כ' חשון התשפ"ה
21.11.2024

שבועות: האברך, הבעלב'ת והגביר • טור מיוחד

ה'מתמיד' מתקשה: "מילא שאין 'באדים', אבל מה עם הלחם?" • ה'בעל'בית' מייחל ל"קצת ריכוז בפירכא של ר' חייא" • וה'גביר' כמעט והתעייף מלתרום • חזו חזו בני חביבי

בכולל. צילום אילוסטרציה: יעקב נחומי
בכולל. צילום אילוסטרציה: יעקב נחומי



זה בפירוש לא קל.

זה לי עשרים שנה מהחתונה שאני, ברוך השם, זוכה לשבת באהלה של תורה ולשקוד על דלתותיה.
אבל לומר שאין לי רגעי שבירה? זה לא יהיה נכון.

סדר היום שלי הוא, הודו לד', כולו חטיבה אחת של רוחניות. אני קם בבוקר, מתפלל מוקדם, סועד 'פת שחרית', ויוצא לכולל ליום שלם.

ומה אני עושה שם?

לא שותה 'ארבע כוסות', לא 'מרבה לספר' ולא מאכיל את ראש הכולל 'מרור'. אני שקוע כל כולי בהוויות אביי ורבא, דן בדיני קנינים, ומתפלפל במקרי 'חושן משפט' סבוכים.

לכאורה, מה אני צריך יותר מזה? אני האדם המאושר בעולם!

האם לא?

בכל זאת, כדאי שתדעו, שגם לי קשה לפעמים. השנים הרבות לא עמעמו את הקשיים. אני לא מדבר רק על יצר הרע, שלמרות גילו המבוגר - הוא רענן מתמיד. אני מתכוון גם לפן הכלכלי.

למרות כל מה שחונכתי עליו, ולמרות החינוך הסגפני שאני מנסה להעניק לילדיי, עדיין המצב הכלכלי הקשה מדיר שינה מעיניי. אנחנו משפחה שמסתפקת במועט. שורדים יפה גם בלי בשר בימות השבוע, וחיים טוב גם בלי 'באדים' ויוגורטים למיניהם, אבל גם מעט לחם צר ומים לחץ כבר אי אפשר לממן היום דרך מלגות הכולל העלובות, שלא עודכנו מאז תקופת הצנע, ואני עוד לא מדבר על השאת ילדים.

זה לא רק העניין החומרי העלוב שמכביד על לבי. היום, שלא כמו פעם, אני, כאברך כולל, צריך להתמודד עם התדמית שלנו בעיני אנשים מסויימים. לא אחת אני שומע מפי אנשים שמתארים אברכי כולל, אולי מיעוט שבהם, כמי ש'מחממים' את הספסלים, מחכים בקוצר-רוח שהשמש תשקע, ולא יוצאים לעבוד רק בגלל שהם מפחדים מה יאמרו הבריות (הרעיה/השווער/השוויגער).

האם יש בהן קורטוב של אמת? מתוך הגמרא הגדולה שלי אני לא רואה את אותן תופעות. מצד שני, אני לא רוצה להתגאות, אבל מי כמוני יודע, שנפשי, ושל רבים מאוד מחבריי, חשקה בתורה. באמת.
מה אעשה 'בחוץ'? ארוויח כסף? ברור לי שעם המוח העילויי שלי הייתי יכול להצמיח סיפור כלכלי טוב, אבל מה ייצא לי מזה? האם אני לא מוצא מספיק אושר בלימוד התורה, שאני נאלץ לתור אחריו ברשות הרבים?

אוי, הייליגע באשעפער, אחת שאלתי מאתך: 'שבתי בבית ד' כל ימי חיי'. אני לא רוצה כלום, לא מבקש הרבה. חשקה נפשי לעסוק בתורה כל שנותיי עלי אדמות, לשבת כל יום, מבוקר עד ערב, בין כותלי בית המדרש, ולחוש את מתיקות התורה.

בפרוס חג 'מתן תורה', אני מבקש רק מעט הרחבת הדעת. אני רוצה לקבל את התורה מחדש, בשמחה, ומתוך יישוב הדעת.

זה הכל.

ה'בעלב'ת' מבקש: להיגמל מעול ה'דרך אדץ'

מה לעשות, שוב נרדמתי. הבטחתי לעצמי לסיים את הדף, והנה, לא הצלחתי.

עמל היום 'הורג' אותי. אני לא מסוגל להישאר עירני. את הקושיא של רבא עוד קלטתי איכשהו, אבל הפירכא של רבי חייא כבר נשמעה בעירפול מתוך ענני תרדמה כבדים שנחתו עלי כמו בטון יצוק, ולקראת קושיית התוספות כבר שטתי בשלווה בין המחסנים, הארגזים, המדפים והספקים.

עוד יום קשה עבר עלי. אבל מה יש לי מזה? אני מרוויח עוד לירה ועוד לירה, אך מה אעשה עם כל הלירות האלה, אם אני לא מצליח לסיים דף גמרא בערב מבלי שאירדם כל דקה?

בשביל זה באתי לעולם?

אני יודע שהכל משמים, ושאני צריך לעבוד ולהתפרנס - כך עשו אבותי ואבות אבותיי בכל הדורות, ואני בכלל לא מתבייש בכך - אבל אני משתוקק לדף גמרא טהור אחד. זה מה שאני חולם עליו כל היום. אני יושב במשרד באמצע משא ומתן מייגע, וחולם על המנורות המרצדות של בית המדרש וארון הספרים המאובק.

אין דבר שמשתווה לתענוג של שעה ליד הגמרא. כל היום, בשעות שאני מסוגל לחשוב בצלילות, אני חושב על בית המדרש. אני כבר קם שעתיים לפנות בוקר, לומד שעתיים בערב, ובעצם, בכל רגע פנוי שיש לי, אני פותח ספר. כבר סיימתי ש"ס ככה.

מישהו, אברך כולל, אמר לי פעם: 'אתה לומר כבר יותר ממני...', אבל זה בכלל לא מנחם אותי. אני מקנא בו. במי שיכול ללכת בכל שעה שמתחשק לו לבית המדרש לפתוח ספר וללמוד, כשאף אחד לא מתקשר אליו לסלולרי, ואף עיסקה לא משתחלת לו לתוך הגמרא.

לקראת 'קבלת התורה', אני רק מבקש, שאוכל ללמוד יותר מתוך הרחבת הדעת, שאיגמל מעט מ'עול דרך ארץ', ושאזכה לנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה.

זה הכל.

ה'גביר מהרהר: האם עלי מונח כל כובדו של עולם התורה?

שוב הם בפתח.

אני עומד לי באמצע פגישה עסקית חשובה, והמזכירה מודיעה לי ש'הם' שוב פה. נוקשים בדלת, או מצלצלים בפעמון.

גם מבלי שיאמרו לי, אני כבר מכיר את הטקסט שלהם בעל פה. הוא יישמע בערך כך: "במוסדות שלנו מתחנכים מאות תלמידים לתורה וליראת שמים, ואנו זקוקים לתמיכתך".

ברור לי שהם צודקים, אבל כל היום דופקים כאן בדלת אנשים שצודקים. כל אחד והצדק שלו. אני מפזר על הצדק הזה אלפי דולרים בחודש, ואני לא מרוויח אותם בקלות כפי שאנשים חושבים.

קשה לי לפעמים. אני חושב לעצמי מה היה קורה לו הייתי מפסיק את התמיכות האלה. האם עולם התורה היה קורס? האם כל עולם התורה נשען על מעט הדולרים שלי?

אבל, אין ברירה. בתוך תוכי אני יודע היטב, שכל העיסקאות הגדולות שנרקמות פה, הם הדבר הכי זמני והכי עראי שאפשר. גם הכסף שאני מרוויח, הוא הדבר הכי נזיל שבעולם. היום הוא כאן, ומחר הוא נקבר בעיסקה כושלת אחרת.

כאיש עסקים מפוכח, ברור לי לחלוטין, שכל סנט שאני נותן לעולם התורה, הוא סנט מושקע היטב. פק"מ עם תשואת זהב. נכס משומר שלא מפסיק להניב. אני הרי יודע שכל התהליך הזה שבו אני קונה ומוכר, משקיע ומרוויח, עצבני ומאושר - יסתיים ביום מן הימים בתלולית עפר טרייה, ושלט קטן עם אותיות קטנות שחורות. זה מה שיישאר מכל העיסקאות הנוצצות, חשבון הבנק (והחזה) הנפוח, והכבוד (המדומה) שרוחש לי גבאי בית המדרש השכונתי.

לא תמיד זה קל, ולא תמיד זה אפשרי. לפעמים מקנטרים אותי החברים: 'תפסיק להשקיע בהם, שילכו לעבוד'. אבל אני לא בודק. כל עוד אוכל להחזיק את עולם התורה, אעשה זאת. בלי שיקולים, ובלי חשבונות.

לקראת 'קבלת התורה' אני לא מעז לבקש הרבה. אני גם לא חושב שמגיע לי משהו. רק אבקש שאוכל לעשות זאת מתוך נחת, עושר ואושר, ומתוך שמחה אמיתית של מצווה, ואולי פעם, גם אני אזכה לחוש טעמה של תורה.

זה הכל.

טורו של דוד דמן מתפרסם בעיתון 'משפחה'

תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 13 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}