המוזיקאי ביקש את מחילת הגרב"מ אזרחי • טור

ערב יום כיפור. זה הזמן, רבותי. זה הזמן לבקש סליחה. אין אחד שיכול להצהיר שאין לו ממי לבקש סליחה. כמה פעמים קרה לנו שנפגענו אפילו במקצת ממישהו שלא שם לב שפגע בנו? כמה פעמים במהלך היומיום אנחנו פוגעים ככה בקטנה במישהו בלי לשים לב? פוגעים על ימין ועל שמאל.

אני חושב על עצמי, למשל. אני די בחרדה. מי יודע מכמה אנשים אני צריך לבקש סליחה? מחלקם בקשתי, אבל מי יודע, אולי רבים הם? שמא אי אפשר אפילו לפורטם? מה עושים? עם מי מדברים? למי פונים?

על כמה אנשים דיברתי או שמעתי לשון הרע חס ושלום? עם כמה קליינטים לא הייתי ישר? היש חתנים שגרמתי להם לעוגמת נפש? לאלוקים הפתרונים.

לכמה אנשי ״תנמיך ת׳ווליום״ שהם אנשי שיבה, או אף יותר מכך - אנשי זיקנה, לא התייחסתי? לכמה נשות ״אני מתחננת אליך תוריד את הווליום״ עניתי בחוצפה סמויה? מה עם בחורי ה״תודיע בבקשה שההסעה / מנחה / מעריב / פלאפון אבד / עוד מעריב, שלהם עניתי שלא בכבוד אם בכלל?

וכל זה רק בחתונות, בשעות ספורות של היממה. אני לא רוצה לחשוב מה מצבי בשאר שעות היממה. במי פגעתי? ממי עלי לבקש סליחה? מי מחל לי ומי לא? אז מה עושים?

לפני יותר מעשור, לצערי הגדול דיברתי שלא בכבוד לראש ישיבה תלמיד חכם, מהגדולים בדורנו.
הייתי כעוס, מאד כעוס, וכנראה שחשבתי לעצמי שהוא ואני תחת אותה קטגוריה, ומותר לי בכלל להעז לכעוס עליו, שלא נדבר על לדבר עליו, וכל שכן אליו, שלא בכבוד.

בשנה הראשונה זה לא הפריע לי בכלל, הייתי עדיין כעוס. ביום כיפור שאחרי הייתי קצת פחות כעוס, אבל עדיין למי אכפת. בשנים הבאות התחלתי פחות לכעוס, ולאט לאט חדרה לי המחשבה בהתחלה ככה בקטנה: מי אני בכלל? נגן חתונות, שאעז לדבר שלא בכבוד למישהו בכלל, או לתלמיד חכם בפרט, או לראש ישיבה, שהועיל בטובו לקבל אותי לישיבתו הקדושה לפני יותר משני עשורים?

וככה עברו שנים, וכל שנה שעברה לה, ובמיוחד כשהגיע ערב יום כיפור, ציינתי לעצמי שצריך לעשות בנידון משהו. צריך, אבל אין אומץ. אומץ לצעוק בשעתו היה לי, אבל אומץ לבקש סליחה - כלום, נאדה. כך עברה לה שנה ועוד שנה, ומסתבר שיש דברים שחוק ההתיישנות לא חל עליהם.

בשבוע האחרון החלטתי שזהו, אני לא מוותר, והולך אליו אישית לבקש סליחה. אזרתי הרבה אומץ, נסעתי למקום שידעתי שכבוד הרב נמצא שם, ניגשתי אליו, ישבתי לידו, הרכנתי ראש (תרתי משמע) וביקשתי סליחה.

והרב הגאון ר׳ ברוך מרדכי אזרחי שליט״א התבונן בי, ואז אמר לי את המשפט שחיכיתי לשמוע כל כך הרבה שנים: ״עמירן, מחול לך״, לא רק אמר, אלא אף חייך. בהזמנות זאת גם ברך אותי ואת משפחתי לשנה טובה וגמר חתימה טובה.

בהזדמנות זאת גם אציין, כמו שאני מציין כל שנה ושנה, שאני כמובן מוחל לכל אדם אם עשה או פגע בי, אף שלא זכור לי מישהו ספציפי, ומשתדל למחול גם בנושאים כספיים, כי לא הייתי רוצה שמישהו בגללי יעבור את יום כיפור בשן ועין.

ובאותה נשימה אבקש סליחה מכל מי שהזקתי/פגעתי בו, כל ענייני לשון הרע וכו׳. גמר חתימה טובה לכל עם ישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!