כל הלכות חולה ויולדת ביום הכיפורים

באופן כללי כתוב בשו"ע שיש לשאול את הרופא אם החולה יכול לצום ולא מוזכר לשאול את הרב, והיו מקומות שביום הכיפורים היו קוראים לרופא בתואר 'מורינו'.

מצד שני כתוב בביאור הלכה שעדיף ללכת לרופא ירא שמים שיודע את חשיבות התענית, כדי שלא יקל מדי. אולם בימינו ישנם רופאים שהיות ורואים שאנשים רוצים לצום מחמירים מדי ואינם מכירים בחומרת "פיקוח נפש". (כמו פירוש הירושלמי על הכתוב מחללין שבת על ידי "גדול
שבישראל" שהכוונה שרק גדולי ישראל יכולים להעריך מה זה פיקוח נפש).

בנוסף, בימינו רופא יודע רק מה שלמד, ובבית ספר לרפואה לא לומדים בכלל לגבי צומות, ולכן חלק ניכר מהרופאים אין להם מושג איך משפיע צום.

סוף דבר, בימינו צריכים ללכת לרופא שמכיר את החולה ולשאול אותו אם יש סיכוי שצום ישפיע עליו לרעה או אפילו "תכבד החולי", ואם כן האם צריך לאכול או די בשתיה ואיזו כמות נצרכת כדי שנחלק ל"שיעורים", או שחייבים לאכול כרגיל (כמו ברוב חולי הסוכרת).

עם המידע הזה יש ללכת לרב (שמבין בהלכות צומות ובסכנות הצום), ולשאלו כיצד לנהוג, וכמו שאמר הרב מבריסק: "הרופא צריך לומר מה קורה, והרב צריך לפסוק מה לעשות".

פחות מכשיעור- כתוב בשו"ע שיש הבדל בין אכילה לשתיה. באכילה זה ככותבת בכל אדם שרק בזה מתיישב דעתו, אבל בשתיה יש לכל אדם למדוד הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. האחרונים שיערו את האוכל בנפח המחזיק 30 גרם שתייה. והוא כגודל קופסת גפרורים. ואין חילוק מה הוא אוכל אם זה גבינה צהובה שמשקלה רב יחסית או פריכיות אורז שמעט יחסית. וכן בשתיה אין הבדל מה הוא שותה, שיערו האחרונים שעד 37 מ"ל זה פחות משיעור גם אצל הקטנים, ולכן באופן מעשי לוקחים כוסית מיוחדת שמכילה כשיעור הנ"ל.

הצטרפות. א. אין אכילה מצטרפת לשתיה ואפשר לאכול גם אכילה וגם שתיה באותו זמן במידה והרופא מחייב אכילה ושתייה.

יש דברים המסופקים אם הם נחשבים אכילה או שתיה כגון דבש או לבן. והכלל בזה כתוב בחוט השני (יוכ"פ פ"ו לא) שזה תלוי בשני דברים 1. מה דרך העולם להכניסו לגופו, באכילה או בשתיה. 2. מה תוכן הדבר כגון ביצה, היות ומבואר בפוסקים שביצה נחשבת אוכל, אף אם ישתה ביצה רכה עדיין נחשב אוכל. גבינה נחשב אוכל וכן דייסה רגילה נחשבת אוכל, חוץ מדייסה דלילה כמו לתינוקות שאז נחשב שתיה. דבש הוא אחד משבע משקים ולכן כל זמן שהוא נוזלי נחשב משקה אף אם אוכלו עם כפית. אבל אם נקרש ולא נשפך נחשב אוכל. פירות מרוסקים שלא הפרידו מהם את המשקה, נחשב לאוכל, כגון בננה מרוסקת (חוץ מפרי הדר שכולו נהפך למשקה). אבל פירות שמפרידים מהם את המשקה, הרסק נחשב משקה, והשארית אוכל.

הזמן כדי שלא יצטרף אכילה לאכילה או שתייה לשתייה הוא כדי אכילת פרס. וכבר שיערו החתם סופר בתשע דקות וכך נוקטים רוב האחרונים. אמנם כשאי אפשר אחרת אפשר להקל ב4 דקות וי"א אף בשתי דקות.

הזמן הוא לא בין סוף אכילה עד תחילת אכילה, אלא מתחילת אכילה לתחילת אכילה.

ולגבי שתיה מובא בשו"ע שיטה שאין צריך להמתין כדי אכילת פרס אלא כדי שתיית רביעית שזה מספר שניות. ולכן אם חולה חייב לשתות ולא מספיק לו פחות מכשיעור, עדיף לסמוך על שיטה זאת המובאת בשו"ע ולשתות לאט, בהפסקות קצרות, ועל ידי זה נחשב פחות מכשיעור.

אינפוזיה וזונדה - דעת רבותינו ה'אגרות משה', ה'שבט הלוי', ה'חוט שני' שאין לעשות דברים לא טבעיים לחולה כדי שיצום בזמן שהוא חייב לאכול. ולכן לדעתם חולה או יולדת שחייב לאכול או לשתות אין להורות לו שיקח אינפוזיה או זונדה במקום לאכול, כי אין עושים דברים לא טבעיים בכה"ג, ובמיוחד שאנחנו לא יודעים אם באמת הדברים האלה מספקים לגוף את כל הצריך לגוף כמו אוכל אמיתי. ולדעת האגרות משה אף איסור יש בזה. מלבד זאת, קורה הרבה פעמים שהמחט יוצאת מהמקום ונגרם חילול יו"כ בהכנסה.

ואף אדם בריא כגון שיש לו אבן בכליה שצריך לשתות או למעוברת שצריכה לשתות כדי שלא יהיו לה צירים מוקדמים, ישתו מים רגילים.

חולה או קטן האוכלים ביום הכיפורים, אם אוכל לחם חייב ליטול ידיו ובחוט שני הסתפק אם יטול ידיו עד קשרי האצבעות או עד הפרק. וכמדומני בשם הרב אלישיב וכן מובא בשם הגרש"ז שיטול כדרכו וכ"כ בשבט הלוי חלק ח' סי' קל"ט. ויש שכתבו שרק נטילה שחייבים מעיקר הדין יטול לגמרי אבל אם זה רק מפני רוח רעה אין היתר רק עד אצבעותיו. וכן הלכה.

חולה האוכל ביום כיפור אינו עושה קידוש אף אם חל בשבת כך פסק המ"ב אבל הרע"א כתב שאם חל בשבת כן מקדש. אבל קטן, כתב בחוט שני שכן חייב לקדש אם הגיע לגיל חינוך קידוש. למעשה לא נהגו לקדש בין גדולים ובין קטנים

לגבי יעלה ויבוא ורצה אם חל בשבת יש שאין מצריכים אבל פשטות המ"ב כן לומר, אבל אם שכח אינו חוזר.

ברכה ראשונה יש לברך גם אם אוכלים פחות מכשיעור אבל אין צריך לברך שוב אף אם ממתינים כשיעור.

אין מאכילין את החולה דברים מרים אפילו אם לדעת הרופאים זה לא יזיק לו שהרי הוא חולה שיש בו סכנה ומוטל עליו לדאוג להבריאו ולחזקו ולא להכביד עליו. אבל בריא שצריך לקחת כדור וצריך לבלוע את התרופה יש למרר קצת את המים היות והגוף לא צריך את המשקה.

כמו כן אם לדעת הרופאים אין צורך בשתיה מסוימת אלא שצריך להכניס מים לגוף כגון באבן בכליות וכדו', אין לשתות מים מתוקים אלא מים פשוטים, אבל אין צריך לשתות מים מרים, אלא ישתה פחות מכשיעור (הגר"נ קרליץ בתשובה בע"פ).

חולה שאין בו סכנה מותר לו לקחת גלולה ביום כיפור כי אין בזה איסור כלל, ואם צריך לשתות עם זה מים מותר לו לשתות מים מרים שאינם ראויים לשתיה, וגם המשקין יהיו פחות משיעור (חוט שני יוכ"פ פ"ו).

נעילת הסנדל- לחולה או ליולדת מותר שחוששים לצינה ואם ישנם תחליפים ראויים, יש להשתמש בהם. אבל לקטנים אפילו תינוקות יש איסור נעילת הסנדל כי יש בזה איסור ספייה.

רחיצה- של תענוג אסור אבל להוריד ליכלוך מותר, אבל גם אז לא יתכוין להנאתו.

(יש שכתבו שבמקום צורך גדול כגון אחרי הקאה ישטוף את פיו אם הראש מוטה מטה כדי שלא יבלע עם מים שאינם ראויים לשתיה כגון מי פה חריף.)

"תכבד החולי" - היינו אפילו שאין עכשיו סכנה אלא יכבד החולי כגון באיברים הפנימיים שמקובל בהלכה שזה יכול להביא לידי סכנה, לדוגמא דלקת בדרכי השתן, אם יצומו הדלקת תחמיר, ולמרות שאין סכנת חיים מיידית, זה יכול להסתבך ולפגוע בכליה שיכול להביא לידי סכנת נפשות, מותר לשתות לפי הצורך.

ברוב המחלות העיקר זה השתיה ובמיוחד שאפשר לשתות. התעלפות- אף שלדעת הרופאים עילפון או איבוד הכרה זמני אין בזה סכנה, לדעת הפוסקים יש בה סכנה ויש להתיר לאכול או לשתות כדי לא להגיע לזה. כך מובא בשבת שבתון סעיף כח בשם ה"הגהות מיימוני" שביתת העשור פרק ב' סק"ה. וכך אמר לי הגרנ"ק שהתעלפות קרובה לפיקוח נפש ויש למונעה לפחות על ידי פחות מכשיעור.
לגבי מחלות פנימיות בדרך כלל יש להם דין של חולה שיש בו סכנה, כמו לגבי שבת שמכה של חלל (היינו מהפה פנימה). אבל כל דבר לגופו ולכן אם יש מחלה פנימית כגון דלקת בדרכי הנשימה העליונים (ברונכיליטיס) או בריאות או במערכת העיכול כגון תסמונת הרעי הרגז או קוליטיס או קרונס, אולקוס וכדו' , או מחלה של מערכת הלב יש לפנות לרופא מומחה המכיר אותו כדי לדעת מה עם הצום וכנ"ל.

מחלה שאין לו השפעה לגבי הצום אבל מחליש אותו כגון מחלת הסרטן ר"ל שהמחלה לא פעילה כרגע, אבל הוא נחלש עקב כך, ברור שחייב לאכול ולשתות פחות מכשיעור לפחות לחזק את גופו. וכן הדין לגבי חולה או תשוש.

אדם שמקיא בגלל הצום ויש חשש להתייבשות עליו לשתות פחות מכשיעור, וכן מעוברת שתמיד מקיאה בצום ויש חשש שתאבד נוזלים עקב כך, יש לה לשתות פחות מהשיעור כבר מהתחלה ואינה צריכה לחכות שהיא תקיא (הגר"נ קרליץ בתשובה בע"פ).

השיעורים



שיעור אכילה פחות מכשיעור שיערו רבותינו עד 30 CC נפח.
שעור שתיה פחות מכשיעור שיערו רבותינו עד 35-40 CC נפח.
זמן בין אכילה לאכילה (או בין שתיה לשתיה) 9 דקות- ואם קשה 5 דקות.
אין אכילה ושתיה מצטרפים ומותר לאכול ולשתות כל 9 דקות.
דוגמאות מצויות של פחות מהשיעור באוכל
ביסקוויט- עד ביסקוויט וחצי, שהם עד 10 גרם
גבינה 5% -32 גרם
חלבה- (מאד מזין) 34 גרם
פריכיות אורז- 2.5 גרם! לא כדאי!
שוקולד- 38 גרם
יש לומר יעלה ויבוא והשנה גם רצה בברכת המזון אבל אם שכחו אין לחזור.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!