"הילדים שאלו - 'למה לא התגרשת? למה לא הצלת אותנו'?"

,

בעשרת ימי התשובה כולנו מפשפשים במעשים. מבקשים סליחה ומתבקשים לסלוח. לעיתים מתנת הסליחה הגדולה ביותר היא לקחת אחריות אישית על מעשינו ולשחרר את האחר מרגשות אשם.
זכיתי להכיר אישה מופלאה. אישה שחייה היו רצופים בניסיונות קשים בזה אחר זה. לפני אי אילו עשרות שנים היא נישאה בחוסר רצון למי שמשפחתה קבעה בשבילה. היא לא התלוננה וספגה את העינויים שעברה בביתה בשתיקה. הדאגה לילדיה היא שחיזקה אותה ברגעיה הקשים. במסירות נפש אמהית היא ספגה במקומם פעמים רבות את המכות, כשהשמחה על שמנעה אותן מהם הרחיקה ממנה את הכאב הפיזי.

למרות כל הקשיים היא לא איבדה ממתיקותה. גם כיום בעיניים עצובות אך מלאות אהבה לאחר, היא מברכת ומודה על כל מעשה ולו הקטן ביותר של חסד. היא לא מפסיקה להודות לבורא עולם על מה שהעניק לה: הילדים, הנכדים, החברות ועל העולם שסביבה. מאחלת אך טוב לכל מי שנקרה בדרכה.
יש רק בן אדם אחד לו היא מתקשה לסלוח. לא, זה לא בעלה. האישה האצילית הזו מתקשה לסלוח לעצמה. היא מתבוננת בשני ילדיה שלא נישאו, בניגוד לאחיהם. היא כבר לא צריכה לשאול למה. יותר מדי פעמים, הם הצליפו בה את התשובה: "אחרי כל מה שראינו בבית, למה שנרצה להתחתן?"

אחרי כל מה שחסכה מעצמה וכל מה שספגה עבורם, היא נאלצה לסבול הרבה שנים אחרי את השאלה: "למה לא התגרשת? למה לא הצלת אותנו?" כמה קשה להסביר במבט לאחור נורמות התנהגות אחרות, ערכים אחרים. כמה קשה להסביר במבט לאחור את תחושת חוסר האונים, הפחד לעשות מה שאז היה מעשה לא שיעשה, איך מתרגמים למילים אמונה תמימה של אישה חסרת הגנה וחסרת תמיכה מהסביבה, שבאמת האמינה שבריחה ו/או גירושים יסכנו עוד יותר את ילדיה?

עברו שנים והמילים כבר לא נאמרות בקול אך הן עדיין מהדהדות בתוך ליבה. היא מאשימה את עצמה למרות הידיעה שבאמת אז לא הייתה מסוגלת לעשות משהו אחר. אילו רק היו מסוגלים ברגע אמיץ ונוקב של חשבון נפש, להבין את העוול הכפול שגרמו לה ע"י חוסר לקיחת אחריות אישית על חייהם.

אין ספק שביצת הרחמים העצמיים ממכרת. היא מסירה מאיתנו אחריות על הכישלונות ומעודדת אי לקיחת צעד לשינוי. אבל למען הנוחות ההרסנית הזו אנו פוגעים הרבה פעמים ביקרים לנו מכל, בחפים מפשע שמשלמים מחיר כפול ואכזרי על סבל שעברו הם עצמם ובנוסף על האמונה השיקרית שהרסו גם לאחרים את חייהם.

לפעמים זו אמא, לפעמים בן זוג. בכל סיפור חיים טראגי תמיד יש מישהו שאפשר לבחור להאשים אותו בכל הצרות והכישלונות.

אולי הגיע הזמן לעשות צעד אמיץ ולשחרר את השני מרגשות אשם ושנאה עצמית כתוצאה מכך. אם נעזור לשני לסלוח לעצמו ולמצוא נחמה, נעשה את הצעד הראשון לכיוון שנה טובה לעצמנו. שנה של בניה וצמיחה אישית, שנה של התחלות חדשות ושמחות.

אולי הגיע הזמן שהכורעים תחת נטל האשמה, יפרגנו סוף סוף לעצמם גם אם עוד לא הגיע השחרור המיוחל מהאחר המאשים. אולי הגיע הזמן לחייך לעצמנו במראה ולסלוח לעצמנו על כך שלא נבראנו מושלמים.
,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!