הנערים הדתיים תקפו את הנערות ביום כיפור / דעה

ערב יום כיפור מוקדם בבוקר, ישבתי עם עוד קבוצת נשים בבית הכנסת לסליחות והתרת נדרים. כמעט כולן אחזו בסידור הסליחות, למעט אחת. במהלך הסליחות לא היה ברור אם היא מקשיבה או מנמנמת, אך מיד עם סיומן היא הזדקפה "אז עכשיו מתחילים, נכון?" בשניות בהן ניסינו להבין מה הייתה השאלה היא כבר קמה במרץ לעבר הרחבה שבה קיימו התרת נדרים גם לנשים.

הפתעה וחיוכים התעוררו בין רוב הנשים, איך זו שנדמה היה שבכלל לא איתנו, עקבה אחר כל מילה ללא סידור וידעה בדיוק מתי התרת הנדרים. האם זה באמת מוזר או שפשוט ביום יום אנחנו לא נתקלים בשקופים הקרובים כל כך, אלו שמתגלים ביום הקדוש ביותר ליהודים. אנחנו לא טורחים לשים לב אליהם ביום יום, לאלו שלא יודעים לקרוא תפילה כהלכתה ולא מקיימים קלה כחמורה. אבל בורא עולם נפגש איתם מדי יום כמה פעמים ביום, עם היהודים ה"פשוטים" והשקופים, אלו שחזותם החיצונית מטעה אבל בפנים הם קרובים אליו אולי אפילו יותר מזה הנראה כגדול הצדיקים.

בערים המעורבות זה בולט במיוחד. בראש השנה ובעיקר ביום כיפור הם מגיעים בהמוניהם. יהיו אלו שיצקצקו בלשונם למראה הלבוש הלא מתאים כביכול, לעצם העובדה שלא ראינו אותם כל השנה, למראה העיניים המביטות בארון הקודש יותר מבסידור כי הם הולכים בו קצת לאיבוד. אבל אם היינו זוכרים את הסיפור הידוע על הבעל שם טוב הקדוש ועל הנער ששרק, אולי היינו חושבים עליהם אחרת. אולי היינו מבינים שאנחנו כל כך צריכים אותם איתנו כדי להעלות מעלה את התפילות המסוגננות שלנו. אולי היינו מבינים גם שהקבלה של השונה בראש השנה וכיפור זו הכנה רוחנית לחג הסוכות.

בחג הסוכות, אנו מצווים להכניס את ארבעת המינים לסוכה. אך אנו מצווים הרבה מעבר לגשמי. אנו מצווים לא פחות להכניס לסוכה הרוחנית שבלב, את ארבעת המינים הרוחניים או במילים אחרות את כל עדת ישראל שארבעת המינים מייצגים, אל הלב פנימה.

כשמכילים פנימה באמת את כל המינים על כל אלו שהם מייצגים אין מקום לזלזול בשקופים. גם אין מקום לזלזל בחילוניים שלא נכנסים לבית הכנסת, אלו שמטיילים ורוכבים על אופניים על הכביש הריק ממכוניות, כפי שרואים בערים המעורבות.

ותיקי בית הכנסת גאולת ישראל ברמת השרון, זוכרים את אותו ניצול שואה מבוגר, מותיקי העיר. הוא איבד את כל משפחתו בשואה וכתוצאה מכך התרחק מהדת. דרך אשתו המסורתית הכיר את הגר"י אדלשטיין זצ"ל.

למרות חילוקי הדעות הרוחניים היה ביניהם במשך שנים קשר חם ומיוחד. מנהג היה לו לאותו ניצול שואה, ביום כיפור לבוא לבית הכנסת אך לא להיכנס. נעמד היה בחוץ ליד הגדר החיצונית, מתעכב קצת כדי להקשיב לתפילה מרחוק. מנהג קבוע היה לו לגר"י זצ"ל להבחין בו בדרך לא דרך, למרות שמקומו במזרח הוא במעמקי בית הכנסת. הרב היה יוצא אליו, מברך אותו בחתימה טובה, לוחץ את ידו דרך הגדר וחוזר לתפילה. בנו של אותו ניצול שואה סיפר לי כי הרב מעולם לא ניסה לשכנע אותו להיכנס. "הכבוד ההדדי ביניהם ביום הקדוש, רק הגביר את אהבתו של אבא לרב". אבל זה היה פעם. אותו ניצול שואה הי"ד נרצח באירוע טרור, לפני מספר שנים.

לנו היה זה יום כיפור ראשון בלי הגר"י זצ"ל. יום הכיפור הראשון בלי הרב, היה גם יום כיפור הראשון בעירנו בו נערות שרכבו על אופניים הותקפו באכזריות ע"י נערים דתיים שבין שאר הכינויים שלא אפרט מפאת הצניעות כינו אותן גם בכינוי "אנטישמיות". נראה שיש מי שזה נעשה לו נוח מדי לכנות את מי שאינו הולך בדרכו אוטו אנטישמיים / אנטישמיים. כל מי שזועק מקירות ליבו ומתריע על הסכנה של מלחמת אחים הופך להיות מסוכן לציבור ומיד יש למצוא דרך להשתיקו ולהזיזו הצידה כדי שלא יפריע לשינוי האחר בכח, לזלזול באחר. בעודנו מתנכלים זה לזה האנטישמיים האמיתיים שם בחוץ, חוגגים וחוככים ידיהם בהנאה בעודם עוקבים אחרינו עושים את מלאכתם נאמנה ללא שינקפו אצבע.

אולי לא בכדי היום הקדוש שאינו מכפר על בין אדם לחברו עד שיפייסו, נמצא לפני חג הסוכות, החג בו אנו אמורים להכניס אל הלב פנימה את ארבעת המינים הרוחניים. נאמר במקורות כי מי ששמח בסוכות שמח כל השנה. אולי גם מי שמצליח לקרב אליו פנימה את כל ארבעת המינים, יזכה לאהבת ישראל אמיתית במשך כל השנה.

כידוע בורא עולם לא התנה את בניית בית המקדש השלישי אלא באהבת חינם, אהבה אמיתית של כולם – קרובים ורחוקים, דומים ושונים. במקום שבו יש אלימות כלפי חילוניים לא יכולה כמובן להיות אהבה. כשאין אהבה אין גאולה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!