איציק אוחנה בסיכום שנה "העצובה בחייו" חושף פרטים מאחורי הקלעים

לא קל לבוא ולסכם שנה גדושה ועמוסה, מלאה בסקופים חשיפות סערות ושערוריות שטרחתי והבאתי עבורכם הגולשים.

אך בכל זאת, אנו נפגשים כאן כל יום - אתם לא יודעים עלי כלום ואף אני כך, על רובכם. אז בואו נעשה היכרות קצרה.

איציק אוחנה, בן 20, כתב ה'מיוחדים' והברנז'ה של 'בחדרי חרדים' מזה כשנה וחצי. מתגורר באלעד, בן יחיד להוריי, אחר ששכלתי את אחותי היחידה בשנה האחרונה.

בחרתי את עשרת הדברים שהכי השפיעו עלי השנה הזו - חלקם דברים אישיים, ורובם נושאים בהם עסקתי בתדירות בכתבותי באתר, כתבות שבמקרים רבים הצליחו להביא לשינוי המיוחל.

מזמין אתכם להצטרך אלי לכתבת סיכום מיוחדת - 10 הדברים של שנת תשע"ז, כמו שאני חוויתי אותה.

הגעגועים לרחלי, אחותי

צילום: אילוסטרציה. צילום: pixabay

השנה, עברתי את המשבר הקשה בחיי – אחותי היחידה הלכה לעולמה אחר תקופת מחלה קשה. לתאר את שעובר עלי קשה לי מאוד.

האסונות והטרגדיות של הכלל, רבים. כמעט בכל יום אנו מדווחים כאן באתר פרשה כאובה יותר מקודמתה. אני, רוצה לשתף אתכם מהזווית הזו שבטח לא שמעתם. איך הפכתי לבן יחיד, שוב, באמצע החיים - 12 שנים וחצי אחרי שסוף סוף הורי זכו לחבוק פרי בטן, ילדה מהממת ומיוחדת, רחלי.

אני חושב עליה כל היום. היא היתה מרכז הבית, היא היתה החיים בבית, עכשיו הכל שקט, אני לפעמים מרגיש כמי שבגיל 19 יצאתי למושב זקנים.

אם לא העבודה העיתונאית הסיזיפית שמחייבת אותך ומחברת אותך כל הזמן לחיי המעשה, לא יודע אם הייתי מצליח לאסוף את שאריות השברים.

כשישבתי 'שבעה' אמרו לי יעבור לך מהר, אל תדאג. אבל עדיין, חצי שנה אחרי שבת הגדול, אז הלכה לעולמה רחלי, אני עדיין מבקר אחת לשבוע בקברה, מתפלל, ובעיקר מתגעגע וכואב.

חיי נחלקים לשניים. עד גיל 20 יחד עם רחלי, ומגיל 20 בלעדיה.

ללא ספק זו היתה השנה העצובה בחיי.

עורך הדין שהרג לי את הרכיבה


כרעם ביום בהיר, קיבלתי את ההודעה המצערת על מותו הטראגי של ידידי עו"ד אלקנה בישיץ ז"ל, שנהרג בתאונת אופנוע בכביש 443. שבועיים קודם למותו, פגשתי אותו בפעם האחרונה.

בתור רוכב אופנוע, האסון הקשה השפיע עליי באופן אישי וגמלה החלטה בליבי, לזנוח את האופנוע לטובת המאזדה 2.

תיעוד התאונה שפורסם ב'בחדרי חרדים', הפך לוויראלי ובעקבותיו כפי הנראה כל הפרשה. כל כתבה שהבאתי לאחר מכן בהקשר אל עו"ד בישיץ ז"ל, הביאה אחוזי כניסות גבוהים מעל למצופה, מה שהפתיע אותנו.

מה היה בבישיץ שהצליח לעניין ציבור כל כך גדול דווקא במותו, אין לי הסבר ברור, בהתחשב בעובדה שרוב הגולשים כלל לא הכירו את המנוח.

אך רצון הציבור, וגם ההכרות שלנו עמו, כמי שימש כעורך דין של האתר הביאו אותי לסקר את הטרגדיה העצובה והנוראית באינטנסיביות.

שורת הדיווחים הבלעדיים ב'בחדרי חרדים' על האסון - וזכרו של עורך הדין בישיץ היו חלק מרכזי מעבודתי העיתונאית השנה.

מתקרבים ונשרפים או מתקרבים וחוגגים


לא הגעתי להחלטה האם צעדי ההתקרבות של ידוענים חילונים לעבר הדת, הם חיוביים, מעצם היותם חיוביים. או אולי שליליים.

במהלך השנה האחרונה כמות האייטמים שפירסמתי במסגרת סיקור הברנז'ה, כפולה מכמות האייטמים שהגיעה אלי ולא פירסמתי בפועל. אין ספק שיש 'טרנד' ענק של התקרבות לדת, ורצון של אמנים חילונים לשדר זאת בפומבי. זהו שינוי מבורך לחלוטין, אך לא תמיד צריך לדווח.

הסיבה מאוד פשוטה. כל ידוען ברצונו להתפרסם ולהרחיב את קהל מעריציו, בדרך כלל עושה זאת באמצעות גימיקים מתוזמנים ומתועדים למיניהם למראית עין גרידא, ולכן לא הענקתי במה לאלה שבעיני עשו בדת 'קרדום לחפור' ועל כן אינם ראויים לאיזכור באתר חרדי. מי ש'נתפס על חם' מילא.

עדיין נשארה בליבי ההתחבטות - האם ההתקרבות הזו מבורכת וטובה, שהרי הנה עוד יהודי זכה במצווה קטנה, הנה התגובות ברשת חיוביות.

מצד שני, הנזק הגדול לצידה, בעת שרבים אחרים רואים אותם כסמל ודוגמא ואומרים 'שלום עלי נפשי', זהו הספיק לי להגיע לכותל ולתת צדקה ולהפריש חלה - צניעות ושבת אין לי כוח, ועדיין להרגיש טוב עם עצמו. בסך הכל אפשר וזהו 'בור ברשות הרבים' ליהדות האמיתית והאותנטית.

קרב רב על האוזן


הקרב על הרבנים והשדרנים התעצם בשנה החולפת בין תחנות הרדיו החרדיות 'קול חי', ו'קול ברמה' – שהפכו את הסיפור הזה למשמעותי וסוחף.

החל מפרשת הגר"ש בעדני על מאבק ההחרמה של ש"ס VS 'קול ברמה' ועד העריקה של האמן יואלי דיקמן מ'קול חי' ל'קול ברמה', כמו כן מעברו של הרב אופיר מלכא מ'קול ברמה' לתחנה המתחרה לאחר ששידר בה מיום הקמתה.

בעשור האחרון, הרדיו החרדי הצליח לכבוש חלק נכבד מהציבור החרדי. אלו לא הימים של פעם בהם הרדיו היה כלי אסור. בקרב הצעירים החרדים, אלו שעד גילאי 30, נוכחות הרדיו בחיים מגיעה לדעתי ל80 עד תשעים אחוזים מהציבור, ועל כן כל תזוזה בו משפיעה ודרמטית.

המסחר בטאלנטים יימשך להערכתי בשנה הבאה ואף יתעצם.

פגשתי את ליצמן במכולת


הפשיטות של ליצמן שבתה את ליבי. אדם שעושה קניות במכולת, ומדבר עם כל אחד בדיוק כמו שהוא מדבר עם פקיד ממשלה, לא יודע להתחנף ולא יודע ללקק – קונה אותי. אני מודה.

את ליצמן שקשה להביך במגרשים בהם הוא מציג שורת הישגים לטובת הציבור החרדי ובמשרד הבריאות גררו למאבק במקום אחר: ערד – זירה סוערת במהלך כל השנה, ורק בסוף השנה התבערה יצאה בדמות ההפגנה הלילית במוצ"ש על שלט שמבזה את הרבי.

בכל שבוע קיבלתי מידע רב על המתרחש בעיר. גם במקרה זה לא כל אירוע שווה דיווח, אבל לא אשכח את מוצאי השבת בה דיווחתי לראשונה על שהתרחש במהלך ליל שבת, עת חילונים חדרו לבית הכנסת של גור וביצעו בו חילול שבת בפרהסיא בדמות השמעת מוזיקה רועשת.

באותו אירוע הבנתי עד כמה הסיפור בערד נפיץ, לכן לא הופתעתי לקראת סוף השנה כשהאירועים יצאו משליטה.

באופן אישי, נתקלתי בליצמן גם בענייני רפואה. עמדתי נרגש ונפעם מהנכונות והאדיבות שלו ושל אנשי לשכתו (מוטי בבצ'יק, חיים יוסטמן ואברהם דז'דק) לעזור ולסייע בכל דרך ובכל נושא ועניין בשעות לא שעות ובמסירות יוצאת דופן. מגיעה להם תודה.

הרב ברלנד

צילום: הרב ברלנד בבית המשפט. צילום: אלי שלזינגר, בחדרי חרדים

הסיפור הזה הוא אולי סיפור העשור - פרשייה ששווה סרט, ספר וכל דימיון אפשרי ולא אפשרי היה בה.

רגישות הסיפור על מרכיביו השונים - בעת שיש מי שהאשים את תלמידי הרב בחברות ב'כת' ומצד שני יש מי שנלחם על זכותם להמשיך בקהילתו על אף כל אשר אירע, הפכה את סיקור הפרשה הזו לדבר הסבוך ביותר עבורי.

באופן אישי ניסו גורמים מכל הכיוונים להשפיע על הסיקור, בהצקות הטרדות ואף איומים. לא נבהלתי ולא הושפעתי. ביושר ובאמת, בהתאם להוראות פוסקי הלכה, טיפלנו בפרשה ללא משוא פנים. מה שהיה צריך להתפרסם פורסם.

בסוף השנה הזו, כשאנו רואים את הפוליטיקאים החרדים מבקרים אצל הרב, יש מי שדבר זה יעורר בו בחילה ויש מי שיראה בזה דווקא גבורה.

במקרה של פרשת הרב ברלנד, כמות הסקופים, הדיס אינפורמציה, והמידעים שקיבלתי השנה יכלה לפרנס ויקיפדיה בזעיר אנפין, שבניגוד לזו המקורית עוד היתה נופלת ב'פייק'.

ההתעקשות לדווח אמת, הצילה אותנו מנפילות. חשפנו את הסגרתו לישראל, וגם את כמות הספרים שלקח עמו לכלא, כפי שחשפנו ודיווחנו על כינוסי הרבנים נגדו.

גם השנה, זו היתה פרשה שאי אפשר להשאר אדישים אליה.

נפגעים ועוזבים


ההתעללות שחווה ברוך אינדיג, צעיר חרדי שנמצא ללא רוח חיים במלון באילת, נחשפה מאוחר מדי.

הסתבר כי אפשר וסיבת עזיבתו את הדת היא בשל התעללות שחווה בילדותו והושתקה. כך גדל עם המועקה והתסכול, ובכל זאת הצליח לא מעט בחייו, כאשר שימש בתפקידים נחשבים בתקשורת.

בשל ההיסטוריה שנחשפה בדיעבד לאחר מותו, כל כך כאב לי לדווח על הפרשה שבסה"כ לעולם לא נדע את הנסיבות שהובילו למותו, ולנו נותר להסתמך רק על ההערכה, כי ההתעללות אותה חווה בימי חורפו, היא שרדפה אותו עד יומו האחרון והטראגי.

מספר החרדים העוזבים את הדת הולך וגדל לצערנו משנה לשנה, אך מאחורי כמעט כל אחד מהם, מסתתר סיפור עצוב במיוחד.

חלקם עוזבים את הדת בטריקת דלת הבית מרצונם, לאחר שנתקלים באטימות מצד הוריהם, שלא מוכנים לקבלם כמות שהם, או לטפל בבעיות אותם הציגו בפני המשפחה. חלקם אף נזרקים בבושת פנים תוך החרמה וניתוק קשר מוחלט.

על כן הורים יקרים, מסיפורו של אינדיג - אחד מיני אלף, נלמד אולי מוסר השכל, לקבל את בננו בכל מצב שהוא ובעזרת השם באחד הימים ישוב מדרכו הרעה אל דרך התורה והמצוות.

מתחזים מרושעים

צילום: צילום: פלאש 90

בשנתיים האחרונות, נחשפתי גם אני, כמו מאמינים שבויים רבים אחרים לתופעה מקרוב - תופעת הבאבות, המקובלים וגם השרלטנים והמתחזים.

החיבור שלי נוצר גם במסגרת העבודה וגם בעת שאחותי ע"ה הייתה במצב קשה. התדפקתי על דלתותיהם של המקובלים למיניהם, במטרה למצוא פתח של תקווה והבטחה חד משמעית שאחותי היחידה תבריא ותחזור לאיתנה, אך משמים רצו אחרת ונגזרה הגזירה המרה אותה קיבלת באהבה ובאמונה שלימה שכל מה שעושה השי"ת הכל לטובה.

הגעתי למסקנה כי חלקם הגדול של המקובלים ומחלקי הקמעות, סוחטים משפחות במצוקה ומנצלים את מצבם הקשה בכל דרך ללא בושה וללא מורא שמים. יהודים בצרה בסך הכל מחפשים הבטחה לישועה ובריאות, ומסתבר כי אותם עטויי בגדים מוזרים, אינם אלא מתחזים מרושעים.

המסר שלי הוא: אל תתלו תקוות שווא באישים מפוקפקים, ובכלל כשהביקור והתיקון שמציעים לכם הם בתשלום, זהו כבר מקום לחשד. "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים".

אהרן גרנות

צילום: גרנות. צילום מתוך פייסבוק

אהרן נתפס בעיני רבים כ'עוף מוזר'. נולד כחסיד גור, הפך למתנחל וחזר לזרועות חסידות גור עם כל הלבוש והחזות, ושוב כעבור כמה שנים חזר והפך לדמות המתנחל מחברון.

זאת, בנוסף לרקורד העשיר שלו בסיכון חיים ממשי, במסעותיו העיתונאיים אל מחוזות מסוכנים שאיש לא ההין לדרוך בהם מחשש לקטוע את החיים היפים.

אני רוצה לומר לכם שאהרן הוא אחד האישים המדהימים, שנוספו השנה לרשימת החברים שלי.

כאחד שמורגל לשנות ולהשתנות מידי תקופה, לא נפלתי מהכסא כשהודיע שעוזב את תפקידו המכובד כסגן עורך 'משפחה', כדי לדאוג לאנשים בודדים - במקרה זה חיילים ללא משפחה.

בהקשר לכך ראוי לומר להורים שזרקו את ילדיהם בעקבות גיוסם לצבא – אתם צריכים ללמוד מהאיש הזה, שאוסף את אלו שזרקתם, משמש להם כאב רחום וקשוב בדאגתו לכל מחסורם.

אהרן, בשבילי אתה סמל!

התאומות החסידיות המופלות

צילום: אילוסטרציה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הבעיה ידועה לכולם - מצוקת הבנות שאינן מתקבלות לסמינרים. האפלייה, שעד לסיפור שהבאתי השנה כולם אכן היו בטוחים שמדובר רק באפלייה גזענית, הוכחה כלא מדויקת. היא קיימת במישורים נוספים ולא רק על בסיס גזענות.

פרשת 'התאומות החסידיות' שעסקה בשתי בנות אשכנזיות מבני ברק, שבמשך חצי שנה ישבו בבית, בגלל מאבק בין הסמינרים מי יקבל אותן, הוכיחה השנה שהאפלייה הזו כה גרועה ורעה, שהמניע לצבע עור או עדות ומוצא אפילו לא משחק.

היו סיפורים וכתבות נוספות בנושא שעסקתי בהן השנה. רוצה לומר לכם בגילוי לב, לשמוע הורים בוכים לכתב, עיתונאי צעיר בסך הכל, ומקווים שאולי הישועה תגיע בעזרתו, זהו מצב שלי אישית היה קשה מאוד לעמוד בו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!