חיי אדם: מרפא הפצעים, חי מיימוני • תיעוד מיוחד

05:00 – משכים קום, מקיץ משנתו ומתארגן לתפילה.

05:45 - יוצא לבית הכנסת, שנמצא במרחק צעד קט מביתו.

06:00 - תפילת שחרית בבית הכנסת השוכן בקרוואן מוזנח, שרבה בו העזובה.

07:00 - סיום התפילה, ארוחת בוקר חפוזה ויציאה לטיפול בבעלי החיים: האכלתם, השקייתם, רחיצתם ודאגה לרווחתם.

12:00 – נפנה לטפל בעצי הפרי השונים: להשקותם, לטפחם, לגזום אותם.

13:00 – בן דודו מגיע לסייע ותופס מקומו של האב.

13:30 – יוצא לעיתים קרובות למושבים הסמוכים, כדי להביא משם ירקות ולגייס תרומות לכלכלת המשפחה.

14:00- בימים שאינו יוצא מהיישוב, ארוחת צהריים ומנוחה.

17:00 – סיבוב נוסף בין בעלי החיים כדי לבדוק בשלומם.

18:30 - מגיע לבית הכנסת לשמוע שיעור, לפני תפילת מנחה.

19:00 - תפילת מנחה בבית הכנסת. 19:30 - לימוד עצמי עד ערבית.

20:00 - ערבית.

20:20 - חוזר הביתה לארוחת ערב.

19:00 - קורא קצת ספרים ומתכונן לשינה.

21:30 - הולך לישון ומתכונן ליום חדש.

כמה מילים על חי מיימוני:

חי מיימוני מתגורר ביישוב הדר ביתר, הממוקמת צפונית לעיר ביתר עילית.

חי התגורר עד לפני כ-17 שנה בבית שמש, ועם הקמת הדר ביתר, הגיע להתגורר במקום, יחד עם אשתו ובנו הצעיר והקים פינת חי כשמו.

לדבריו, גידול בעלי החיים נעשה רק כתחביב ואין לו מכך רווחים, זולת הוצאות כבדות. תושבי ביתר מכירים את חי גם מהפן הבריאותי. הם מגיעים לכאן עם ילדיהם הרכים לשאיבת חלב עיזים טרי, היישר מעטיני העז - סגולה בדוקה לריפוי פצעונים בחלל הפה אצל תינוקות.

חי מתנדב להסביר, במילים קצרות, את תולדות הישוב האנונימי שאינו מופיע במפות ישראל.

לדבריו, היישוב הדר ביתר היה הגרעין שממנו הוקמה בהמשך ביתר עילית, ועם מתיישביו נמנו בשעתו תושבים דתיים-לאומיים. היישוב, שליתר דיוק ראוי לקרוא לו מאחז, מונה 10 משפחות חרדיות, השוכנות כמעט כולן בקרוואנים.

כל המשפחות בעלות רקע סוציו אקונומי נמוך ורובן המכריע מתפרנסות מיגיע כפיים כפשוטו, כמו עבודות אדמה. אצל השכנים הישמעאלים מגדירים זאת: פלאחים.

מה נורא המקום

חי מחיש פעמיו לבית הכנסת ומצביע על ההזנחה הרבה שבו, למרות המאמצים שננקטים על ידי התושבים.

הוא מתאונן על הגשמים שדולפים בחורף היישר אל פנים בית הכנסת, על הפסקות החשמל שנובעות מקצרים חוזרים ונשנים בעקבות המים המחלחלים, על התקרה הקמורה והבלתי אחידה, על הקרקע הרוויה מרצפות מנותצות.

אכן מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים.

דיירי החווה הם: חמור אחד, מספר עיזים וכבשים ושני איילים. בנוסף יש לו כמה לולים שבהם בעלי כנף, כמו פסיון שגוון שערו מדהים והוא בולט ברעמת השיער הזהוב שלראשו, תרנגולים בגוונים שונים, חלקם מזן בלאדי, זוג טווסים, יונים צחורות ושחומות, אפרפרות ולבנבנות.

יש לו גם לול ובו כעשרה ברווזי מים ואף אווז מיותם ובודד, שנקבתו מתה לא עלינו לפני זמן קצר.

חי מציג את כרטיס הביקור של שוכני החווה. כשאנו עוצרים בסמוך לכלוב שממנו מציץ הפסיון ומזינים את עינינו מיופיו עלינו לדעת, כי "1,200 שקל עולה כזה פסיון, שהוא אגב עוף טהור ובשרו על פי דברי הגמרא משובח". ליד מדוריהן של היונים התמות, הוא מדגיש ומתלוצץ כי "אלו האפורות, הן יונות דואר, אבל עדיין לא ניסיתי לשלוח איתן שום מכתב"...

כעת הוא יוליך אותנו אל זוג הטווסים שאף הם ממשפחת הפסיונים, ולמזלנו הטוב, בדיוק עכשיו הזכר יפרוש את כנפיו הצבעוניות והססגוניות כדי להתהדר בפני זוגתו. הטווס משיל את נוצותיו מעת לעת, ומגדל חדשות תחתם. את אלו אוסף חי ומוכר כאמור בשקלים בודדים לילדים המסיירים בחווה.

התיש הקדוש

ולאיזה צורך הוא מגדל עיזים ותיישים?

תלוי באיזו עז מדובר. כאמור, לכאן מגיעים הורים עם ילדיהם הרכים לשם ריפוי הפצעונים שמתגלים בחלל הפה.

"חלבה של העז הזו המניקה את וולדה, הוא המועיל ביותר לריפוי הפצעונים. גם רופאים רבים סומכים על הסגולה הזו, למרות שמדובר בפתרון לא קונבנציונלי ומנוגד לכאורה לתורת הרפואה. לכן אני חולב אותה היישר לכוס חד פעמית סטרילית ומגיש אותה לשתיית הפעוט החולה. במידת הצורך, יגיע התינוק לכאן פעם נוספת. התוצאות נראות לעין תוך מספר שעות, ולכל היותר יום יומיים", מבטיח חי, שגובה עבור השירות תשלום סמלי, 'בשביל להתקיים'.

מכאן מוביל אותנו חי, לעבר הדיר שבו שוכן התיש 'הקדוש' שהוא בעצם גם בכור . חי שומר עליו מכל משמר לבל ייפגם או ייפסל. לדבריו, הקדיש אותו לבית המקדש שייבנה במהרה בימינו, והוא נזהר שלא לבצע בו מלאכות ולא לעשות בו כל שימוש שנוגד את קדושתו.

"היה לי לפני כן תיש נוסף שנהגתי בו בקדושה, והוא היה בכור. קראתי לכאן מספר רבנים מביתר עילית, בראשות הרה"ג רבי יעקב תופיק והצגתי אותו בפניהם. הם הבחינו כי התיש מסומן בתו זיהוי כמו כל בעלי חי במשק הישראלי, באמצעות פלומבה המוצמדת לאוזנו שנוקבה לשם כך על ידי משרד הבריאות, שנוהג לסמן כידוע את בעלי החיים לאחר שחוסנו. הם הצביעו על כך וטענו כי הדבר גרם לפסילת הבכור, שכן זה נחשב למום. הם הורו לי לתת אותו במתנה לכהן ו'אם ירצה, ייתן לך משהו בשביל זה'.

"עשיתי כדבריהם והענקתי אותו כתשורה לכהן מביתר. הוא שמח לתת לי אותו בחזרה במתנה. לצורך השחיטה, לא הסתפקתי בשוחט מן השורה, הזמנתי שוחט מומחה מקרב מערכת השחיטה של הרב מחפוד, שגבה על השירות חמש מאות שקלים. אולם אז כאשר שחטתיו, התגלה לצערי שהוא טריפה. אין מה לעשות אתו, ואפילו לא ניתן למכרו לערבי מחמת קדושתו. נאלצתי לקברו באדמה. חסרה לו רק מצבה שעליה ירשם 'פה נטמן הבכור הקדוש'..."

היפיוף יוצא

כעת הגיע תורו להציג את העז מזן 'שאמי' ששמו בישראל 'יפיוף'.

הוא בוהק בצבעו הלבן, ומאפשר לכל 'שוחרי קרבתו' ללטף אותו ולחוש את רכותו. "כשהיה צעיר, הוא היה תוקפן ואלים. לא חדל להשתולל והגישה אליו הייתה כרוכה בסכנה. היום הוא בוגר וכבר רגוע", מציין חי את שבחו של בעל החי. אבל בסמוך לו, ספונים וטמונים בלול נפרד, שני איילים גדולים. הגישה אליהם לא מתאפשרת. חי, מצביע על הסורג המעוות שבשער הלול, וטוען כי זהו פרי מעלליו של אחד מהם.

חזותו התמימה של האיל, לא מסגירה את הברבריות שלו. מדובר לדבריו באיל בן שנה, שמסוכן מאד לסביבה. "כשהוא עוד היה צעיר, הוא פעם הדף והעיף אותי אל על למרחק מטר וצנחתי על הרצפה. כשאני עוד מתגולל על הקרקע, בחנתי מזווית עיני את צעדיו וראיתי כיצד הוא נסוג מעט אחורנית לצורך התנופה המתבקשת ואז הוא מזנק אלי ומבקש לנגוח אותי בקרניו החדות. בשבריר של שניה, התעשתותי במהירות, התנערתי ממקומי, קפצתי על קרניו והפלתי אותו ארצה עד להכנעתו. זה לא היה אתגר פשוט. אבל למדתי להכירו ולדעת, כי הוא לא רשאי להסתובב חופשי ואינו ידידותי כלפי האדם. כיום, כשהוא מסוגר בתוך לול ששטחו פחות מד' על ד', יותר קל לי לתמרן בטיפול, וכמעט שאינני משחררו לחופשי בגין כך".

צאנו של חי, מנה הרבה יותר ראשים, אולם מפעם לפעם הוא מוצא כמה מהם מוטלים פגרים, למרות שלא זיהה אצלם תשישות או מחלה מוקדמת, שתבשר על מותם הקרוב. אולם הוא לא יודע האם זו מגפה או התנכלות מכוונת. 'החיים לא פשוטים'. לפני מספר חודשים, הצליחה להתגנב אל תוך החווה להקת כלבים וזאבים באישון ליל, שהגיעו מכיוון ואדי פוקין הסמוך ושלפו שלל מתוכו. הטורפים כנראה לא היו רעבים מדאי, שכן הטרף היה יחסי דל. שתי וולדות נאכלו על ידי הפולשים, ושלוש כבשות מניקות שניסו כנראה לגונן על צאצאיהן, חוסלו במהלך הפעולה... חי הספיק להגיע בעוד מועד ולמרות שלא היה לאל ידו להושיע את הנפגעים, הצליח להציל את היתר ולהבריח את להקת 'הבוזזים הרשעים' כהגדרתו.

החמור שהתפלש עד כה בעפר בכניסה לחווה בעת ביקורנו, קם מרבצו שעה שאדונו התקרב אליו יחד עם צוות 'בחדרי חרדים', והחל לנעור, כמו מבקש לקבל את פנינו...לא ידוע אם בתרעומת על הפלישה, או אולי בעצם שמח לקראתנו, ונעירתו היא מעין ברכת 'ברוכים הבאים'...

"היו לי שתי אתונות הרות", מבכה חי ואינו יכול עדיין להשלים עם האסון שארע לו, זה לא מכבר, "רכשתי אותן מיהודי וגידלתי אותן במסירות רבה. ביקשתי לשמר את עוברן לצורך קיום מצוות פטר חמור, שכן היו אלו העוברים הראשונים שלהן. הגיע אלי גם רב קשיש, צדיק מירושלים, שרכש את העובר שבכרסה של אחת מהן, כדי לקיים בו את המצווה. לצערי הרב, שתיהן מתו בפתאומיות, ללא הסבר רציונלי, והסבו לי בכך נזק כבד. עדיין לא היה לי את העוז לספר על כך לאותו רב, והוא ממתין וממתין והלידה בוששה להגיע"...,

ובעצרת נידונים

ואם בבעלי חיים עסקינן, הרי שהמוני כלבים, שמספרם עולה על כמות התושבים, משוטטים בכל רחבי המאחז. הם שומרים על הבתים, נוטרים את החוות, ועיניהם פקוחות נוכח כל מסתנן שחודר לכאן.

גם לחי יש אחד כזה. ברשותו הייתה פעם כלבה אותה הוא מגדיר כ'יפהפיה', שהוכשה בידי אחד מנחשי הצפע שהסתתר באחת הצמחיות העבותות.

לדברי חי, האזור שורץ נחשים ארסיים ולמרות זאת הפחד מהם, ממנו והלאה. אתה לא חושש ממגורים בצל נחשים המסתתרים בגבעות ובעמקים? אנו תוהים. "הם היו כאן לפני, אני לא יכול לגרש אותם", מצטדק חי.

אולם פגיעתם של אלו, יכולה כמובן להיות רעה. את הכלבה שהוכשה, הבהיל חי למרפאה וטרינרית שביישוב צור הדסה הסמוך. הווטרינרית ניסתה להזריק לה חומר נוגדני שיעכב את התפשטות הארס בגופה, עד להבהלתה לבית חולים וטרינרי לצורך הזרקת נסיוב שעלותו כ- 100 דולר, אך המאמצים כשלו והכלבה פשטה טלפיה ומתה בשטח המרפאה.

הוא מספר כי פעם אף שמע את כלבו נובח ללא הרף. הוא הבין שמשהו ארע ומיהר למקום. לחרדתו, הבחין כי הכלב מנסה לעשות 'אמבוש' לנחש, אותו גילה באקראיות ואינו מניח לו לחמוק ממנו. במקביל, ראה את הנחש כשהוא רושף ללא הרף לנוכח האיגוף שכפה עליו הכלב. חי קלט מיד כי הנחש עלול להכיש את כלבו-מחמדו והרחיקו ממנו. לאחר מכן, נטל מקל ולחץ על קדקודו של הנחש לבל יוכל להזיקו ומיהר עמו לביתר עילית, שם פגש את אחד מעובדי העירייה- לוכד נחשים במקצועו. הלה מכיר את הענף הזה, כבר מגיל שבע שנים. צעקה נמלטה מפיו של הלוכד, לאחר הבטה חטופה ב'ציד'. "אתה נורמלי? הכשה של נחש צפע זה מסוכנת מאד, אם הוא מכיש אדם, עליו להגיע לבית חולים תוך עשרים דקות, שכן מעבר לכך, גורלו נחרץ". הלוכד זיהה כי מדובר בנחש נקבה והיא הרה בכלל.. נפשו של חי חסה על הנחש ועולליה שבדרך, והוא מיהר לשלחה לנפשה בחיק הטבע, הרחק ככל האפשר מהבית.

בעצרת - הלא הוא חג השבועות - נידונים על פירות האילן.

גם אילנות פרי מגדל חי. שקדים, תותים, לימונים, שסק, ענבים, הם רק חלק מהרשימה. "את הענבים מהזן המיוחד, הבולטים בצבעם הסגול, הבאתי מצפת ונטעתי כאן כרם כבר לפני ארבע עשרה שנה ואף עשיתי מהם יין מספר פעמים", הוא מתפאר. הכרם כעת לאחר זמירה ועומד עירום כשהוא מרושש מעליו ומענפיו, לקראת פריחתו המחודשת. ילדי ביתר הסמוכה, מגיעים לכאן בתקופות בין הזמנים, ומשלמים עשרה שקלים כדמי כניסה. בתמורה יקבלו סיור מקיף בחווה, פירות שהבשילו מהעצים שכבר לבלבלו, וגם נוצות של טווס.

הכל לדבריו נועד רק למטרת נוי. אין לנו ספק בכך. אי אפשר להתפרנס, כאשר מכל זן יש לו עץ אחד בלבד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!