפסיכולוגיה התורנית נכנסה לתודעה של הציבור התורני דרך ה'גדולים' בעצמם? לא. היא נכנסה לאחר שאנשים מסוימים למדו את זה, ולאט לאט התחילו להיכנס אל ה'גדולים' ולהסביר להם את הצורך האדיר באנשים המלומדים בחכמת הנפש וכו׳, וברגע שזה התחיל לקבל את הסכמת ה'גדולים', זה נכנס רשמית לסדר היום. גם גב׳ שרה שנירר באה עם רעיון מחודש שהיו לו בהתחלה מתנגדים רבים: ייסוד בתי ספר לבנות. (רשת ׳בית יעקב׳). אבל די מהר זיהו הגדולים שהרעיון המהפכני הזה הינו הצלת הדור כולו. או למשל בעניין התתי״ם. כיום, כל דרך החינוך בתלמודי התורה לילדים השתנה באופן דרסטי. המחנכים עוברים קורסים רבים בהבנת הנפש, והתחילו לדבר על בעיות קשב וריכוז של הרבה ילדים וכדו׳. בזמני זה לא היה, וזה התחיל מכמה אנשים מהפכניים, רק שזה היה צריך לעבור בסוף את הסכמת הגדולים, בשביל לראות שזה לא סותר את השקפת התורה. כלומר, ה'גדול' הוא לאו דווקא הפסיכולוג והיועץ החינוכי הרשמי, ולא תמיד הוא זה שמתחיל לדבר על הרעיון המהפכני, אבל זה חייב לעבור את הסכמתו בסופו של התהליך. ובכן, אין לי ספק שהדברים שכתבתי יצטרכו בסוף לקבל את הסכמת ה'גדולים', גם אם עדיין יהיו כאלו שיתנגדו. אבל אם לא אעורר את הנושאים, ולא ייווצר שיח בין המחנכים על כך, אזי לא אזיז אף אחד אבן קטנה, ובסופו של דבר, המתווכים בין הגדולים לבין העם, הם המחנכים וכל האנשים והמקורבים סביבם שמספרים להם על מצב הדור. הם אלו שעליהם מוטלת האחריות להביא אל ה'גדולים' את המצב של הדור ואת הצורך בשינויים שונים.

ולמה אני כותב את זה עכשיו? כי אני רואה את הפרסום על פני רחובות העיר ירושלים - הודעה, אזהרה ומחאה גדולה על הקרנת ההצגה ״אינטערן שווערד״, המוקרנת בשידור חי מההצגה של ״יושבי קרנות״ באמריקה, ולא רק זה אלא שיש כוונה לארגן הפגנה מול האולם בו יוקרן הסרט. ובכן, ברגע הראשון שאני רואה מודעה כזו, אני כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות. סדרת ההצגות שאברכים חסידיים אלו מציגים בשפת היידיש כבר למעלה מעשר שנים, היא כל כך טהורה ותמימה, פי מאה מכל הסרטים שנמכרים בכל החנויות בבני ברק, עם מסרים של תורה ותפילה ובליווי ניגונים חסידיים ביידיש. כשראיתי את זה חשבתי מיד שאולי צריך לארגן במקביל הפגנת תמיכה. אבל איך אני יכול לכתוב דבר כזה? והרי כמה מגדולי ישראל חתומים על כך? וכאן התשובה בידי: זה לא גדולי ישראל כלל וכלל. אם ה'גדולים' היו יודעים את המצב, אין לי ספק שהם היו לא רק מאשרים את הדבר הזה אלא מברכים על כך בשמחה - על כך שיש תחליף טהור לכל תרבות הסרטים והמדיה בעולם, משהו אותנטי וחסידי המעורר דמעות ורגשות ומחבר אותנו לעולמות של קדושה. איפה אנחנו חיים? אבל הבעיה איננה עם ה'גדולים', אלא עם כמה אנשים שסביבם, שמבלבלים להם את המח. מה שצריך לעשות מול זה - שאנשים אחרים יקומו, כן, שכמה מחנכים שחושבים אחרת מאותם עסקנים ייכנסו לגדולים אלו, ויסבירו להם שהדור אוחז היום במקום אחר, וזה כבר לא שנת תשכ״ה. הדור הצעיר כולו רואה כיום סרטים, לרוב הגדול של החרדים יש מחשבים בבית וגם סרטים כשרים, ויש גם מיעוט שצופה בדברים נוספים, ולכן אנחנו חייבים דחופות אלטרנטיבה. חייבים כל הזמן דברים חדשים, וההצגה הזאת, למשל, שיוצאת פעם בשנה, היא אלטרנטיבה הכי תורנית ומתאימה, ואין לי ספק שזה לא קשור ל'גדולים' עצמם אלא לכמה אנשים שסביבם. אבל תכל'ס, כבר כתבתי פעם על הנושא של הסרטים והמדיה, ואין טעם לחזור על כך בהרחבה. דבר אחד אני רוצה לומר, מה שאולי חלק מהעסקנים לא יודעים: תשעים אחוזים מבני הנוער, כשהם רואים מודעות כאלו, אומרים בינם לבין עצמם: ״נמאס כבר מכל הרבנים האלו״. אז העסקנים הללו לא מקרבים אנשים לדת, אלא מרחיקים את הצעירים מהיהדות באופן מחריד. משניאים עליהם את הרבנים ואת הגדולים, וגם בכלל את כל היהדות.

השבוע ראיתי קליפ קצר באידיש, של האמן החסידי ליפא שמלצר. לפי מה שאני מבין, הוא התחיל בסדרה שבועית חדשה, במקביל לסדרת ה״שני וחמישי״ שלו, שנקראת ״יום השישי״, רק שזה הקודם באנגלית, והפעם הוא נענה לאלו שביקשו שיעשה גם ביידיש או בעברית. ובכן, הפעם הוא מתחיל סדרת שיעורים ביידיש, שיעור בספר ׳חובות הלבבות׳, לעילוי נשמת אביו ז״ל שנפטר בשבועות האחרונים. כן, כולנו ראינו גם את הסרטון המרגש איך בכלות השבעה כל המשפחה עומדת סביב הקבר הטרי וליפא מעורר רגשות רדומים עם חרוזים ביידיש, ויחד עם אחיו הידוע זושא שמלצר הם מתחילים לשיר את שירי השבת שנהג אביהם לשיר בלילות שבת, כשלפתע ליפא מתחיל לבכות כמו ילד קטן. לי זה היה ברור למה הוא בכה. הוא בכה בגלל כל מה שהוא עבר בעשרים השנים האחרונות. בכה ליד הקבר של אבא. אני לא נכנס עכשיו לכל הסוגייה הזאת של ליפא. אבל הייתה לי פעם שיחה איתו, במשך כשלוש שעות. באתי לדבר איתו על מוזיקה, ולבסוף זו הייתה שיחה על יהדות. רק ב-20 הדקות האחרונות הספקתי לשיר לו שני שירים שהלחנתי, אבל כבר נהיה מאוחר ונצרכנו לסיים את השיחה. הוא דיבר אז בכאב על כך שאין היום מקום לביטוי הנפש של הצעירים, ושהרבה מהרבנים לא באמת יודעים מה הולך עם הדור. ״הנוער זקוק למוזיקה שלי״, הוא אומר לי. ״אני רואה את זה כל הזמן״. הדורות מתחדשים ומשתנים כל הזמן. הדבר היחיד שלא משתנה זו התורה, אבל הצורה והסגנון איך להעביר את היהדות לדור הצעיר, זה תמיד משתנה מדור לדור, ומישהו מהמערכת צריך להיכנס ולהביא את המצב לאשורו אל שולחן הגדולים והמנהיגים.

לומר לכם את האמת: כשדיברתי איתו חשתי אמת כה חדה בכל מילה שלו. דיברנו ודיברנו הרבה זמן, ואני מרגיש שאני עומד מול יהודי שהסכים למסור את נפשו בשביל האמת שלו. הוא אמר לי אז: ״אני יודע היטב, שעם כמה שינויים קלים, הייתי יכול להתקבל בקלות בכל בית חסידי״. (אולי הוא התכוון ללבוש הססגוני שלו.) אבל חשתי צורך עז להישאר נאמן לאמת שלי עד הסוף. ובכן, בין אם אתם בעד כל פעולותיו ואמירותיו ובין אם לא, בעיניי האדם הזה ראוי להערכה כנה. בתכל׳ס, הוא גם הצליח לשנות כליל את המוזיקה היהודית, אם נרצה או לא. הוא לא שלל את הסגנון המוזיקלי הישן (הסגנון הרומני וההונגרי, מבית אבא), אלא הביא עוד כמה סגנונות חדשים, שחלק מהדור הצעיר היה צריך להם, כי העולם השתנה. גם על זה כבר דיברנו פעם. הסיבה שהוא מגוון את הלבוש שלו זה, כפי שאני משער, בגלל שבגד צבעוני מסמל יותר פתיחות וחיים מלאי צבע ועניין, מאשר הבגד השחור. זוהי גם הסיבה שחלק מהנוער הצעיר מחפש את הביגוד הצבעוני, כסמל לחיים היפים והאוהבים. ובמילים אחרות, זוהי זעקה אחת: ״מספיק סגרתם וחסמתם את הנפש, הגיע הזמן לקצת יותר אהבה, קצת יותר הכלה וקבלת השונה, קצת יותר צבע ואור״. אבל אנשים הרגו אותו בגלל הצבעוני הזה. שייגעץ ארויס. כשהוא גזר לאחרונה את הזקן, אזי בכלל הוא הפך לרפורמי, למרות שדי מסתבר שגם סבא שלו ושל רוב אלו שכתבו עכשיו נגדו היו גוזרים את הזקן, אבל ככה. כי כיף לדבר נגד מישהו, למרות שבינתיים לא ראיתי שהוא עושה משהו אחד נגד התורה וההלכה. אבל ככה, אם אני מדבר על מישהו שלילי, אולי זה הופך אותי לקדוש יותר, לצדיק יותר.

אבל שוב, אני נסחף כל הזמן. רציתי לדבר על מה שהוא אמר כהכנה לקראת סדרת השיעורים שלו ״יום השישי״. הוא מתחיל בשיעור בספר ״חובות הלבבות״ לע״נ אביו, בגלל שכשהיה ילד לא היה לאבא שלו כסף לעשות לו בר מצווה כי הוא חיתן אז כמה ילדים, אז הוא נתן לו במתנה ספר 'חובות הלבבות', עתיק מדפוס ז׳יטומיר. אז הוא מדבר על ההיסטוריה של תקופת תור הזהב בספרד בימי רבינו בחיי בעל 'חובות הלבבות', ומספר שאז היה כל תלמיד חכם גם מלומד בשפות שונות ובחכמות שונות, ולכן הם היו גם עשירים ואף מקורבים מאוד למלכות, לצד היותם תלמידי חכמים גדולים, והרבה גדולים יצאו משם באותה תקופה. תקופה זו מכונה בפי היהודים ימי 'תור הזהב', תקופה של זהב, אחת התקופות היפות ביותר לעם ישראל. אחרי זה הוא מביא את ההקדמה של המתרגם ר׳ יהודה אבן תיבון, שתרגם מלאדינו ללשון הקודש וכותב שם שבשביל שתרגום יהיה מדויק צריך לדעת היטב גם את הלאדינו, גם לשון הקודש דקדוקית, וגם להבין את הרעיון שמחבר הספר רצה להעביר. ״ובכן״, מסיים ליפא, ״מכיוון שאני משער שיהיו אנשים שיגידו שלא הבנתי את הכוונה של 'חובת הלבבות', וזה פירוש עם-הארצי, נו שוין, שידברו, הרי כבר דברו עלי כל מה שרק אפשרי, אבל תזכרו רק דבר אחד: כשאנחנו עוזרים ומחזקים מישהו אחר, בסופו של דבר אנחנו מועילים רק לעצמנו״. ובכך סיים.

אני אהבתי כל מילה שהוא אמר. בעיקר בגלל הכנות הנוגעת ללב שלו, שלדעתי אין, אולי, לשום אמן אחר שאני מכיר. אבל ההדגשה הזו שהוא הדגיש שבתקופת הזהב של עם ישראל, אנשים היו גם תלמידי חכמים וגם ידעו נכון איך להשתלב עם העולם בלי שיסתור את יהדותם ויראת השמים שלהם, היא זו שתפסה אותי. לא סתם הוא הזכיר את זה ליפא. הוא פתח את הנושא שכואב לו עד השמים, על כך שהיום לא באמת ממשיכים דרך זו, ומחנכים את הצעירים שאין עוד דבר חוץ מללמוד תורה כל החיים, ורק מישהו, נעבעך, שאין לו טעם בתורה, שיעסוק בדברים אחרים ויקבע עתים לתורה. אבל גיוואלד, השקפת עולם כזו הינה הרס הנפש, והיא מזיקה. זה היה טוב לתקופה קטנה, אולי לתקופה של אחרי השואה, אבל הגיע הזמן לשינוי.

אז מה אני רוצה במאמר הזה, לסיכומו של עניין? לתת לאנשים להבין, שהדיבורים שלי אינם מכוונים חס וחלילה אל גדולי התורה, אלא לאותם עסקנים או יועצים או מחנכים, שהם מסתופפים בצילם של גדולי התורה, הם המתווכים בין העם לבין הגדולים, והם גורמים להרבה מן ההחלטות. דעו לכם, שכל מודעה כזו שיוצאת ברחובות העיר, נגד מופע מוזיקלי עם אמנים יראי שמים, או נגד הקרנת הצגה ביידיש על ידי אברכים יראי שמים, היא זו שמרחקת את הנוער מהתורה והיהדות, היא זו שמשניאה עליהם את כל המערכת של הרבנים והגדולים, הם אלו שיוצרים את החורבן הגדול, ולא ההקרנות או ההופעות. דעו שאחריות הדור בידכם, ואם לא תעקבו מה טוב באמת בשביל הצעירים ומה לא, וסתם 'תדפקו' עוד איסורים ועוד איסורים, תאלצו לראות את חלקם הגדול צופים בדברים אחרים לגמרי. העולם הולך פה קדימה. צריך לתת אלטרנטיבות נכונות, ולא לאסור כל דבר.

שערו בנפשכם, לו היה קורה למשל הפוך - שלקראת ההקרנה היו יוצאים עם מודעות פרסום בשם הרבנים: ״אשרינו שזכינו - היות ונתקן הדבר החשוב הזה בשביל לאסוף את צעירי הצאן לצפות בדברים כשרים ומועילים, אשרי המחזק את ידם וטוב מאוד שכל ההורים ישתתפו יחד עם בני משפחתם ויהיה לתועלת גדולה". תנסו לדמיין דבר כזה. האם אתם יכולים לדמיין איזה קידוש ה' יהיה מזה? מכמה בחורים יתחילו לאהוב את היהדות ואת כל המצוות, ברגע שיראו שהרבנים מבינים לליבם? איך זה יתכן שכל המודעות וההודעות הן רק לשלילה? איך תרצו אחרי זה שהצעירים ינהו אחרי דבר הרבנים? איך נרצה למנוע את גל הנשירה הבא אם על כל דבר נגיד קודם ״לא״, אחרי זה ״נראה אם״, ״אולי״. זה הרס הנוער והרס היהדות. הגיע הזמן לתקן. מה שאנו צריכים לעשות זה פשוט להיכנס אל הגדולים ולהסביר מה שקורה פה. שישמעו גם צד אחר, ומפי הרבה מחנכים. זהו הצעד הבא ליהדות אם מישהו אכפת לו מהדור הבא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!