כשחברי מפלגת העבודה לא יכלו לסבול את היו"ר חובש הכיפה

במסגרת חשבון הנפש של חודש אלול, אולי כדאי לבחון גם את היחס הגורף לשמאל הישראלי. רובנו כולל אנשי השמאל עצמם מתייחסים אליו כאל גוף אחד כולל. אלא שלמעשה מתקיימים בשמאל הישראלי שתי ישויות נפרדות זו מזו במהותן.

יש את השמאל הערכי והליברלי באמת, שרוצה את קיומה של מדינת הרווחה בישראל – זה שעיניו רכות מהמצוקות של השכבות החלשות באוכלוסיה, מהעוני והאבטלה הגוברת. זה ששואף לשוויון הזדמנויות לכולם. זה שיודע לכבד את לומדי התורה ללא קשר לאמונתו האישית ורואה בהם חלק חיוני להמשך המסורת הרוחנית של העם היהודי. השמאל ששואף לשלום אמיתי עם סביבתו, השלום שבו חי אברהם אבינו עם כל העמים סביבו. אלא שיש גם את השמאל הארסי והמסוכן. זה שבז ושונא את כל מה ששונה ממנו, זה שליברליות רחוקה ממנו כרחוק מזרח ומערב. לעיתים נראה שהחלק המאוס הזה בשמאל רואה בהיותו חלק מהשמאל סוג של מותג חברתי ותו לא. בחשיבות עצמית עודפת הם מנופפים בעיתון החשוב לאנשים חושבים ומעדיפים כמובן את הכוכב המתלהם שמעודד את הלך המחשבה המתנשא שלהם. במסגרת חוסר הליברליות שלהם הם ירדפו ללא הרף את לומדי התורה ובכלל זה את כל מה שריח דת נודף ממנו. השמאל המזויף הוא אומנם מיעוט אבל מיעוט קולני, הרסני ומרושע שצובע את חבריו סביבו, בשנאה הפשיסטית שלו.

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שנכוויתי באופן אישי מאותו מיעוט מאוס. לא אשכח את הפעם ההיא שהצליחה להרחיק אותי מפעילות ציבורית פוליטית למשך שנים ארוכות. יתכן ולעולם לא הייתי חוזרת אחורה אלמלי המצוקה הקשה ממנה סובלת לאחרונה עירי, המצוקה שמסכנת את מורשתו של רבי ומורי זצ"ל.

הפעם הראשונה ההיא הייתה זמן קצר יחסית אחרי רצח רבין ז"ל. הרצח שהפך על פיהן את כל התכניות האישיות שלי. עד אז ספרתי את השנים עד לרגע שאוכל להירשם ללימודים אקדמאיים באוניברסיטת בר אילן ודרך המסגרת החברתית שם להקים את הבית היהודי שייחלתי לו. בית יהודי שבאותם ימים לא תכננתי לעשות יותר מדי שינויים אישיים מרחיקי לכת לקראת הקמתו.

אחרי הרצח וכל הרעש שהיה סביב אוניברסיטת בר אילן באותם ימים כמובן שלא היה בא בחשבון להירשם לשם. את התקווה לבניה אישית החלפתי בתקווה לבנות חברה צודקת יותר והצטרפתי כדור שני לפעילות במפלגת העבודה בעיר ובהמשך בקמפוס בת"א. שנה חלפה באוניברסיטת תל אביב. שנה בה לא הופסקה הקינה על הרצח, הקריאות נגד הסתה ושנאה. לשבחם של רוב חברי התא הפוליטי ייאמר שזה באמת בא ממעמקי ליבם. רובם היו אנשים ערכיים, חדורי מוטיבציה לשנות לטובה את החברה הישראלית לחברה צודקת וסובלנית יותר. הפרצוף האמיתי של המיעוט השונא התגלה שנה מאוחר יותר כשהובסו בבחירות ע"י גוף חדש שהגיע לקמפוס. גוף שגרם לסופו של שלטון בן 15 שנה במועצת הסטודנטים. ברגע המהפך התגלה פרצופם האמיתי של יפי הנפש בחבורה שאחרי כל הקריאות נגד ההסתה לא יכלו לשאת את קיומו של חובש כיפה כיו"ר החדש של האגודה. כמה קריאות קיצוניות במיוחד, למרות שכאמור באו ממיעוט גרמו לי תחושה קשה של ייאוש. כנראה הייתי נאיבית מדי כשחשבתי לתומי שמקום שמוקיעים בו רצח פוליטי ושנאת האחר לא יכול להרשות לעצמו להכיל בתוכו אפילו מיעוט זעיר של שונאים ומסיתים תוצרת עצמית. החלטתי באותה העת שפעילות פוליטית כנראה לא נועדה עבורי אלא לאנשים חסינים ועמידים יותר.

מספר שנים אחר כך בביתה של הרבנית מינה אדלשטיין זצ"ל היא החזירה אותי בתום לב לרגע ההוא. השנה הראשונה בבית הרב ותקופת האירוסין שלי היתה גם תקופת בחירות. במסגרת השיחות שלנו על הבית היהודי העתידי היא גיששה בעדינות בנושא:.."את יודעת רוני, עוד מעט בחירות. כבר החלטת אולי מה תצביעי?".....היא שאלה ואני חזרתי לרגע ההוא שפרשתי מפעילותי הפוליטית, הפעם בה החלטתי לשמור בפינה חמה בלב מקום לרוב הערכי והטוב של השמאל ולהמשיך הלאה. היישרתי מבט אל עיניה החומות והטובות ובקול שהכיל את כל מה שהרגשתי לה עניתי לה וכנראה גם לעצמי "ג' וגמרנו"... היא רק חייכה וטפחה לי בחיבה על היד. יומיים אחר כך הבנתי עד כמה היא אהבה את התשובה. תוך כדי השתתפות באירוע משפחתי של בית אדלשטיין נתקלתי באחד מילדיה. "ג' וגמרנו אה?" הוא צחק ותוך כדי שטפח בחיבה על כתפו של בעלי סיפר לנו שהרבנית כ"כ התמוגגה מהתשובה שהיא מיהרה לספר אותה הלאה לכל ילדיה. המשפט והחיוכים שהעלה חזרו עוד הרבה פעמים במשפחה עד הבחירות. משפט שכמו חרט עבורי את דרכי החדשה.

עברו שנים מאז וחשבתי שכבר לא אחזור אחורה. אבל לאחרונה אי אפשר היה לעמוד מנגד כשכל העיר תוססת כתוצאה מהפגיעה האנושה בסטטוס קוו החברתי העדין שלה כתוצאה מפעילותו הפולשנית של הגרעין התורני שהגיע בשנים האחרונות. כשהתסיסה מסכנת את המורשת של הרב זצ"ל: המורה והאבא היקר, חזרתי לזירה הפוליטית של פעם כדי לעזור לנסות להחזיר את אהבת החברים והשלווה הרוחנית שהייתה בעירי במשך עשרות שנים. המאבק הוא של כולם אבל אלו שנושאים את הדגל בראש המאבק נכון להיום הם אנשי שמאל. כנראה ששוב הייתי נאיבית מדי. הייתי בטוחה שבעיר שינקה את מתיקות התורה של הגר"י אדלשטיין זצ"ל רק השמאל הערכי והליברלי יכול באמת להתקיים. אבל מתברר שהמיעוט הארסי והשונא קיים גם פה. מתברר שעד כה לא היתה לו הזדמנות לזקוף את ראשו המכוער אבל כעת הוא יכול. בעוד רוב חבריו נאבקים להחזיר את השלווה הישנה לעיר, תוך כדי דאגה כנה לציבור החרדי ולציבור הכיפות הסרוגות הותיקות של העיר, אותו מיעוט רואה הרבה יותר קדימה. בשבילו זו הזדמנות להילחם בכל מערכת הדת בעיר. הארס של המיעוט המפלצתי הזה כל כך קשה ששוב אני קופאת על מקומי ונדרשת לשקול את צעדיי מחדש.

רבי נחמן אמר כי אין ייאוש בעולם כלל. אולי התקווה שלנו היא החודש המופלא שבו אנו נמצאים. אולי אלול ישפיע מכוחו והשמאל יעשה חשבון נפש ויוקיע מתוכו באופן גורף את המיעוט המסוכן והדורסני. אולי רק באלול קיים הסיכוי שאותו מיעוט מסוכן יבין שהוא הורס לא רק את כל אלו שהוא כ"כ אוהב לבוז להם אלא הורס גם את הסיכויים של חבריו הראויים והערכיים לפעול למען שינוי חברתי בארץ השסועה, הסובלת והמפולגת שלנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!