הרבי ה'פני מנחם' הורה שלא לספר לאב על בנו שנפל מהחלון • ספר חדש

מידי יום ביומו ישב על כסאו שעות ארוכות, מפנה לבו לכל יהודי כי יבוא. בשעה ארבע אחה"צ לערך נכנס בשערי ה"שלום-שטוּבּ". צירי הדלת נעו ברצף. איש אחר איש באו לפניו, וכל אחד מביא עמו את משאו האישי. במשך שעות ארוכות, שהגיעו לכדי שש או שבע שעות ויותר, האזין בקשב ובריכוז לצרכיהם של בני ישראל – ולא זז ממקומו עד שקיבל את אחרון משחרי פניו והשיב רוחו ברחימותא ובהסברת פנים, כמו זה עתה עלה השחר והוא הראשון הנכנס עמו בשיג ושיח. זאת, גם כשהעיד כרטיס-מספרו של הלה כי הוא הנכנס השלוש-מאות-ו... (!).

וכמה היה שונה מראהו, כאשר פנה לצאת לביתו, מכפי שנראה מקודם בעת שהגיע: "ובא הכהן... ושב הכהן...". עכשיו ראוהו שפוף קומה, פניו קודרים, כולו שבור ורצוץ מרוב עגמת-נפש על צרותיהם וסבלותיהם של ישראל. בקושי רב עלה בידו להחזיק במעקה ולטפס במדרגות המוליכות אל מעונו, מרוב חולשה ותשות כח.

היתה לי דמעתי לחם



עוד יסופר: יום אחד נכנס אצלו יהודי ובשורה טובה בפיו, נולד לו בן. נתמלא רבינו שמחה וחדוה יותר מן הרגיל. הושיט לאיש יין טוב, ואף הוסיף להעניק לו פירות ומיני מתיקה לכבוד השמחה. משראה כי אינו מסתדר עם השפע שהרעיף עליו, קם והביא לו שקית ואף סייע בידו לארוז את הכל. כשיצא האיש מן החדר פנה לגבאי והגיד כי חושש שמא חלה טעות כלשהי, שכן הרבי שש עמו כאילו היה זה בן ראשון לאחר שנות ציפייה ארוכות, בזמן שבאמת מדובר בבנו הרביעי במספר, ואין כאן שמחה בלתי שגרתית.

בשמוע רבינו מר' חנינא את תגובת האיש, נענה ואמר: "אומר לך, הגיעו כאן לפניו עשרים ותשעה יהודים עם 'קוויטל'ך', אחד אחרי השני. כולם מלאי צרות ומכאובים. הרגשתי נורא. מי מסוגל להכיל ים כזה של צרות... והנה בא זה ובישר על שמחה, היפלא כי רחב לבבי".

יום אחד כשנתקל בפתקא שהיו רשומים בה ענינים רגישים, העיר דרך אגב שיש לשרפה באש מטעמי זהירות, ובנשימה אחת הוסיף: "בעצם ראוי לשרוף את כל ה'קוויטל'ך', את כל הצרות, לבער מן העולם את כל הסבל והיסורים של בני ישראל, שלא יהיו עוד...".

מנדד שינה מעיניו בצרת הכלל והפרט



בהגיעו פעם לבדיקה אצל פרופ' המומחה לרפואת עינים, הבחין הרופא כי סובל רבינו מחוסר שינה ועיניו אדומות. פתח ושאלו שמא מעיק עליו דבר מה הטורד את מנוחת נפשו ואינו מניח לו לישון. ענהו רבינו: "פשיטא, הרי זה עידן ועידנים שנושא אנכי בעול הציבור, כל כך הרבה אנשים עמוסים על כתפי עם מצוקותיהם, ומחמת כן תידד שנתי מעיני לילות רבים".

ניסה הפרופ' לשכנעו כי חובה מוטלת עליו לעשות דבר מה בענין, ואמר בשפתו: "וכי זו 'תכלית' היא, הרי הרבי חייב לדאוג לעצמו ולישון יותר". הגיב על כך רבינו בסערת רוח: "אגיד לך 'תכלית' מהי. כל תינוק מרגע היוולדו מקבל בשפע את כל הדרוש לו, מאכילים אותו, סכים ורוחצים את גופו, הכל מפזזים סביבו וטורחים למענו והוא מוטל בעריסה ומדמה בבטחה שכל הסובב אותו נועד לספק את צרכיו. אולם משגדל ועומד על דעתו, מגיע רגע שבו מתחיל לחפש מה הוא יכול לעשות בשביל אחרים, מה יש ביכולתו להעניק לזולתו. מתחיל אפוא לחשוב על צרכי האחר ולדרוש בטובתו. זו 'תכלית' היא, לשמה נברא האדם. לעשות טוב. לדבוק במידות בורא העולם. להיטיב עם הבריות – זו התכלית".

להחיות לב



כל אמירה ואימרה שלו הפיחה בשומעים רוח חיים ונשמה חדשה. תמיד ריחפה על קצה לשונו המילה המרגיעה, אשר בה שָׁכַן את דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים (ע"פ ישעיה נז, טו).

מעשה בבחור עול-ימים, מדוכא ביסורים, סגי נהור רח"ל בשתי עיניו וסובל מחלאים נוספים, אך לא נשבר ברוחו והשתדל להיות שרוי בשמחה תמיד. יום אחד בא לקודש פנימה, כאשר מלווהו הממתין בפתח, משתאה לשמוע באלו מילים בוחר הרבי לחזק את האומלל, כמה היטיב לעודד את רוחו בקראו אליו: "צבא הקב"ה הוא אדיר. המוני חיילים יש בו. מכל סוג ומכל מין. אבל חייל כמותך ("אזא זעלנער ווי דיר") אין לו יותר".

בין כסה לעשור ניצב בחדרו של רבינו חסיד זקן שהרופאים אסרו עליו בשל מצבו הבריאותי לצום ביום הכיפורים. הלה לא היה מסוגל להשלים עם הגזירה, וסבר להמרות את פיהם, אך רבינו האיר את עיניו: "הלוא בעיקר חפץ הקב"ה בלב נשבר, וכבר יש לך... לא תצום ביום כיפור זה, ותוכל לצום עוד הרבה ימי-כיפורים".

השתתפות אשר כולה לב



הוא היה אומר: "כשמרבים בשמחה ובאהבת רעים מתוך אחדות, מונעים בזה עגמת נפש מחלאים ומיחושים". ומרגלא בפומיה הדברים אשר רשם זקנו בעל "חידושי הרי"מ" זי"ע בהזמנה לנישואי נכדו ה"שפת-אמת" זי"ע, שהוקבע בישראל המנהג לשמוח יחד בשמחות הזולת, "כדי ליטע אהבה ואחוה בלב כל אחד, להרגיל עצמו להיות שמח בשמחת וטובת חבירו, לקיים מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'".

בדרך צחות הגיד פעם: הנה אמרו חז"ל (נדרים לט:) המבקר את החולה נוטל אחד משישים מחליו, מדה טובה מרובה שהמשתתף עם הזולת בשמחתו מתקיים בו 'סומכוס (=מלשון שמחות) אמר יחלוקו'...

מעשה שהיה באברך אשר הגיע לירושלים לעשות את יום הכיפורים במחיצת קדשו של רבינו, בעוד שבני משפחתו שהו בבלגיה. ממש טרם התקדש החג, התקשרו בני המשפחה אל בית רבינו להזכיר בבהלה כי בנם התינוק נפל מן החלון אל החצר ומצבו קשה רח"ל. באותה עת הורה הרבי שלא לספר לאברך מאומה, כדי שיעבור עליו החג בשלוות נפש, והוסיף לומר: "ראוי אמנם שהאבא יתפלל על בנו, וכאן נחסר דבר זה, אולם אני אתפלל עליו במקומו". ואכן שמו של הילד רשום היה על פתק שהיה לנגד עיני רבינו במשך אותו יום הכיפורים.

כולו אומר צדקה



כל מהותו היתה, לתת לאחרים ולדרוש בטובתם. ועד כדי כך היה הדבר מוטבע בנפשו - שכאשר נכנס אליו יהודי וביקש ברכה לפרנסה, ומנימת הדברים עלה חשש שהוא במצוקה חמרית, מיד הושטה ידו של רבינו בטבעיות מיידית להוציא עבורו כסף או לרשום לו המחאה. והיתה זו תנועה אומרת: פשיטא, הנני לעזרך, הרי לשם כך אני כאן.

והיה אם נכנס לפניו אדם נצרך שניסה לסרב לקבל, מרוב אי נעימות, היה רבינו ממתיק לו את הרגע בתבונתו העצומה, וגורם לו שיוכל לקבל בנועם ובכבוד.

אמן נפלא היה בנתינותיו. יש והתחנן אל האיש: "טוה מיר אַ טובה, עשה נא חסד עמדי, וקח
מידי". יש והפציר באביון ובאר לו ש"זה למעני, זוהי סגולה בשבילי, אנא חוס עלי וקח".

מעשה ביהודי בן חו"ל, שהתייעץ עמו בכל שלב ושלב בהשתלשלות חייו, ותמיד נתן לו רבינו הרגשה של קרבה וידידות. בעצת רבינו עקר האיש מקום מושבו ועבר לדור בארץ ישראל. כאשר הגיע לקבל ברכת שלום, קיבלו בסבר פנים יפות ומתענינות, ושאלו האם הוא האחרון בתור. משענה בחיוב, ביקש שיסגור את הדלת, פתח את המגירה שבשולחנו, שם הונחו הכספים שהצטברו מ"קבלת הקהל" של אותו היום, והציע לו: "הלוא איש איננו כאן ואין מי ששומע, טול ממון ככל צורכך".

זלזול בכבוד הבריות - כאש אוכלת



ביותר ביקש להחדיר בקרב בני הנעורים זהירות מפני פגיעה בחבר. הוא היה אומר: "רוב הצרות המתדפקות כאן בחדר, שורשם בעבירות שבין אדם לחבירו מימי נעורים. מה אעשה ואין בידי דרך לעוזרם". שגור היה על לשונו כי "תיבת 'והכהו' ניתנת לקריאה הלוך ושוב, מימין לשמאל ומשמאל לימין. ללמד כי המכה את זולתו, ואפילו בדיבור בעלמא, תשוב אליו המכה ר"ל".

כאשר נודע לו על ילד הסובל ממום לידה, שילדי כיתתו נטפלים אליו ומציקים לו, הזדעזע והגיב בחומרה רבה: "ילדים צריכים לדעת שהם משחקים באש קטלנית ומסוכנת, ועלולים לשלם על כך ביוקר רח"ל. הרי עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בעוון שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב:). עוון חמור הוא, גבול בלתי יעבור, שיעליבו ילדים האחד את רעהו - ועל אחת כמה וכמה על מום חיצוני. וכי לא די בהתמודדות שיש לילד עם מראהו, עוד צריכים להציק ולהזכיר לו זאת?!".

באותו יום טרח והתקשר אל המלמד באותה כיתה, לעוררו להעמיד את הילדים על חומרת הענין. ולא הסתפק בזאת, אלא שלח את בנו הג"ר יצחק דוד שליט"א שילך ל'תלמוד-תורה' שם וידבר לפני הילדים אודות החומרה שיש להיזהר בכבוד חברים.

כמה טוב הירבה רבינו ה'פני מנחם' זי"ע בעולם. מסכת חייו, תוכה רצוף אהבה, וכולה אומרת "שלום טובה וברכה חיים חן וחסד ורחמים". כל שנותיו, ובייחוד עת שבתו על כס ההנהגה, היתה התגלות מופלאה של מדות הרחמים בהארת פנים לישראל.

הפרקים והעובדות על אודות טובו ומידותיו, צדקותיו וחסדיו, רחמנותו וחנינותו, טוּב עינו ולבו באהבת ישראל עילאית – הינם טיפין בודדות מן הים, אך יש בהם כדי לפרנס ולכלכל את דעתם ולבותיהם של מבקשי ה', ולסלול לפניהם מסילות ודרכי חיים. הרי הם כחנות גדולה של בשמים ואפרסמון, אשר כל הנכנס נספג בו הריח הטוב.

וכאשר הלך מסוף העולם ועד סופו קול נשמתו בעלותה השמימה – ונחרדו השמים והארץ מקול יללת הצאן שהתייתם בפתע פתאום מן הרועה הנאמן - נאחזו הכל בשולי אדרתו, ולא חדלו מלהפוך ולהתייגע באותן מלים בודדות שהנחיל לדורי דורות טרם עלה אל האלוקים:

"נעזוב את כל החשבונות וההתחשבנות בינינו... 'כל ישראל ערבין זה לזה', נעקור את שנאת ישראל אשר בתוכנו, נרבה במידת חסד וטוב... ומידותיו של הקב"ה... רחום וחנון ארך אפים ורב חסד... ככתוב 'הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם'...".

ובהאי קטירא אתקטר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!