כל התרחישים: כך יפעלו החרדים אחרי בג"ץ הגיוס • יעקב ריבלין

אלמלא שההתפטרות של יגאל גואטה מהכנסת תוכננה כבר ביום שלישי אחר הצהריים, אפשר היה לחשוב שהוא עשה טובה לעצמו וברח מהכנסת בגלל הגיהינום שעומד להיות שם בעקבות פסילת חוק הגיוס. כל מה שעברו הח"כים החרדים בחמש השנים מאז פסילת חוק טל בתשע"ב, כל הלילות הלבנים שעברו סביב שני חוקי הגיוס (של לפיד בתשע"ג, והמתוקן של תשע"ה), יהיו משחק ילדים לעומת מה שמצפה לח"כינו בחורף תשע"ח. מבין כל האפשרויות הרעות, הם יצטרכו לבחור ברעה פחות, שנכון לרגע זה - להם עצמם אין מושג מה תהיה.

הנחמה היחידה שלהם תהיה בידיעה, שגם אלה שפסלו שלשום את החוק, מיואשים לא פחות מהם. היטיב להגדיר זאת השופט אליקים רובינשטיין, שבלשונו הציורית העריך נכונה את אשר עומד להתרחש. עוד חוק, עוד בקשות לפסילה, עוד דיונים בבג"ץ, ועוד פסיקה צפויה מראש. ניכר בו, במר רובינשטיין, שהעשור האחרון שלו בבית המשפט עסק בעיקר בחוק הגיוס, שגם הוא לא רואה מוצא מהסבך. עם כל המילים הגבוהות, הפסוקים והמדרשים (החביב עליו מכל הוא 'האחיכם ייצאו למלחמה') ועם כל סיפורי הסבתא על אישים מדורות קודמים שהעריכו לדבריו את השירות בצה"ל - גם הוא יודע שאף בן ישיבה לא יתגייס וגם באזור שנת המאה למדינה, אם זו תתקיים עד אז, ימשיכו הדיונים והוויכוחים סביב גיוס בני ישיבות.

מה יהיה שלב המגננה הבא של המפלגות החרדיות? קשה לדעת. קיימים שלושה תסריטים שיפורטו כאן בהמשך. מה שברור כבר עכשיו זה שהח"כים החרדים שידרו אופטימיות שגם בלי מבט לאחור ניתן לקבוע שלא היה לה כל בסיס. קוראי מדור זה עודכנו אחת לשבועיים בממוצע, שבתאריך הלא קדוש של השנים עשר בספטמבר צפויה פסיקת בג"ץ בעתירות לביטול חוק הגיוס המתוקן.

רוח הקודש, או הדלפות מתוך בית המשפט? ממש לא. עניין של הכרת חוק בתי המשפט ושימוש בלוח השנה. נחזור בקצרה: בשנים עשר ליוני פרש השופט רובינשטיין לגמלאות. לפי חוק בתי המשפט, הוא רשאי לפרסם ולהשתתף בפסקי דין בנושאים שנדונו לפניו עד תשעים יום ממועד פרישתו. כלומר: השנים עשר לספטמבר למניינם. לרגל פרישתה של נשיאת בית המשפט, מרים נאור, בחודש שעבר, היה ברור שהשניים ינצלו את הרגע האחרון של שניהם, לפסיקה רועמת ומצלצלת, לדורשי רשומות יסופר כי הפסילה הקודמת של חוק הגיוס הייתה הפסיקה האחרונה של הנשיאה הקודמת דורית בייניש. ואף היא ברגע האחרון ממש. אוהבים דרמה, ה'מורמים מעם' האלה.

המועד היה ידוע למי שרצה לדעת. גם תוכן הפסיקה היה ידוע כמעט בוודאות. מאז שהוגשו העתירות נגד חוק הגיוס בשני שלביו - החוק של לפיד והמתוקן של החרדים - ניתן היה לקרוא בכל פרוטוקול דיון שהשופטים חוזרים ושואלים ללא הרף, מה נשתנה החוק החדש מכל ההסדרים הקודמים שנפסלו על ידי בג"ץ בשנים קודמות. איה עיקרון השוויון בנטל? היכן העיקרון שנקבע באותם פסקים שמרבית החרדים צריכים להיות מגויסים למעט מספר מצומצם של לומדי תורה? ומדוע הנתונים בשטח לא מראים שיש מגמה של עלייה בגיוס ועמידה ביעדים.

אם ניתן לסכם את טענות השופטים בפסק זה, בשורה אחת: החוק הוא ישראבלוף. אין למחוקק כוונה לגייס חרדים ואין לחרדים כוונה לבוא ולהתגייס מרצונם. כל המטרה של החוק, לדברי השופטים, היא להרוויח זמן בתקווה שמשהו יקרה בהמשך. שלא בלשונם: או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.
אלא שלבינתיים הפריץ חי והכלב ממשיך לנבוח. על פני מאה ארבעים ושמונה עמודים קרעו השופטים לגזרים את חוק הגיוס המתוקן. כל אחד משמונת השופטים, איש איש בסגנונו, למעט הצדיק היחיד בסדום, השופט נועם סולברג, קבע שהחוק הוא עדכון קל ולא מחייב של חוק טל שנפסל בבג"ץ לפני חמש שנים. הכשל המרכזי, בראייתם של השופטים, הוא שאין בו שום דבר מחייב באמת.

במשך שש השנים שמאז חקיקת החוק ועד ל-2023 הגיוס הוא וולונטרי חרדי. כלומר: ירצו יתגייסו, לא ירצו לא יתגייסו. ואם לא יתגייסו, לא יקרה שום דבר. בין אם יעמדו ביעדים או במכסות ובין אם לא, עולם כמנהגו ינהג.

ומה יקרה אחרי שש שנים? גם כאן השופטים בדקו ומצאו שלפי החוק הקיים לא יקרה כלום. החוק שתוקן בתשע"ה קובע שאו אז יבדוק שר הביטחון את צרכי הצבא ויחליט כמה חרדים הוא רוצה לגייס. העברת הסמכות לשר הביטחון, אומרת השופטת נאור, הוא חזרה לימים שלפני חוק טל שכל הסמכויות היו בידי שר הביטחון והוא המחליט את מי לגייס וכמה. סעיף זה נפסל עוד בפסק הדין הראשון של תשס"ב שקבע שהסמכויות צריכות להיות בחוק ולא בידי שר הביטחון.

לדעת השופטים, די היה בשני סעיפים אלו כדי לפסול את החוק החדש. אלא מאי? אם נתוני הגיוס היו כאלה שמראים על עלייה משמעותית במספר המתגייסים (כפי שנדמה היה מזעקות ה'געוואלד' של הפלג הירושלמי) יתכן שהם היו נותנים עוד פרק זמן לבחינת החוק קודם שיפסלו אותו. אבל הנתונים ממש לא מראים זאת.

ציטוט: "על פי הנתונים שנמסרו לנו, בשנת 2010 (השנה האחרונה שנדונה בפרשת רסלר, י.ר.) התגייסו לשירות צבאי 898 תלמידי ישיבות; בשנת 2011 – 1282; בשנת 2012 – 1477 ;ובשנת 2013 – 1972 (באותה שנה נקבע לראשונה יעד גיוס, שעמד אז על 2000 מתגייסים, י.ר.). ויוזכר, כי נתונים אלה מתייחסים לתקופה שלפני הסדר הגיוס החדש. בנוסף, יש לציין כי הם כוללים גם מתגייסים שהיום, לפי הסדר הגיוס החדש, לא היה מקום למנותם ביעדי הגיוס בהתאם לפרמטרים שפורטו לעיל. בשנת הגיוס 2014 התגייסו 2670 תלמידי ישיבות, ובשנת הגיוס 2015 -2415 , בשעה שיעד הגיוס שנקבע – 2700. למען שלמות התמונה, יצוין כי יעד הגיוס שנקבע לשנת 2016 עמד על 3200, אך כאמור אין בידינו נתונים לגבי מספר המתגייסים בשנה זו". ואנו נספר לשופטים הנכבדים שהנתון הוא 2800.

טריק נוסף שהשופטים עלו עליו הוא הגדרת מיהו חרדי. כבר בוועדת שקד של ימי ממשלת לפיד-בנט, הצליחו החרדים להכניס סעיף הקובע כי חרדי הוא כל מי שלמד במשך שנתיים במוסד תרבותי ייחודי. כלומר: גם כל מי שלמד שנתיים בישיבה קטנה ואחר כך נפלט לרחוב, או אפילו חזר בשאלה רח"ל והתגייס, נחשב לעניין היעדים. השופטים זרקו גם הסעיף הזה מכל המדרגות. לטענתם, חרדי זה מי שתורתו אומנותו בזמן הרלוונטי של הגיוס בין השנים 18-24.

כל האמור והמצוטט לעיל מתוך פסק הדין, הוא אומר הבא מן החדש רק למי שלא עקב אחר הדיונים בבית המשפט. למי שעקב, אין כאן שורה חדשה אחת. כל הטענות הושמעו בדיונים אחת לאחת. מן הראוי לציין כי שישה מתוך תשעת השופטים שדנו בפסילת החוק בתשע"ב ישבו בהרכב הנוכחי. וכולם, כמה לא מפתיע, היו בין אלה שפסלו אותו בדעת הרוב. הבודדים שלא פסלו אותו: השופטים אשר גרוניס, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן, פרשו בינתיים לגמלאות. אז למה כבר ניתן היה לצפות? לכלום.

האם הח"כים החרדים שירקו דם על חוק הגיוס החדש, שיחקו בנדמה לי ולא ידעו שהחוק שלהם אף הוא סופו להיפסל? האמת היא שלא הייתה להם שום ברירה, והם קיוו לאחד משני הדברים הבאים: או שהבג"ץ יירתע מפסילה חוזרת של החוק ויעשה זאת בדרך האופיינית לו של קבירת העתירות עד אין קץ. בדיוק כמו שקורה בעתירת הארגונים הרפורמיים, הדורשים להכיר בגיורים שהם עורכים בארץ. לעניין חו"ל, כבר נקבע שפקיד הרישום במשרד הפנים אינו בודק את טיבן של התעודות שהעולים מביאים בפניו, ובמקביל הרבנות לא צריכה להכיר בהם לעניין נישואין וגירושין. לגבי גיורים בארץ, החליט הבג"ץ שלא להחליט, והעתירות קבורות כבר עשור ויותר.

התקווה השנייה הייתה שאימת הקואליציה החדשה תיפול על הבג"ץ, והשופטים ירסנו את עצמם בפסילת חוקים מאימת נשק יום הדין של חוק ההתגברות. מאז כינונה של הכנסת הנוכחית, דורשים חוגי הימין ובכירים בליכוד לחוקק חוק שיאפשר לכנסת לאשרר מחדש חוקים שנפסלו על ידי הבג"ץ. הדרישה הועלתה מספר פעמים ואפשר שאף הייתה עולה לחקיקה, אלמלא סיעת 'כולנו' בראשות משה כחלון קיבלה על עצמה את תפקיד שומר הבג"ץ. היא אף עיגנה זאת בסעיף מיוחד בהסכם הקואליציוני.

ואף על פי כן, העריכו החרדים, שבג"ץ ייזהר מלמתוח את החבל ולא יאלץ את החרדים להצטרף לקרב נגד סמכויות בית המשפט. יצוין שעד לפסיקה של השבוע, לא נשמע ח"כ חרדי אחד הדורש להגביל בחקיקה את סמכויות הבג"ץ. הגישה הייתה של אל תעירו ואל תעוררו. התקווה הייתה שגישה זו תשכנע את השופטים שלא לפסול את החוק, או למצער לפסוק בו רק בעוד מספר שנים.
אבל מי שחשב כך, לא הכיר את זן השופטים האקטיביסטים ששולטים כיום בבג"ץ. מייסד הזן היה כידוע השופט אהרון ברק, אך תלמידיו עוברים אותו בסיבוב. הנתון הבא מלמד הכול: בעשור ומחצה של ברק בבג"ץ, הוא פסל שלושה חוקים של הכנסת. אחד מהם חוק טל. תלמידיו עשו זאת בתוך פחות מחודשיים. הם פסלו את חוק המסתננים שאפשר לממשלה לאסור אותם עד הגירוש ובכך עיקרו למעשה את הנשק היחיד שהיה נגדם. הם פסלו את חוק הדירה השלישית של כחלון, ולא התחשבו בכלל בכך שהוא המגן היחיד שלהם בקואליציה. הם פסלו את חוק התקציב הדו שנתי, והשבוע פסלו את חוק הגיוס. על פסילת חוק ההסדרה שנועד למנוע פינוי ישובים יהודיים מאדמות של פלסטינים קשה לבוא אליהם בטענות. אם היועץ המשפטי לממשלה טוען שהחוק לא חוקי, למה שהם יחשבו אחרת?

תקווה נוספת של הח"כים החרדים, הייתה תקנות הגיוס. במשך שנה וחצי השקיעו בהן מאמץ סיזיפי של ניסוח בשיתוף מלא של מערכת הביטחון. התקווה הייתה ששיתוף הפעולה של אנשי משרד הביטחון שערים לצרכי הצבא ויודעים מה הוא צריך ומה לא - ישכנע במשהו את השופטים שנפתח צינור של הידברות בין החרדים למערכת הביטחון. מאות אם לא אלפי שעות במצטבר, השקיעו הנציגים החרדים בתקנות הגיוס. במיוחד יש לציין את סגן השר מאיר פרוש ואת השר לשעבר אריאל אטיאס שעמדו בלחצים כבדים מכל הכיוונים. מצד אחד, אנשי משרד הביטחון שדרשו תקנות שלא ישאירו פתח פתוח אחד. ומצד שני, הקנאים ואנשי הפלג הירושלמי שירדו לחייהם.

עם האחרונים עוד אפשר היה להסתדר בשיטת ההתעלמות. יכתבו מה שיכתבו ויפשקוולו כמה שירצו. הבעיה הייתה הלחץ שהפעילו על רבנים ואישי ציבור בארץ ובחו"ל שניסו לשכנע אותם שהנציגים החרדים מתפשרים על קודשי ישראל. לפחות פסיקת הבג"ץ הנוכחית הוכיחה שהם אכן לא התפשרו על שום דבר אמיתי.

האם יחזרו פרוש ואטיאס? או האם ח"כים אחרים יתנדבו לשכב על גדר התיל הקוצנית ולהשתתף בישיבות הוועדה שתנסח את החוק החדש? באופן אישי סביר להניח שהם יקבלו עליהם את דין התנועה ויישאו שוב בעול המשימה כפוית הטובה. בפועל, הסיכויים להקמת ועדה כזאת נראים קלושים ביותר. בפני המפלגות החרדיות עומדות כעת שלוש אפשרויות שכל אחת גרועה מקודמתה. השאלה באיזו מהן לבחור, תושפע מההתפתחויות בזירה הפוליטית, ובכל אחת שיבחרו יזדקקו לאישור של מועצות גדולי התורה.

למזלנו, החלטת בית המשפט התקבלה חמשה ימים לאחר הכינוס ובכך ניתן היה להתמקד בניסוח המכתב החריף נגד חילולי השבת וברכות לשומריה. אם רובינשטיין היה מקדים את התפטרותו בחמישה ימים, היינו צפויים לישיבת עומק קשה וארוכה עם הכרעות דרמטיות באמת.

גם הח"כים החרדים יצאו נשכרים מעיתוי החלטת הבג"ץ. אם הדיון לא היה שבת, אלא חוק הגיוס, הם לא היו מקבלים את ההכשר להישאר בממשלה חרף חילולי השבת. איך אמר השר דרעי לכותב השורות ועמיתו אבי בלום בראיון רדיופוני: עכשיו כבר לא ישאלו אותנו למה אנו לא פורשים מהקואליציה בגלל השבת. יש לנו הוראות מכינוס המועצות להמשיך ולפעול מבפנים לתיקון המצב. אמר ולא ידע שבעוד חמשה ימים יפלו לו השמיים על הראש.

אמש (רביעי) התכנסו ראשי המפלגות החרדיות לדיון חירום במצב. בפני הנאספים עמדו שלושה תסריטים אפשריים להתמודדות עם הפסיקה. ההחלטה במה לבחור תחכה עד לחזרתו של נתניהו מהביקור הממושך בדרום וצפון אמריקה סמוך לראש השנה.

תסריט א': חוק ההתגברות

אם זה היה תלוי רק בחברי הכנסת החרדים, זה אמור להיות הפתרון המושלם. לא נוגעים בחוק הקיים ולא משנים בו מילה אחת. רק סעיף אחד יתווסף בסיומו: חוק זה מאושרר מחדש על ידי הכנסת והוא גובר על כל חוק יסוד אחר. בכך יעוקר העוקץ מכל פסיקות הבג"ץ שפסלו את כל הסדרי הגיוס בטענה שהם לא עומדים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו שמשווה בין החובות והזכויות של כלל האזרחים. להלן: חוק ההתגברות.

ההצעה צפויה להתקבל בפנים מאירות בסיעת תקומה ואצל כמה מח"כי ובכירי הליכוד. אמרנו תקומה ולא הבית היהודי ובדווקא. שרת המשפטים איילת שקד דיברה אמנם בחריפות רבה נגד הבג"ץ בפרשת פסילת חוק המסתננים, אך הקפידה שלא לומר מילה אחת שיש בה משמעות לכוונה כלשהי לקצץ בסמכויות הבג"ץ. שקד דוגלת בהתדברות עם בית המשפט ובניסיון לשנות את פניו על ידי בחירת שופטים שמרניים. עד עכשיו היא הצליחה להכניס כמה כאלה (אחד מהם, נועם סולברג, היה בדעת יחיד נגד פסילת חוק הגיוס) אבל השופטים החדשים הם עדיין מיעוט שבמיעוט. אם שקד תכהן כשרת המשפטים עוד שתיים או שלוש קדנציות, אולי זה ישתנה.

גם נפתלי בנט לא חסיד של התנגשות בבית המשפט העליון. למרות שהוא פוזל לקולות הימין הקיצוני, לא פחות מכך הוא מחזר אחר המיינסטרים של הימין המתון שנמצא כיום במחוזות הליכוד. לשכנע אותו להתנגש חזיתית בבית המשפט, צריך סיבה טובה מאוד. כמו למשל: איום בהליכה לבחירות חדשות שלאחריהן הוא עלול למצוא את עצמו בספסלי האופוזיציה.

גם ראש הממשלה ממש-ממש לא שש לעורר עליו את זעמה של המערכת המשפטית. כמי שארבעה תיקים מרחפים מעל ראשו, וכמי שנהנה מחסותו של יועץ משפטי משפחתי ששואף למינוי בבג"ץ בתום כהונתו, הדבר האחרון שחסר לו זה התנגשות עם בג"ץ. בכל פסילות החוקים של בג"ץ בשנה האחרונה, כולל בחוק המסתננים, הקפיד נתניהו לשמור על שתיקה מוחלטת מול השופטים. הוא הבטיח אמנם חקיקה חדשה שתתמודד עם הפסיקה באמצעות שינויים בחוק אך לא העלה על דל שפתיו את המילים הנוראיות: חוק ההתגברות. החוק הזה הוא נשק יום הדין. פצצת מימן שצריך להיות קים ג'ונג און כדי לאיים בה וכל שכן להשתמש בה.

מול שלושת המוסקטרים האלה יכולים ראשי המפלגות החרדיות להתמודד באיום של או חוק או הליכה לבחירות. ההתנגדות של שקד, בנט ונתניהו אינה אידאולוגית ביסודה אלא פרקטית: לא מתאים להם כעת ללכת מול בג"ץ. יתכן שאם האופציה שתוצב בפניהם תהיה הליכה לבחירות הם עשויים לשנות את דעתם.

וגם זה בתנאי שהם יהיו משוכנעים שהמפלגות החרדיות מסוגלות ללכת עד הסוף. כי הפעם כבר לא יעזור מכתב מחאה חריף וקריאה לשמירה על עולם התורה. אם הח"כים החרדים לא יהיו מצוידים במנדט ללכת לבחירות, נתניהו יעשה את מה שהוא עושה תמיד במצבים כאלה. יקים ועדה שתדון בנושא, ועד שתדון בנושא יתקרבו הבחירות וההכרעה תעבור לממשלה הבא. כך הוא עשה בממשלתו השנייה כאשר בג"ץ פסל את חוק טל וההרכב הקואליציוני דאז לא אפשר לו לחוקק חוק גיוס חדש שהחרדים יוכלו לעמוד בו.

נכון למועד כתיבת השורות, לא ניתן למצוא היה בדל של נחישות במפלגות החרדיות לשים אקדח על שולחנו של נתניהו. גם מפני שהן חוששות מבחירות לא פחות ממנו ואולי אף יותר. ש"ס, במצבה הנוכחי, לא מסוגלת ללכת למערכת בחירות חדשה ולהסתכן בכך שיתברר שהסקרים שהיא מתכחשת להם אכן נכונים. ביהדות התורה פחות חוששים, אך ממש לא רוצים להסתכן באבדן משרד הבריאות וועדת הכספים. אף אחד לא מבטיח להם שבבחירות הבאות לפיד לא יתחזק ואז קיימות שתי אפשרויות עגומות. או שהשמאל יקים ממשלה עם לפיד, או שנתניהו יקים ממשלה עם לפיד ובנט אך בלי החרדים.

בסיפור האחרון כבר היינו ונתניהו לא שולל שנהיה בו. לפני כשנה קיים נתניהו סדרת מפגשים עם עיתונאים ובתוכם קבוצה חרדית. היינו שם. אחת השאלות שהופנתה אליו הייתה: האם יש סיכוי שתקים בעתיד שוב קואליציה בלי החרדים. בניגוד להרגלו, נתניהו לא שיקר, ואמר את האמת. הכול תלוי בתוצאות הבחירות.

ועדיין לא עלינו על שני המוקשים המרכזיים. ההתנגדות הצפויה של כחלון וליברמן. כחלון אמנם נכווה קשות מבג"ץ בפרשת פסילת חוק הדירה השלישית אך הוא קיבל עליו את הדין בשתיקה. קשה לראות אותו תומך כעת בהצעת חוק של הימין והחרדים להגבלת כוחו של הבג"ץ. בחוגי הקואליציה דיברו אמש על אפשרות של חוק הגבלה מצומצם. לא כוללני לכל חוק שייפסל על ידי בג"ץ ויאושרר מחדש על ידי הכנסת, אלא סעיף ספציפי שיוכנס לתוך חוק הגיוס הנוכחי.

מתנגד אפשרי נוסף הוא אביגדור ליברמן. כמו החרדים והימין, גם הוא לא חסיד של בג"ץ, אבל הוא עוד הרבה פחות חסיד של דחיית גיוס חרדים. במשך שנים הוא נשא את דגל הגיוס ובתקופת ממשלת נתניהו השנייה (תשס"ט-תשע"ג) הוא חסם בגופו כל אפשרות להגיע להסדר בוועדות השונות שהקימה הקואליציה לעניין הגיוס. בלעדיו כבר היה חוק חדש בתשע"ב. לממשלה הנוכחית הוא לא הצטרף מיד עם הקמתה, בטענה שההסכם הקואליציוני עם החרדים מחייב לתקן את חוק הגיוס של לפיד ולאפשר לבני ישיבות להמשיך וללמוד.

עם קבלת תיק הביטחון לפני כשנה, הוא הודיע אמנם שהוא מקבל את ההסכם הקואליציוני כמות שהוא, אך עדיין ניתן לו חופש הצבעה בנושאים חדשים. השאלה האם פסילת חוק הגיוס היא פתיחה מחדש של נושא הגיוס ולכך הוא לא מחויב, או שהיא המשך של ההסכם הקואליציוני אליו הצטרף. פורמלית כן. בהסכם יש התייחסות ישירה למקרה של פסילת החוק. בפועל, ליברמן זה ליברמן ולעולם אי אפשר לדעת כיצד יתנהג ומתי.

הסתברות: פחות מחמישים אחוז.

תסריט ב': חוק גיוס מתוקן חדש

כדרכו של בג"ץ בפסילת החוק הקודם בתשע"ב כך דרכו בחוק זה. הוא לא ביטל את החוק לאלתר, והעניק לממשלה הזדמנות לחוקק חוק חדש שיעמוד טוב יותר מול חובת השוויון של חוק כבוד האדם וחירותו. השופטים לא קבעו איזה חוק הם רוצים לראות, אך התוו את הדרך לטעמם: גיוס של מרבית החרדים ומתן הכרה לקבוצה מצומצמת של לומדי תורה מובחרים להמשיך וללמוד.

מבין ריסי פסיקתו של ראש הפעור, השופט אליקים רובינשטיין, ניתן להבין שהוא צופה את פני העתיד בחוק חדש שאף הוא ייפסל על ידי בג"ץ וחוזר חלילה. הוא מציין שכבר עברו כמעט עשרים שנה מאז שנקבע שאין לשר הביטחון סמכות לפטור בני ישיבות, ומונה את כל גלגולי הפסיקה עד עתה. מעשר השנים של חוק טל ועד לפסילה הקודמת ועד לזו. אני מיואש – כתב רובינשטיין והותיר לבאים אחריו להתמודד עם החוק החדש הבא של הכנסת.

אם הייאוש אכן אוכל את ליבו של רובינשטיין, יש לנו חדשות בשבילו. מבין כל האפשרויות העומדות בפני החרדים, זו הרחוקה ביותר ליישום. הנה ההסבר ובלי מליצות ודברי חכמים כפי שהחכמולוג הזה אוהב: בכל חוק גיוס החרדים צריכים לוותר על משהו. בדרך לחוק הגיוס המתוקן של תשע"ה ויתר המיינסטרים החרדי על שני עקרונות יסוד. ראשית, ההסכמה ליעדים. בפעם הראשונה מקום המדינה חתמו החרדים על חוק הקובע כמה חרדים צריכים להתגייס כל שנה. הייתה זו חתימה דקלרטיבית שעוקרה מתוכן מעשי בסעיפי החוק כפי שהעירו השופטים. אין סנקציות ולא קורה כלום אם לא עומדים ביעדים. אבל זה עדיין ויתור אידאולוגי שסיפק לתועמלני הפלג הירושלמי נשק רב עוצמה.

ויתור שני היה בהסכמה להקמת מערך גיוס מיוחד לחרדים. עם מסלולים נפרדים ובסיס קליטה ומיון מיוחד לחרדים. במסגרת זו הקים הצבא מערך שלם של משכנעי גיוס (גייסים בלשון הפשקווילים) שזינבו בעיקר בנחשלים בשולי המחנה. לא בכדי יצאו ראשי הישיבות הספרדיות בקול זעקה מרה נגד פעילות מערך הגיוס הצבאי. לא מעט מתלמידיהם שבחלקם באים משכבות לא ממש חרדיות והפריפריה, לא עמדו בלחצים ובפיתויים, והתגייסו. יכולים אנשי ועד הישיבות לטעון מבוקר עד ערב שלא היו דברים מעולם, אך כל מי שנמצא בשטח יודע שיש גם יש.

אבל מכאן ואילך, אין יותר על מה לוותר. גם כך הוויתורים הקשים של חוק הגיוס המתוקן בתשע"ה גררו ביקורת קשה גם בחוגים שאינם שואפים לשלטון ומשתמשים לשם כך במוטו של גזירת הגיוס הנוראה. רק במאמץ הסברה אדיר של הח"כים החרדים, עלה בידם לעצור את הסחף ולענות על השאלות. לוויתורים נוספים כבר לא תהיה להם תשובה ובלי ויתורים אין טעם לחוק גיוס חדש.

תיאורטית, תמיד קיימת האפשרות לחוקק מחדש את החוק עם שינויים מינוריים ולנסות להרוויח עוד כמה שנים, עד שגם חוק זה ייפסל. אפס כי זו תוחלת שווא. אם לא יהיו שינויים של ממש - ואין שינויים בלי ויתורים - בג"ץ יפסול את החוק בתוך חודשיים מיום שיירשם בספר החוקים. אפשר להגיד על השופטים שהם רשעים, אבל כסילים בטח שלא.

הסתברות: פחות משלושים אחוז.

תסריט ג': אין חוק. יש אנרכיה

צהלות השמחה של הפלג הירושלמי עם פסילת החוק (שמענו אומרים שבאחד מקווי הנייעס שלהם השמיעו שירים כמו לקראת שמחה תורה), מלמדות שהחבר'ה שם מאמינים שחלום חייהם עומד להתממש. החלום הוא כאוס מוחלט ומלחמת עולם בין החרדים והמדינה. בכאוס זה אף בן ישיבה לא מתייצב בלשכת הגיוס. מאה וחמישים אלף בני ישיבות מוכרזים כעריקים וכל גיוס של בן ישיבה אחד מלווה בהפגנות סוערות ושביתות רעב בלשכות הגיוס.

אבל מה שלא יהיה, זה לא מה שיקרה. כלומר: יתכן שמאה אלף בני ישיבות יוכרזו כעריקים, אבל המדינה לא תנקוף אצבע אחת לגייס אותם. בשבתו כשר אוצר וכאחד מראשי הקואליציה אמר בשעתו יאיר לפיד, שגם הוא יודע שאין שום אפשרות לגייס בכפיה עשרות אלפי אברכים. לא נבוא עם משטרה צבאית ומשאיות לפוניבז' וחברון.

לפיד וחבריו גם לא ממש רוצים מסות של חרדים בצבא. את מה שהם באמת רוצים ניתן למצוא באחת העתירות שהוגשו לבג"ץ בנושא בני הישיבות. העתירה שהתייחסה למצב הביניים של בין פסילת חוק טל לחוק הגיוס של לפיד, דרשה לעצור לאלתר את כל התקציבים לעולם התורה. העתירה לא נדונה כלל, יען כי עד שהשופטים התיישבו לכס המשפט כבר היה חוק גיוס והיא הפכה ללא רלוונטית.

אבל זה שם המשחק. אף אחד, כולל אלעזר שטרן הקשקשן, לא רוצה גיוס חרדים. הם רוצים לחנוק את עולם התורה כלכלית עד שזה, לתקוותם הארורה, יקרוס חס ושלום. אם לא יחוקק חוק גיוס חדש או שתהיה דרך חוקית אחרת, כמו חוק ההתגברות, למנוע את ביטול ההסדר החוקי, הרי שבתוך שנה ממועד הפסיקה, לא ניתן יהיה להעביר שקל אחד מכספי המדינה לעולם התורה. אי אפשר לממן עריקים בשום אופן שבעולם. אם המדינה לא תעשה זאת בעצמה, תגיע מיד עתירה בנושא.

איך מחזיקים עולם תורה בלי המיליארד ומאתיים מיליון השקלים של המדינה? את אנשי הפלג הירושלמי זה לא מעניין. עוד כמה שקלים בוויליאמסבורג ומונסי והמנגנון שלהם מסודר (בדגש על ה'מנגנון', לא הישיבות. אף לא אחת מישיבות הפלג מתנזרת מכספי המדינה) אבל מה יעשו מאות ראשי ומנהלי ישיבות שצריכים להחזיק מאה וחמישים אלף בני ישיבות בכל הגילאים (עם פסילת החוק, אין משמעות לגילאים. כולם יהיו עריקים) ולשלם משכורות לעובדים ולאברכים? יש לאזכר בהקשר לכך שמאז קיצוצי תשע"ג, רבים מהכוללים משלמים אחת למספר חודשים ורבים סגרו בכלל את השערים. מה יעשו כאשר לא יהיה שקל אחד מהמדינה? לא קשה לנחש.

מילא הכסף. יבקשו מההורים עוד חמש מאות שקל לחודש שכר לימוד והאברכים יסתדרו איך שיסתדרו. בלי מלגות ובלי הבטחת הכנסה, אבל איך ציבור שלם מתפקד תחת הטייטל של עריקים? איש לא יכול לגשת למשרד ממשלתי בלי להיעצר. אין רישיונות נהיגה. אין אפשרות ללימודי מקצוע. אין זכויות בדיור. אין כלום. מאות אלפים יחיו מתחת לרדאר ויקבלו זכויות פחות ממסתנן עבודה מאפריקה. בצורה כזאת יכולים לחיות כמה מאות קנאים ממאה שערים ובית שמש, אבל לא ציבור של מאות אלפים. וכבר אזכרנו שגם קנאי הפלג הירושלמי לא ויתרו עדיין על שקל אחד של המדינה. הם רוצים כאוס ומלחמה עם החילונים אבל שתהיה דה-לוקס. שהנציגים החרדים ידאגו לכל הזכויות והתקציבים (יסופר שמאחורי הקלעים פנו כמה מהם לח"כים החרדים וביקשו להילחם בסעיף בחוק הגיוס המתוקן ששולל הקצבות מישיבות עם עשרים אחוז עריקים) ושאיש לא יתייצב בלשכות הגיוס גם לא לקבלת דיחוי.

אלא שהמלחמה הבאה לא תהיה דה-לוקס. המדינה תסגור את הברזים לציבור של חצי מיליון איש ותשב בשקט לראות כיצד הם מסתדרים. התוצאה ברורה מראש: רק החזקים והמבוססים כלכלית ישרדו. היתר ינשרו חלילה מפני העוני והמחסור. ואז נתגעגע לשיעורי הגיוס והנשירה של גזירת חוק הגיוס תשע"ה הנוראה.
הסתברות: שישים-ארבעים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!