לא כל הנכים מקופחים: רבע מהם משתכרים יותר מ-14 אלף שקל בחודש

כל מי שנוסע בכבישי ישראל כדאי לו להתאזר בהרבה מאוד סבלנות בחודש הקרוב. מחאת הנכים בשיאה, מדי יום נחסם ציר תנועה ראשי אחר, ואין סיכוי שזה ייגמר לפני תחילת נובמבר. רק אז, כשמשרד האוצר יסיים את חישוביו ויגיש לכנסת את הערכתו בנוגע לגירעון הצפוי בתקציב 2018, הוא יוכל לשחרר את הרזרבה של 3.5 מיליארד שקל בתקציב הדו־שנתי, הכסף שנועד לממן את הגדלת קצבאות הנכות.

לפיכך, יחלוף בפועל עוד חודש וחצי לפחות לפני שיוכלו הנכים לקבל תשובה אם המדינה מגדילה את הקצבאות שלהם ובכמה, ולא נראה שיש להם כוונה לחכות בשקט עד אז.

מי שחוסמים את צירי התנועה הראשיים הם בעיקר הנכים הקשים, נכי הגפיים הישובים על כיסאות גלגלים. לפי נתוני הביטוח הלאומי, מדובר בקבוצה שמהווה 8% מתוך 230 אלף מקבלי קצבאות הנכות בישראל — ביחד עם הנכים שסובלים מהפרעות נויורולגיות קשות ועיוורים, הנכים ה"קלאסיים" מהווים כ–28% מאוכלוסית הנכים — וככל הנראה לא הקבוצה המקופחת ביותר.

כשליש מהנכויות - נפשיות

קבוצת הנכים הקשים מקבלת קצבה חודשית בסכום של 10–17 אלף שקל, בגלל תוספות מיוחדות כמו קצבאות ניידות, שירותים מיוחדים, מענקים לרכישת רכב ועוד. שתי קבוצות הנכים הגדולות הן דווקא נכי הנפש, 34%, וכן מי שנקלעו לנכות מפאת מחלה (סוכרת, לחץ דם, בעיות לב) או מפאת מספר מחלות יחדיו. האחרונים הם 23% מאוכלוסיית הנכים, והם הקבוצה שצומחת הכי מהר — 38% מהנכים החדשים שייכים לקבוצה הזאת.

האחרונים הם גם הקבוצה שמעוררת את עיקר הקשיים בנוגע להעלאת קצבאות הנכות, משתי סיבות. האחת, זאת הקבוצה שעלולה להיות המושפעת לרעה ביותר מבחינת הנשירה משוק העבודה כתוצאה מהעלאת קצבאות. ארגון OECD חוזר ומזהיר מהעלאה לא סלקטיבית של קצבאות נכות, משום שהניסיון העולמי שהעלאה כזאת כמעט תמיד גוררת אחריה עלייה בשיעור הנכים. מי שנמצאים על הגבול, ויכולים להיהפך מעובדים עם קשיים לנכים שאינם עובדים, הם בעיקר קבוצת החולים — תוספת הכרה של עוד כמה אחוזים באחת המחלות שלהם יכולה להעביר אותם אל מעבר לסף המינימום לקבלת קצבה (נכות רפואית של 40% לפחות), ולאפשר להם להפסיק לעבוד, לקבל קצבה גבוהה, ובסך הכל לשפר את ההכנסות שלהם. הניסיון העולמי, כאמור, מלמד שמדובר בתוצאה נפוצה להעלאה חדה ולא בררנית של קצבאות נכות.

הפנסיה כבר משלמת לנכים המבוגרים

הסיבה השנייה היא שמדובר בקבוצה שמצבה הפיננסי נוטה להיות טוב יחסית. הצמיחה הגבוהה של קבוצת הנכים החולים מאפיינת בעיקר נכים מבוגרים. אם בגילאי 20–24 רק 1% מהאוכלוסייה הם נכים, הרי בגילאי 55–59 שיעור מקבלי קצבאות הנכות הוא כבר 10%. הממצא הזה מתיישב, כמובן, עם נכות שנובעת ממחלות שונות, והוא מסביר גם מדוע יש לא מעט נכים שהם בעלי הכנסות — הם עבדו כל חייהם, והספיקו לצבור גם שכר וגם הון.

נתוני רשות המסים והביטוח הלאומי מלמדים על התפלגות ההכנסות העצובה של אוכלוסיית הנכים — הכנסתו החודשית של רבעון ההכנסה התחתון בקרב הנכים היא 2,500 שקל בחודש בלבד. הכנסתו החודשית הרבעון העליון של אוכלוסיית הנכים היא 14,700 שקל בחודש. בפועל מדובר בהכנסות גבוהות יותר, כי הנתונים שמובאים כאן כוללים רק הכנסות משכר, קצבאות ופנסיה, בלי הכנסות הוניות אחרות או הנחות.

למעשה, בעידן של פנסיית חובה יש מקום להניח שחלק גדול מהנכים המבוגרים, אלה שנקלעו לנכות מפאת מחלות של גיל מבוגר נהנים כבר מסיוע אוטומטי — קרן הפנסיה שלהם תשלם להם בעבור אובדן כושר עבודה. מהבחינה הזאת קצבת הנכות הבסיסית, שאמורה להיות קצבת קיום, אינה נחוצה לגבי אותם נכים — יש להם ממה להתקיים, כי הביטוח משלם להם באופן פרטי.

העולם מתקצב פחות

כבר כיום קצבת הנכות פוחתת בשל הכנסות מעבודה — זהו חוק לרון, וההצעה הנוכחית היא לרכך מאוד את החוק כך ששחיקת הקצבה תתחיל רק לאחר הכנסות של 4,200 שקל בחודש מעבודה, ולא 2,800 שקל כפי שהמצב כיום — אבל מכיוון שרק 21% מהנכים עובדים, ההכנסה מעבודה שוחקת את הקצבה לחלק קטן מהנכים. בעידן שבו חלק גדול מהנכים הם נכים מבוגרים, שצברו הון ובעיקר פנסיה (עם הזכות לביטוח אובדן כושר עבודה), מתבקש כי שחיקת הקצבה לא תתבסס יותר רק על הכנסות מעבודה אלא גם מהכנסות מהון, ובעיקר הכנסות מפנסיה.

למעשה, ההצעה הזאת מדברת על הרחבת חוק לרון, כך שקצבת הנכות תהיה קצבה דיפרנציאלית בהתאם להכנסות משכר, מהון ומפנסיה גם יחד. המדינה מעריכה שדירפנציאליות כזאת תהיה גם הוגנת יותר, וגם תגדיל את המשאבים שיהיה אפשר לחלק לנכים האומללים באמת. הכוונה בעיקר לקבוצת נכי הנפש, שמתקשה מאוד להשתלב בשוק העבודה מחד גיסא, ומאידך גיסא מקבלת רק את קצבת הנכות הבסיסית (2,800 שקל בחודש) בלי שום תוספת על נכות פיזית.

אם ניתן יהיה למקד את 4 מיליארד השקלים של התוספת המתוכננת לקצבאות הנכות בעיקר בנכים שלא יכולים לעבוד ושחיים כיום חיי עוני, ולא לפזר את המשאבים על פני כל אוכלוסית הנכים, לרבות נכים שיש להם הון או שכר ולכן לא באמת זקוקים לקצבאות המדינה לשם קיום, התוצאה תהיה סוציאלית והוגנת יותר.

"לבטל את הפטור ממס לנכים עם שכר גבוה"

מי שפחות מתלהב מההצעה הוא פרופ' ירון זליכה, שהצעתו בנוגע לעדכון קצבאות הנכות נדחתה גם על ידי הנכים וגם על ידי הממשלה. זליכה חושש מהשפעה שלילית של ההצעה על המוטיבציה של נכים לעבוד. הוא מציין את חוסר ההצלחה של חוק לרון — רק 21% מהנכים עובדים וחוק לרון לא הצליח להעלות משמעותית את שיעור ההשתלבות שלהם בעבודה — וחושש מכל הצעה שרק מרחיבה את חוק לרון עוד מבחינת השילוב בעבודה. "צריך להתמקד בחשוב באמת", הוא אומר "לתמרץ את הנכים לעבוד באמצעות ביטול כל מבחני ההכנסות, ומאידך גיסא לבטל את חוסר הצדק המשווע של מתן פטור ממס לנכים שמשתכרים היטב".

במדינה, עם זאת, חולקים על זליכה גם עקרונית (מה הטעם לשלם קצבת קיום לנכים שיכולים לעבוד ולקיים את עצמם?) וגם מעשית (בלי מבחני נכות טובים, ההצעה תביא לגידול עצום של מספר הנכים באוכלוסיה). ההצעה ההוגנת והמעשית ביותר להגדלת קצבאות הנכות, לנכים שזקוקים לכך באמת, היא להיצמד להגדרה של קצבת הנכות כקצבת קיום, כך שהקצבה תהיה דיפרנציאלית לפי הכנסות משכר ומהון גם יחד.

עם זאת, הדיפרנציאליות חייבת להיות נדיבה, כלומר שחיקת הקצבה צריכה להתחיל רק מרמות הכנסה גבוהות יחסית של 4,000 ואפילו 5,000 שקל בחודש, כדי לנסות במידת האפשר לתמרץ את הנכים להשתלב בשוק העבודה. ככל הנראה, אין דרך אחרת לרבע את המעגל — גם להגדיל את קצבאות הנכות, וגם לעשות זאת בהוצאה תקציבית שהמדינה יכולה לעמוד בה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!