שבירת האייפונים, חיזוק לימים נוראים? • טור דעה

לא מעט פעמים הזדמנו לידיי סרטוני רשת בהם נראים אנשים מתוקים ותמימים מנפצים טלוויזיות, סמארטפונים ועוד. בעיניהם דמעות של התרגשות והם באמונה שלמה שעשו את הדבר הקדוש והנעלה ביותר מבחינתם.

בראשי חלפה המחשבה שהייתי שמחה לפגוש אותם זמן מה לאחר מכן, להבין כיצד בדיוק השפיע עליהם אותו מעמד והאם חל שינוי מהותי בחייהם. כזו אני, סקרנית.

אומנם לא יצא לי לפגוש פנים מול פנים אדם כזה, אלא שבעידן הרשתות החברתיות, אפשר להיחשף לחומר אנושי מרתק גם מחדר העבודה במשרד או מהסלון הביתי.

כך נחשפתי לפוסט של אישה שנכחה בכנס נשים שמטרתו התעוררות לפני יום הכיפורים. היא הזדעזעה למראה אחד הטקסים שהתקיים במהלך הכנס, בו עודדו בנות לשבור אייפונים קבל עם וקהל קדוש שבא לספוג אמונה לפני יום הכיפורים. אותה אישה מעידה כי רצתה בעצמה לשבור את המכשיר שלה, אלא ששכחה אותו בבית. אולי לשמחתה...

צפיתי בסרטונים שהגיעו מאותו מעמד. מניחה שהסריטו אותם באנדרואיד או שיאומי, כי האייפונים ז"ל... זה היה מרתק, ללא ספק. הרבנית, שלא אנקוב בשמה משום שאין בכוונתי להוציא חלילה שם רע או שישתמע מכך לחלקיק שניה, מתרגשת ומרגשת וסוחפת אחריה את קהל הנשים שפשוט ניגשות ומבצעות את תהליך השבירה.

לא ידעתי אל מה אני מרותקת יותר, אבל לדעתי קצת נבהלתי. לא מהפולחנות – כמו מהרגע שאחרי. אין לי ספק שלמעמד של אלפי נשים יש כח עצום, ולקחת על עצמך קבלה במעמד כה רם, זו תחושת אופוריה שקשה לתאר. השאלה שלי מה קורה רגע אחד אחרי... כשהאדרנלין שוכח, ורוצים להתקשר רגע הביתה או לשלוח לחברה תמונה מהממת שצילמתי לפני שלוש שעות.

מכיוון שאין בכוונתי להקניט, או לזלזל חלילה, ואני בטוחה שהרבנית שניהלה את הטקס עשתה זאת מתוך תחושת שליחות אמיתית ומתוך כוונה טהורה לחלוטין, חשוב לי להדגיש שני עניינים עיקריים בכתיבת הדברים. הראשון, להביא קצת קולות מהשטח, מנשים שראו ונכוו, או אפילו עברו את אותה חוויה, והשני, להעלות לשיח הציבורי שאלות שאולי מישהו ייקח לתשומת לבו, והיה זה שכרי.

אחת הנשים שכתבה לי כשהתעניינתי באירוע, סיפרה שהשתתפה במעמד זהה של אותה רבנית והצליחה להחזיק מעמד שנה בלי טלפון. לאחר שנה היא קנתה מכשיר חדש.

אחת סיפרה באופן די נבוך, שגם היא שרפה או ניפצה פעם טלפון, אבל זמן קצר לאחר מכן מצאה את עצמה מוציאה אלפי שקלים על מכשיר חדש.

על זו הדרך קיבלתי כמה תגובות דומות – שונות בתקופות הזמנים, חלקן הגיעו דרך בעלים לנשים שנכחו באירועים כאלו ואחרים, ובשורה התחתונה – כולם שילמו ביוקר על אותו רגע נשגב ורם מעלה.

מה שמוביל אותי לעניין השני שמניתי קודם, ואני רוצה לשאול בכנות ולהעלות פה את השיח.
נכון, סמארטפונים הם הרס, הם קלקול, הם התמכרות קשה ונוראית – אבל! יש פה אבל אחד גדול. האם בן אדם שרגיל לחיות עם סמארטפון, מסוגל במחי ערב אחד לעשות שינוי כה קיצוני בחייו ולהיפטר ממנו? האם זה באמת מחזיק מעמד? אם לא היה מדובר פה באירוע רוחני ובחסות רבנית, יכולתי לחשוב שמדובר באירוע יח"צ של אפל – במחילה.

ואני הקטנה שואלת: לא כדאי להשפיע בהשפעות קטנות אך גדולות? למשל להסביר על מעלת נטישת הסמארטפון לטובת מכשיר כשר, למשל לטובת מכשיר מוגן ואינטרנט מסונן, למשל להסביר עד כמה ההתמכרות הזו לוקחת לנו שנים מהחיים – אולי לקבל שבמשך שעה שלמה מהיום אנחנו לא משתמשים במכשיר, ואחר שבוע מעלים לשעה ורבע.

אולי אמהות לילדים יקבלו על עצמן שכשהילדים חוזרים הביתה, הן לא בודקות ווצאפ למשך חצי ויהי מה! ואחרי שבוע מעלות לשעה וכן על זו הדרך, עד שחוזרים לימים היפים של אחר הצהריים שלמים עם הילדים.

אולי אנשים יתחייבו להעביר כל פעם תמונה אחת פחות, או הודעת לשון הרע – שעוברת כמו אש שורפת בשדה קוצים.

תבינו, אני חושבת שההתמכרות הטכנולוגית היא איומה – אבל היא נחלת רבים וזו מציאות. אותן בנות שנראות בסרטונים משמידות את המכשירים שלהן, לא חוזרות לסביבה סטרילית מניסיונות. מישהו שם כדי לתמוך בהן בתהליך הקיצוני שעשו? וכן, זו קיצוניות, כי הן ניפצו את ההתמכרות שלהן בלי הכנה מוקדמת ובלי עזרה ברגע שאחרי.

יש דרכים להשפיע, יש דרכים להחדיר מסרים וערכים – לא בטוחה שטקסים מסוג זה הנם הדרך הנכונה, והלוואי שלא יצא שכרם בהפסדם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!