בגלל המלחמה ההיא / מרדכי רוט

לפני כעשר שנים התפללתי בראש השנה בירושלים באחת מבתי הכנסיות בירושלים, ישב לידי יהודי מבוגר מאוד, למיטב זכרוני הוא היה בגיל 92.

אני שם לב, שכל התפלה שערכה מעל שש שעות, הוא עומד עיניו דבוקות במחזור שלפניו, ופיו לא מפסיק למלמל את פסוקי התפילה בחיל ורעדה.

לרגע קט לא ראיתי אותו מתיישב, אפילו להפסקה שבין תפלת שחרית לתקיעות הוא לא יצא.
הסתכלתי אליו בהערצה גדולה, אחרי שראיתי שגם ביום השני של ראש השנה המחזה חוזר שוב על עצמו, ניגשתי אליו אחרי התפלה ושאלתי אותו: יהודי יקר, אני מסתכל אליך כל התפלה ואני ממש נפעם. אם יהודי בגילך כך מתפלל סימן שאתה יודע מה הסוד העמוק של ראש השנה. תוכל לסכם לי את זה במשפט אחד מה זה ראש השנה בשבילך?

הוא הסתכל בעיני בעיניו העמוקות ולחש: "אם לא היית במלחמה לעולם לא תבין מה זה ראש השנה. היה זה במלחמת העולם השנייה, הייתי גר ברוסיה הצטרפתי לצבא האדום כדי להילחם בגרמנים. סבלנו חרפת רעב הגרמנים ירו בנו ללא הפסקה. היינו מותשים פיזית ונפשית, זה יומיים שלא בא על פינו חתיכת לחם. ישבנו בבונקר כשהדי פצצות המרגמות נשמעים מכל עבר. לא יכולנו לצאת מהבונקר, צלף של הצבא הגרמני רק חיכה לחייל משלנו שיעז להוציא את ראשו מהבונקר. לאחר שלשה ימים, הגרמנים נצחו אותנו והם החלו לירות ללא הרף לתוך הבונקר. חצי מחברי מתו. אני לא זוכר בדיוק מה שהיה אז אני רק זוכר היטב את ההרגשה של הכניעה המוחלטת. הרמנו כולנו ידיים לאות כניעה. וזהו ידענו שאין לנו הרבה מה לעשות.

"ההרגשה הייתה שאין לך כוח. שכוח הרבה יותר חזק ממך שולט בך. אז רצית לשמוע מה זה ראש השנה בשבילי?. אצלי ראש השנה הוא הרמת דגל לבן - אני נכנע! אני מבין שכוח הרבה יותר גדול ממני שולט בי ובעצם בכל העולם כולו.

"אני בראש השנה משתדל לשחרר הכל ומנסה להרגיש את מה שהרגשתי אז. את ההרגשה של חוסר יכולת אונים. ההרגשה שזהו. אני נכנע לבורא עולם שיעשה איתי מה שהוא רוצה.

"כך גם בחיים: האדם רוצה משהו, מתרגז כשאינו מצליח, שמח שכן, כועס, נוקם במי שהרע לו. על האדם להרים ידיים למעלה ולהיכנע לבורא עולם ולמהלכיו - כי הנה כחומר ביד היוצר, אנחנו מובלים ולא מובילים, איננו הנהגים אלא הנוסעים; אנחנו יכולים לבקש מהנהג שייסע לשם ולפה ולא יותר מכך. ההגה לא בידיים שלנו אלא בידי ריבון העולמים - זו מציאות החיים".

אחד הדברים ששוברים את האדם בחיים הוא שבירת האגו שלו. הוא שואל את עצמו: למה לא יכולתי או עשיתי כך וכך, למה החיים שלי כך, וכדומה. אם אדם מאמין שהבורא עושה הכל - הוא לא נשבר, כי הוא יודע שהשם עושה הכל ולא הוא. ואם לא הצליח - הבורא החליט זאת, לכן אין סיבה להישבר. אם אדם מאמין שאיש אינו יכול לעשות לו דבר רע אם השם יתברך לא ירצה, והוא חי ומרגיש זאת - נפשו חסינה בפני מאורעות החיים הקשים. אמונה אמיתית היא, כאשר אדם מרגיש וחי לפי האמונה שלו.

יש תפילה שחיבר בעל ה"אור לשמים" מאפטא, ובעל ה"תפארת שלמה" אמר שכדאי לומר אותה ערב ובוקר, משום שהיא סגולה להצלחה ולפרנסה. "ריבון העולמים, ידעתי כי הנני בידך לבד כחומר ביד היוצר, ואם גם אתאמץ בעצות ובתחבולות, וכל יושבי תבל יעמדו לימני להושיעני ולמוך נפשי, מבלעדי עזך ועזרתך אין עזרה וישועה".

התפילה הזו מסמלת את האדם הרגיל, שרוצה שליטה בחייו, וגם את ההיפך המוחלט ממנה - את ההישענות הטוטאלית על בורא עולם. כחומר ביד היוצר, האדם מרגיש כל הזמן צורך בשליטה על מה שקורה בחייו, וכאשר הוא מרגיש חוסר שליטה, הוא נשבר.

אם אדם יודע ומרגיש שיש אלוקים, שהוא שולט על חייו ואחראי עליו, ושאין לו שליטה בחייו - הוא נותר רגוע ושליו. כל הכעסים, העצבות, הגאווה ושאר המידות הרעות - נובעים מתחושת השליטה של האדם , ואם אינו משיג מה שרצה - הוא נשבר וכועס.

אם הוא יודע שאין לו שליטה על חייו, הוא נכנע לבורא, לא מתוך ייאוש ושברון, אלא מתוך ידיעה שזו מציאות החיים. הוא יכול כמובן להתפלל להשם יתברך ולעשות השתדלות, אך השליטה נשארת בידי בורא עולם.

באופן זה, האדם יכול לשלוט ברגשותיו, כגון שמחה, כעס וגאווה, על ידי האמונה. אם יודע שאיש אינו יכול להציק לו ולפגוע בו ושהכל מהשם יתברך, הוא שולט ברגשותיו. בלשון חסידות - המוח שולט על הלב.

רמת אמונה כפי שדיברנו עליה, היא רמה גבוהה ודורשת תרגול של שנים, אך בתרגול ובחזרה על ענייני האמונה, מאורעות החיים ומשברים בחיים יכולים לעבור ביתר קלות, ובעיקר לקיים את הייעוד שלנו להיות דבוקים בבורא העולם.

[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!