הקשר בין שולי הכביש למצוות "לא תתורו"
שמואל אבואב, מנכ''ל 'אור ירוק', על הלקח החשוב ומוסר ההשכל הנלמד מציווי התורה 'לא תתורו', ועל ההקשר האקטואלי לשולי הכביש ולסכנות הכרוכות בו
- שמואל אבואב, מנכ''ל 'אור ירוק'
- י"ד סיון התשע"א
- 3 תגובות
לקראת סוף פרשת השבוע, לאחר עניין חטא המרגלים, מביא הכתוב את פרשת ציצית, הנאמרת מידי יום בקריאת שמע. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", מצווה אותנו הכתוב.
ונשאלת השאלה – למה שלא נתור אחרי עינינו? האם בכלל אפשרי שלא לתור אחר מה שרואה העין?
אלא שמתוך הציווי אנחנו לומדים שהראייה אינה רק חוש, אלא גם יצר, שאלמלא היתה גם יצר, לא היינו מצווים לרסנו. יש ותוקף אותנו יצר הראייה להביט גם על דברים אסורים, ומסיבה זו מזהירה אותנו התורה מפניו. טבעה של העין שהיא נמשכת אחר מה שהיא רואה, וככל שהדבר שאותו היא רואה מעניין וחריג יותר, כך היא נמשכת אליו ותרה אחריו. אבל ישנם דברים רבים שעל אף שהעין רואה אותם, עדיין אסור לתור אחריהם, ויש גם עניינים שלא רק שלעין הרואה אותם אסור לתור אחריהם, אלא גם מסוכן, למשל עינו של הנהג, התרה אחרי מה שהיא רואה בשולי הדרך.
מכיוון שיצר הראייה מושך את עיני הנהג לכל דבר חריג על השול, הופכים השוליים למלכודת מוות, גם לנהגים וגם לחונים בשול, שעליהם הסתכלו הנהגים. העין מביטה בנעשה בשול, ומבלי משים מוסטת היד האוחזת באופן טבעי לכיוון שאליו מופנה המבט. לכן צריך להתייחס אל השוליים ממש כאל אזור נגוע קרינה, שאסור להימצא בו, ויש לצאת ממנו במהירות האפשרית אם כבר נקלעת אליו.
בחוק מוגדרים השוליים "אזור לשעת חרום בלבד", כלומר – אזור בטוח בו ניתן לעצור רק במצב חרום, וכל עוד אין אפשרות להמשיך עד לעצירה במקום בטוח. חוק לחוד ומציאות לחוד. שולי הכבישים בישראל, אותו "אזור לחרום בלבד", הם יריד שוקק שכמעט הכל מתרחש בו: העוצר בשול ילך הלוך וחזור בעודו מנפנף בידיו וצועק לתוך הטלפון שלו, אחר כך יוציא את ילדו לעשיית צרכים, לעיתים פחות ממטר מנתיב בו חולפות מכוניות במהירות 100 קמ"ש ויותר, הוא יחזור לרכב, יחתוך את פקק התנועה על השוליים עד לדוכן הפיראטי שהוצב בהמשך השול, יקנה מה שיקנה, יראה ששוקעת השמש ויתפנה לתפילת מנחה. הדבר משול לאדם שינהל חלקים נרחבים מחייו, צמוד לדגל האדום המסמן את גבול הגזרה המותר לירי, בתרגיל טנקים גדול.
השוליים מסוכנים משתי סיבות: במקרים רבים הם צרים מידי, ובינם לבין הכביש יש הפרשי גובה וקרקע חדים, המסכנים את הירידה אליהם, ההימצאות בהם, והחזרה מהם לכביש. בנוסף לכך, נמשכת העין האנושית באופן טבעי אל הנעשה בשול, ונדרשת משמעת עצמית כדי להצליח להתעלם מההתרחשות בשול ולהתרכז בכביש.
שרשרת תאונות קשות על השוליים, הביאה את המשטרה לאסור לחלוטין כל עצירה בשוליים, אלא במצב חירום אמיתי. השוליים כה מסוכנים, עד שהמשטרה דורשת מנהגים להמשיך לנהוג עם תקר בגלגל עד למקום בטוח לעצירה, ובלבד שלא יעצרו בשוליים. על הרשויות להתקין פסי הרעדה זוהרים בין הכביש לשוליים, ולהסדיר חניוני עצירה ומנוחה בפיזור הולם. עלינו, האזרחים, לאמץ מספר עקרונות בסיסיים:
• לא עוצרים בשוליים אלא כשבאמת אין ברירה, ורק למינימום הזמן ההכרחי.
• על השול יש ללבוש מיד אפוד זוהר, להדליק פנסי מצוקה ולהציב משולש אזהרה במרחק 150 מטרים לפחות.
• יש להוציא את כל הנוסעים מהרכב החונה על השול, ולהרחיקם מהרכב ומהכביש עשרה מטרים לפחות.
ונשאלת השאלה – למה שלא נתור אחרי עינינו? האם בכלל אפשרי שלא לתור אחר מה שרואה העין?
אלא שמתוך הציווי אנחנו לומדים שהראייה אינה רק חוש, אלא גם יצר, שאלמלא היתה גם יצר, לא היינו מצווים לרסנו. יש ותוקף אותנו יצר הראייה להביט גם על דברים אסורים, ומסיבה זו מזהירה אותנו התורה מפניו. טבעה של העין שהיא נמשכת אחר מה שהיא רואה, וככל שהדבר שאותו היא רואה מעניין וחריג יותר, כך היא נמשכת אליו ותרה אחריו. אבל ישנם דברים רבים שעל אף שהעין רואה אותם, עדיין אסור לתור אחריהם, ויש גם עניינים שלא רק שלעין הרואה אותם אסור לתור אחריהם, אלא גם מסוכן, למשל עינו של הנהג, התרה אחרי מה שהיא רואה בשולי הדרך.
מכיוון שיצר הראייה מושך את עיני הנהג לכל דבר חריג על השול, הופכים השוליים למלכודת מוות, גם לנהגים וגם לחונים בשול, שעליהם הסתכלו הנהגים. העין מביטה בנעשה בשול, ומבלי משים מוסטת היד האוחזת באופן טבעי לכיוון שאליו מופנה המבט. לכן צריך להתייחס אל השוליים ממש כאל אזור נגוע קרינה, שאסור להימצא בו, ויש לצאת ממנו במהירות האפשרית אם כבר נקלעת אליו.
בחוק מוגדרים השוליים "אזור לשעת חרום בלבד", כלומר – אזור בטוח בו ניתן לעצור רק במצב חרום, וכל עוד אין אפשרות להמשיך עד לעצירה במקום בטוח. חוק לחוד ומציאות לחוד. שולי הכבישים בישראל, אותו "אזור לחרום בלבד", הם יריד שוקק שכמעט הכל מתרחש בו: העוצר בשול ילך הלוך וחזור בעודו מנפנף בידיו וצועק לתוך הטלפון שלו, אחר כך יוציא את ילדו לעשיית צרכים, לעיתים פחות ממטר מנתיב בו חולפות מכוניות במהירות 100 קמ"ש ויותר, הוא יחזור לרכב, יחתוך את פקק התנועה על השוליים עד לדוכן הפיראטי שהוצב בהמשך השול, יקנה מה שיקנה, יראה ששוקעת השמש ויתפנה לתפילת מנחה. הדבר משול לאדם שינהל חלקים נרחבים מחייו, צמוד לדגל האדום המסמן את גבול הגזרה המותר לירי, בתרגיל טנקים גדול.
השוליים מסוכנים משתי סיבות: במקרים רבים הם צרים מידי, ובינם לבין הכביש יש הפרשי גובה וקרקע חדים, המסכנים את הירידה אליהם, ההימצאות בהם, והחזרה מהם לכביש. בנוסף לכך, נמשכת העין האנושית באופן טבעי אל הנעשה בשול, ונדרשת משמעת עצמית כדי להצליח להתעלם מההתרחשות בשול ולהתרכז בכביש.
שרשרת תאונות קשות על השוליים, הביאה את המשטרה לאסור לחלוטין כל עצירה בשוליים, אלא במצב חירום אמיתי. השוליים כה מסוכנים, עד שהמשטרה דורשת מנהגים להמשיך לנהוג עם תקר בגלגל עד למקום בטוח לעצירה, ובלבד שלא יעצרו בשוליים. על הרשויות להתקין פסי הרעדה זוהרים בין הכביש לשוליים, ולהסדיר חניוני עצירה ומנוחה בפיזור הולם. עלינו, האזרחים, לאמץ מספר עקרונות בסיסיים:
• לא עוצרים בשוליים אלא כשבאמת אין ברירה, ורק למינימום הזמן ההכרחי.
• על השול יש ללבוש מיד אפוד זוהר, להדליק פנסי מצוקה ולהציב משולש אזהרה במרחק 150 מטרים לפחות.
• יש להוציא את כל הנוסעים מהרכב החונה על השול, ולהרחיקם מהרכב ומהכביש עשרה מטרים לפחות.
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות