גירושין, לא מה שחשבתם • ככה מתנהלת הרבנות • מיוחד

העובדות מדברות בעד עצמן: אחוז הגירושין הולך וגובר. הנתונים מאוששים. באזור מגורי -בחודשיים האחרונים - נטלו חלק במצווה קיומית זו 18 זוגות. יש שמועות על עוד שנים, אבל אינני יכול לחתום על זה. צעקות עדיין לא אומרות כלום.

לתופעה חברתית זו יש השלכות שונות, עמוקות יותר או פחות, הן במישור הפסיכולוגי (ממה היא נובעת), והן במישור הפרקטי (כיצד אפשר למנוע זאת), אבל במישור הפרגמטי ביותר - ביצוע מעשה הגט, צריך היה לצפות כי הכל יתנהל במהירות וביעילות הרבה ביותר.

משרדי הרבנות יוסיפו, לאור המצב, תקני עובדים, הפקידות תעבור השתלמויות שונות להגברת איכות השירות, ושיפוצים מסויימים ייערכו בבניני הרבנות.

את כל זה חשבתי לתומי כאשר הייתי צריך לפתוח תיק גירושין לקרובי מדרגה א' וחצי (כלומר, קרוב מאוד, אבל לא - בא נאמר - אבא שלי) שהתגרש בחו"ל - בכדי שהגט יוכר בארץ.

מונולוג עם בזק

זה היה לא מכבר. דבר ראשון מתקשרים ל-144 לבקש את הטלפון של הרבנות בירושלים. קיבלתי. חייגתי. הפקידה מהעבר השני הסבירה לי כי הגעתי אמנם למשרדי הרבנות אולם במשרדו של ראש הממשלה.

אני צריך גירושין, אמרתי.

אה, לזה אתה צריך להתקשר למאירה במשרדים שבקינג ג'ורג'.

חייגתי.

מערכת לניתוב שיחות סיפרה לי על מהלך חייו של בן האנוש, מאז לידתו ועד מותו. היה מעניין.

באי רצון מסויים חייגתי 0 למרכזנית שהסבירה לי כי עלי לטלפן למחלקת גירושין ברבנות שבירושלים בין אחת לארבע. לפני שהספקתי לברר מהו המספר, מצאתי את עצמי מנהל מונולוג עם בזק. ב-144 הדגשתי כי אני צריך את מחלקת הגירושין ברבנות. קיבלתי.

חייגתי שוב.

"מחלקת רבנות במשרד ראש הממשלה, שלום", ענה לי קולה של הפקידה. מה שבטוח - ששם עונים.

היא סיפרה לי שוב על מאירה. ביקשתי ממנה את הטלפון האישי של מאירה המדוברת. קיבלתי.

חייגתי. וחייגתי. וחייגתי.

איפה מאירה?

למחרת מצאתי את עצמי מחייג מהזיכרון את המספר של מאירה, עד שביום השלישי כאשר ענה לי מישהו מהצד השני, שאלתי בהלם: מאירה?

כן, ענתה מאירה, גם כן בפליאה. ואז התחילה שיחה ארוכה ומבולבלת משהו, שבסופה הייתי משוכנע בשני דברים.

א) אני צריך לשלם שש מאות ושלשה שקלים.

ב) אי-אפשר להסביר בטלפון.

החלטתי להגיע לקינג ג'ורג' עם ידיד בשם אריה, שהיה צריך גם לסדר איזשהו ענין ירושה ברבנות.

בכניסה עמדו שני מאבטחים שבדקו אותנו בלי הנחות. יהודי מזוקן שעמד לפני שאל בקול שלא נעדרה ממנו החדווה: כאן מתגרשים?

קצין הביטחון הנהן בפנים חמורות ונתן לנו להיכנס.

המבנה הארכיטקטוני המפואר של אולם ההמתנה בנוי כך: כניסה, מרווח של 100 ס"מ, מכונה לנטילת מספר, עמדות. במרווח הצר משוטטים עמך בית ישראל, כשהם נרגנים ומקללים ברצף, ומספר שומרים עם מכשירי קשר ששיערם מסופר קצר.

לקחנו מספר וניסינו לשמור על רוח רעננה, שהרי לא צעקות קובעות פה במדינה. בעמדה האחרונה ישבה פקידה בודדה ששתתה קפה באיטיות.

איפה מאירה? שאלתי בכמיהה. "בחופשה", ענתה לי האשה המבוגרת שישבה שם.

אולי את תוכלי לעזור לי, שאלתי.

היא הביטה בי בבוז והפנתה אותי בתנועת יד לאחת משתי העמדות שפעלו, כאשר באחת מהן היה הפקיד הולך וחוזר, כשהוא מוטרד בעליל ממשהו.

חיכיתי.

מאחורי עמדה אשה מבוגרת מהולנד ואדם בעל שפם גדול מאשדוד, שניסה לצוד את הפקיד המבוהל שהתרוצץ הלוך ושוב במרווח הצר.

כאשר הגיע אכן תורי, התברר לי כי בעצם חסרים לי המון מסמכים. מה זה המון? כל המסמכים בעצם.

כולם שותפים בבעייה

אחזתי את המספר שלי בחזקה וניסיתי להבין שוב ושוב מה עלי לעשות. הפקידה דחפה לידי טפסים שונים, שהתפזרו לי מהידיים, והפקיד המבוהל התלחשש איתה בעצבנות כל העת. בשלב הזה התיישבה לידי האשה מהולנד ואמרה בכעס: מה אתה לא מבין? אתה צריך לעשות כך וכך. גם האיש בעל השפם הסכים איתה, שזה גרם לי להבין בעצם שכל הקהל מאחורי שותף לבעייה שלי ומעורה בה היטב.

כאשר קמתי, בלית ברירה, לקח אותי השומר הצידה וניסה לפתור את הבעייה בדרכים שלו: –טוב אתה צריך-בטח-חשבת זה צחוק-יש לך זה...

עזבתי גם אותו.

בינתיים חזר אריה, החבר, ממחלקת ירושה, שם התברר כי עליו למצוא את תיק הירושה שלו בכוחות עצמו, 'הרב משולם', שאליו פנה, שאל אותו ברצינות אמיתית: מי יחפש את התיק - אני?

החלטתי לחזור לפקידה שישבה בעמדה הריקה. אלא שבדרך נטפלו אלי אנשים שחשבו משום מה שאני עובד הבית, ושאוכל לנתב אותם למחלקות השונות, ואיש אחד ממרר בבכי, תפס את אריה בידו והסביר לו כי הוא עומד לאבד את ילדיו.

מה עושים? שאלתי אותה ביאוש.

היא הביטה בי בעיניים שראו המון ואמרה:

"חשבת זה קל להתגרש, אה?"

הערה: מאז התרחשות הארועים חלפה תקופה. ייתכן כי חלק מהליקויים שופרו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!