למה לא העלו את ה'שויגער' של סיוון רהב לשידור?

לפני כמה שנים, בערב ראש השנה, חיפשו באחת מתוכניות האקטואליה ברדיו אישה שמכינה סעודת חג משפחתית גדולה, כדי לראיין אותה למה שנקרא "ראיון ערב חג". תחקירנית של התוכנית צלצלה אליי להתייעץ, ונתתי לה את הטלפון של חמותי (אמא ל-11, מנחת הורים במקצועה ואישה שבהחלט עמלה על סעודת חג גדולה באותן שעות ממש). "מעולה", אמרה התחקירנית, "אני אדבר איתה. אם היא תתאים לנו הפעם זה יהיה מה-זה מגניב, אולי נכניס אותה לספר ההפקה".

לפני כ-15 שנים למדתי לראשונה מהו "ספר הפקה". אז הוא עוד היה ספר של ממש, מחברת גדולה כזו, מלאת שמות ומספרי טלפונים, והיה לו גם גיבוי בתוכנת המחשב "קיוטקסט" זצ"ל. היום הוא כבר באייפון של כל מפיקה, אבל השם נשאר - "ספר הפקה". הוא קיים בכל מערכת תקשורת, גם אם בשם שונה.

בכל תוכנית, בכל מגזין ובכל ערוץ אינטרנט יש מאגר כזה, מאגר המרואיינים השלם, לכל צרה או כותרת שלא תבוא. יש בו שלושת או ארבעת השמות המובילים בכל תחום שעל סדר היום: הפרופסורים, השופטים בדימוס, השגרירים לשעבר. יש בו מומחים לענייני ארצות-הברית והבית הלבן, כך שברור לכולנו מי יישב באולפנים כשנתניהו יוצא לנאום בוושינגטון. יש מומחים לענייני תעופה, וכולנו יכולים לנחש מראש מי יוזמן בבהילות לנתח, חלילה, אסון אווירי.

וכך נוצר פה מעגל. המומחה מוזמן לטלוויזיה מסיבה פשוטה: כי אתמול הוא היה בטלוויזיה. אבל למה הוא היה שם אתמול? אה, כי הוא היה שם גם שלשום. מעגל קסמים שאי-אפשר לשבור, ובעצם, למי יש כוח לשבור? מומחה חדש עוד לא יודע לבוא עם חולצה שלא תרצד, לא יודע לדבר כמו שמדברים בטלוויזיה, צריך להסביר לו איך להגיע לאולפן.

הסתייגות חשובה: חלק מהשמות השכיחים בספר ההפקה הם מרואיינים מעולים ופרשנים מבריקים. את חלקם אני עצמי אירחתי אינספור פעמים באולפני השידור השונים. ובכל זאת, תחת שלטונו הטוטאלי של ספר ההפקה, השיח הציבורי שלנו הולך והופך לצפוי מראש, ולמעשה הנבואה ניתנה למי שמכיר את הספר:

3-4 ביטחוניסטים, ראשי מערכות הביטחון השונות לשעבר, הם שיעלו לשידור בכל אירוע ביטחוני (פער הדעות ביניהם, לא משנה אם היום הם בקדימה או בליכוד, לא יהיה משמעותי במיוחד). 3-4 נשים הן מה שנקרא "פמיניסטיות". הן מייצגות את האינטרס הנשי והן תמיד יסבירו אותו על פי ראותן.

עוד כמה אנשים כסופי שיער הם מה שנקרא "הוגים, אנשי רוח ותרבות" והם מייצגים, בגדול, את המצפון. כ-5 שמות קבועים ומוכרים מייצגים תמיד את הציבור הפלסטיני, ויש גם הטלפונים הידועים מראש של מה שנקרא "הימין הקיצוני" (במקרה הזה, לא מדובר אולי אפילו בשלושה, אלא באיתמר בן גביר אחד).

גם חרדי-זמין-תמיד יופיע בספר ההפקה, וסוציולוג נגיש, וגם "פעיל חברתי", "פרשן כלכלי" ו"תושב שדרות". והנה, בנינו לנו עולם מסודר, השיח הציבורי מהונדס. רק עדי ראייה אי-אפשר לתאם מראש. "פתאום שמעתי פיצוץ אדיר", מגיע כל פעם מפה של מישהו אחר.

נוכח הפולמוס הער סביב ה"פלייליסט" של גלגלצ, צריך לשאול אם לא נוצרה פה גם "רשימת השמעה" של אנשים ושל שמות? פלייליסט של מאה ומשהו שמות, שכולנו מכירים, כי הם מפרשנים לנו את המציאות על כל היבטיה. מאה ומשהו השמות האלה משרטטים את גבולות הקונצנזוס, את גבולות הדיון, את גבולות הישראליות. כל מה שמחוץ להם (מענת קם ועד הרב אלישיב) - מחוץ לשיח. הם לא לגיטימיים, דעתם לא "ישראלית", ותכל'ס, הם גם לא כל-כך זמינים למפיקה. אז נמצא הזדמנות אחרת לאתגר את תמונת העולם שלנו.

אגב, לפחות בשני נושאים שבהם גירדתי קצת את פני השטח גיליתי שהמציאות שונה מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו - ערביי ישראל הרבה פחות קיצונים מנציגיהם בכנסת ומכמה ארגונים שהוקמו בשמם, והחרדים לא עוברים מגמת הקצנה, אלא נמצאים בשיאו של מהלך השתלבות בצבא ובשוק העבודה.

פרופ' נועם חומסקי (ששמו לא יופיע בשום ספר הפקה, אל דאגה) אמר פעם שכל אחד צריך לקבל קורס הגנה עצמית מפני התקשורת. ללמוד להתגונן מפני ההבניה האוטומטית של המציאות. הצעד הראשון בכיוון הוא לשרוף את ספר ההפקה, או לפחות לרענן אותו. לא צריך להסכים עם דעותיו של חומסקי כדי למאוס לעתים בפלייליסט הדעות שלנו ולרצות להרחיבו.

ראש השנה דאז כבר חלף, וכעבור כמה ימים פגשתי את המפיקה של אותה תוכנית רדיו. "דיברתי עם חמותך," היא אמרה לי, "תשמעי, זה לא כל-כך התאים לנו... היא... היא... היא הייתה אינטליגנטית מדי". 10 שנים חלפו, ואני עוד זוכרת את המשפט הזה במדויק.

ביקשתי הסברים, והיא נימקה: "היא לא כל-כך רצתה לתת מתכון לחג, והיא הסבירה לי שנכון שהיא מבשלת הרבה, ומקלפת תפוחי אדמה תוך כדי שיחה אתי, אבל היא רואה בחג גם משהו רוחני, זו לא רק סעודה משפחתית אלא הזדמנות להתרומם, לשיר, ללמוד ביחד. לא יודעת, זה לא התאים לנו".

מיותר לחשוב מה אמרה מי שכן עלתה לבסוף לשידור, ומאיזו עדה היא הייתה. היא גם הסכימה בסוף לתת מתכונים. צלצלתי לחמותי לספר לה שהיא אינטליגנטית מדי, ועכשיו יש גם אישור רשמי. זה מצוין ליחסי כלה וחמותה, אבל פחות טוב לשיח הציבורי שלנו.

הטור המלא פורסם במגזין פירמה של גלובס

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!