יובל שטייניץ לא מושחת, אבל זה לא מספיק

סימני השאלה היו צריכים לעלות כבר עם מעצרו של תא"ל במיל' אבריאל בר יוסף.

השנים שבהן ייעץ בר יוסף לשר האנרגיה יובל שטייניץ והתפקיד שמילא בוועדת צמח, שהתירה יצוא גז מסיבי, ובמטה לביטחון לאומי, שסיפק חוות דעת מופרכת לממשלה כדי לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים באישור מתווה הגז — לא הותירו מקום לספק בקשר למרכזיות של בר יוסף עבור חצרו של שר האנרגיה.

השבוע זה קרה: המעצר של יועצו הקרוב של שטייניץ, רמי טייב, בחשד שקיבל שוחד, והמעצר של מנהל לשכתו לשעבר ומקורבו דוד שרן, התחילו לצייר דפוס. שורה של אנשים, שהיו קרובים במיוחד לשטייניץ כאשר היה שר אנרגיה, שר אוצר ויו"ר ועדת חוץ וביטחון — חשודים בפלילים בפרשת הצוללות.

התגובה המיידית של פוליטיקאים ועיתונאים המכירים את שטייניץ במשך שנים היתה: הוא לא מושחת. זו תגובה אותנטית — הם לא היו אומרים את הדברים האלה על חלק משרי הקואליציה הנוכחית. שטייניץ לא משדר שחיתות, נהנתנות, תאוות בצע ושררה. יש בו משהו אחר מהמקובל בפוליטיקה.

אבל הגיע הזמן להודיע לדוקטור לפילוסופיה, שהגיע בשנים האחרונות לכמה מהתפקידים הבכירים ביותר בפוליטיקה הישראלית: זה לא מספיק. גם אם יתברר שלא לקחת כסף לכיסך או לכיסי מקורביך, כפי שאנחנו מאמינים, זה לא ינקה אותך מרשלנות תורמת בפרשיות שנחשפו ובאלה שעשויות עוד להיחשף.

המעצר של מעגל מקורביו של שטייניץ — ובעיקר זה של שרן — הזכיר לי שיחה משונה שניהלתי לפני כשש שנים עם שר האוצר דאז שטייניץ. אלה היו הימים שבהם ועדת הריכוזיות ישבה על המדוכה.

בעלי זיכרון קצר יתפלאו לקרוא שהסוגיה הראשונה שעמדה בפני ועדת הריכוזיות לא היתה באילו כלים יש לטפל בריכוזיות, אלא אם יש בכלל ריכוזיות בישראל ואם ריכוזיות היא בעיה. ב–2017 אלה נראות שאלות משונות, אבל בשנה הראשונה של פעילות ועדת הריכוזיות התנהל קמפיין אלים של צמרת עולם העסקים נגד עצם הדיון בשאלת הריכוזיות. אחד היעדים העיקריים של הקמפיין הזה היה שר האוצר, שמנכ״ל משרדו חיים שני שימש יו״ר הוועדה.


שטייניץ הרבה להתבטא בתקשורת נגד הריכוזיות, אבל אנשי עסקים ופקידים שפגשו אותו דיווחו כי עמדותיו בנושא, כפי שעלו במפגשים סגורים, רחוקות מלהיות נחרצות וברורות.

אחד הביטויים לכך היה החלטתו המשונה של שטייניץ לעלות לרגל לפגוש את מר ריכוזיות, נוחי דנקנר, במשרדו בקומה 42 של מגדל עזריאלי בתל אביב, במקום לקבל את דנקנר בלשכת שר האוצר, כפי שקובעים כללי הממלכתיות.

כאשר נחשף דבר הפגישה בתקשורת הסביר לי מקורב של שטייניץ שהפגישה הזאת לא משקפת התבטלות בפני דנקנר או רצון להתקרב אליו בצורה פסולה, אלא בעיקר חוסר הבנה של שטייניץ את הסיטואציה.

כשנפגשתי עם שטייניץ כמה חודשים לאחר מכן שאלתי אותו אם הוא לא רואה טעם לפגם בכך שיועץ תקשורת פרטי שהוא השתמש בשירותיו הוא גם יועץ של קבוצת אי.די.בי — שעומדת במוקד הדיונים של ועדת הריכוזיות. שטייניץ השיב לי שלא היה לו מושג שאותו יועץ תקשורת עובד עם אי.די.בי. התשובה הדהימה אותי, משום שהמידע פורסם בעיתונים והיה ידוע לכל צמרת עולם העסקים.

אבל החלק המפתיע יותר היה כאשר שטייניץ החליט להראות לי שאין בעיית ניגוד עניינים: ״אני חושב שאותו יועץ יודע לעשות הפרדה בין הלקוחות הפרטיים שלו לבין הממשלה כאשר הוא מייעץ לי״, הוא אמר, ״ויש לי גם הוכחה שתפתיע אותך״.

מה ההוכחה, שאלתי. ״אותו יועץ סייע לי גם בהתנהלות בוועדת ששינסקי. ואף על פי שהוא בא מהמגזר העסקי, הוא תמך בי כאשר נכנסתי חזיתית ביצחק תשובה — צעד שהיה מאוד לא אהוד במגזר העסקי״.

זה היה הרגע שבו הבנתי ששטייניץ באמת פועל בתום לב, שנשען על חוסר היכרות עם המפה העסקית. ״האם לא ידעת שאותו יועץ פרטי עובד שנים עם יוסי מימן, המתחרה של תשובה בתחום הגז?" שאלתי את השר. ניכר היה שהוא מופתע. עברנו לנושא הבא: תקציב דו־שנתי.

האם שטייניץ לא הבחין בהתנהלות חשודה של יועציו הקרובים בשנים האחרונות? האם לא שאל את עצמו אילו אינטרסים יש להם במגזר הפרטי במקביל לעבודה שעשו עמו במשרד האוצר ומשרד האנרגיה? האם הוא הטה אוזן לטענות החוזרות ונשנות שהופנו נגד התנהלותו והתנהלותם? כנראה שלא, ואם יוגשו נגדם כתבי אישום הוא לא יוכל לנקות עצמו מרשלנות.

בכל הקשור למתווה הגז, שטייניץ לא היה צריך לחכות למעצרים כדי לדעת שהוא לקח חלק בתהליך עקום, מסוג התהליכים שבוודאי לא איחל לעצמו שיהיה מעורב בהם כאשר סיים את הקריירה באקדמיה ונכנס לפוליטיקה לפני שנים ארוכות.

להגנתו של שטייניץ אפשר להגיד שרוב הפקידים בממשלה אימצו את עמדות מונופול הגז ולא רצו להתעמת עם ראש הממשלה. שטייניץ היה חלק ממערכת של פקידים ופוליטיקאים שהיו בחיסרון מובנה מול מונופול הגז, ששלט בכל המידע בתחום. אם ראש הממשלה וכל הפקידות מזמרת את השיר של מונופול הגז — סיכוי קלוש שהשר ינסה לצאת נגדה בנושא כה מורכב וטכני.

אבל היו סימנים מחשידים שלא היה צריך ידע באנרגיה וגז כדי לראותם. אישור מתווה הגז לווה בשורה של צעדים אלימים וחריגים: סילוק הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה, פיטורי יו״ר רשות החשמל אורית פרקש־הכהן, שימוש בחוות דעת תפורות ותלושות של המטה לביטחון לאומי, משרד הביטחון ומשרד החוץ, היפוך בעמדתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, שהזהיר לפני הבחירות שמונופול הגז הוא סכנה לדמוקרטיה אך מאוחר יותר ליווה את הליך אישורו. שטייניץ היה שם בכל התהליך הזה והרים ידו בעד בכל שלב על כל החלטה.

וזה לא נגמר בכך: שטייניץ לקח חלק פעיל במסירת מידע חלקי או מוטעה לציבור בקשר לתקבולים הצפויים מקידוחי הגז ובקשר למחירי הגז בהשוואה למקובל בעולם. חמור מכך: גם כיום הוא מתכחש למחיר המופרז שהציבור בישראל משלם בעבור הגז ונמנע מלהפעיל את סמכותו ולפקח על מחירו.

שתיקתו של שטייניץ בדיון על הכוח הפוליטי של מונופול הגז היתה מפתיעה נוכח העובדה שרק שנתיים קודם לכן הוא הזהיר את הציבור מהאלימות ומהאיומים שהפעיל אותו מונופול בדיוק סביב דיוני ועדת ששינסקי.

שטייניץ התעלם מכל נורות האזהרה ואימץ את הרטוריקה והטיעונים של ראש הממשלה ומונופול הגז. ככל שהתגברו סימני השאלה ועלו עוד ועוד שאלות על מתווה הגז והתועלת שהוא יצמיח לציבור, כך התחפר שטייניץ עמוק יותר ויותר בעמדותיו, כלומר בעמדות של מונופול הגז.

מקורביו של שטייניץ אמרו השבוע, מיד לאחר מעצרו של טייב, ש״זה נפל עליו כרעם ביום בהיר״. אבל גורמים במערכת העסקית והפוליטית, שאינם יריבים של שטייניץ, לא ראו במעצרם של בר יוסף ושרן רעם ביום בהיר, אלא רעם ביום סגריר. הוא לא תמיד מגיע, אבל כאשר הוא מגיע — הוא לא מתקבל בתדהמה. שוקי אורן, לשעבר החשב הכללי באוצר, יצא בשעתו באופן חריג נגד הכוונה למנות את שרן לתפקיד ראש לשכת ראש הממשלה, וכתב בעמוד הפייסבוק שלו: ״(כאשר מונה שרן לתפקידו באוצר) במהרה נוכחו באוצר בשינוי מהותי. הראייה המקצועית נעלמה ואת מקומה תפסה התככנות הפוליטית, ושימוש ציני בעמדת כוח כדי לקדם אינטרסים פוליטיים. במשך יותר משנתיים עבדנו באותו משרד. הנושאים המקצועיים לחלוטין לא עניינו את שרן והוא לא עשה דבר לקדמם. שרן התלבש בכול הכוח על כל נושא שקשור לצבירת כוח פוליטי, ובראש כמובן המינויים בחברות הממשלתיות".

בחודשים האחרונים מרכז תיק 3000 את רוב תשומת הלב התקשורתית בגלל הפוטנציאל שלו להביא לכתב אישום נגד ראש הממשלה. אבל כפי שהסברנו כאן בעבר, מתווה הגז עולה לאזרחי מדינת ישראל, מדי שנה, סכום המתקרב להוצאה החד־פעמית על הצוללות.

ומה שחשוב יותר: הדרך שבה בחרה הממשלה להתמודד עם מונופול הגז והסדרת משק האנרגיה בעידן של תגליות הגז מבטיחה השחתה של כל מערכות השלטון המסדירות את תחום הגז. זה לא סיפור חד־פעמי, אלא תהליך שילווה אותנו שנים ארוכות: סכומי עתק יושקעו בצורה גלויה או סמויה בשימור המונופול והמחירים הגבוהים; סכומים שישחיתו מוסדות דמוקרטיים רבים הרבה אחרי שנתניהו ושטייניץ יסיימו את תפקידיהם הציבוריים.

יובל שטייניץ מודל 2014

דרך טובה ללמוד על התהליך שעבר יובל שטייניץ בשנים האחרונות בנושא הגז היא להקיש בגוגל את המלים יובל שטייניץ, שלי יחימוביץ' וחוק יצוא הגז. הסרטון הראשון שעולה הוא נאום של 8 דקות שנתן שטייניץ מעל דוכן הכנסת בפברואר 2014. לא שר האנרגיה יובל שטייניץ, אלא השר האחראי על איומים אסטרטגיים יובל שטייניץ. הוא נשלח אז על ידי הממשלה להשיב להצעת החוק הפרטית שהגישה ח"כ שלי יחימוביץ', שמטרתה היתה להגביל את יצוא הגז.

שטייניץ של 2014 פתח והפליג בשבחיה של יחימוביץ' על הגיבוי שנתנה לו במאבק נגד חברות הגז במהלך דיוני ועדת ששינסקי. הוא לא הסתפק בכך, והשמיע טקסטים הדומים להפליא לאלה שמשמיעים בשנים האחרונות פעילי מחאת הגז. ״יש היגיון רב בדבריה של שלי יחימוביץ' בנושא יצוא הגז", אמר שטייניץ. "צריכת הגז תורמת לכלכלת המדינה יותר מאשר יצוא הגז. יש לפעמים מצבים שאתה צריך לאפשר יצוא כדי לדאוג להמשך הפיתוח של שדות (גז; ג"א) וחיפוש שדות חדשים. אבל רק כדי לסבר את האוזן, ב–2012 באופן מפתיע נעלם הגז הזול מכלכלת ישראל. צינור הגז שהוביל גז ממצרים פוצץ בסוף 2011, ושדה הגז של ים תטיס התרוקן בהפתעה גמורה...וכך ב–2012, פתאום לאחר עשור שנהננו מגז זול — לא היה גז. הגז חזר באמצע 2013. התוצאה היתה, לפי חישובי האוצר, שהצמיחה ב–2012 ירדה בין 1% ל–1.5%. כלומר היעדר הגז הפתאומי גרם לכך שנאלצנו לשלם יותר על אנרגיה — יבוא אנרגיה יקרה — והעובדה שנאלצנו לייבא דלקים יקרים הורידה את כל הערך המוסף של המשק הישראלי כי פתאום כל מה שייצרנו, תשומות הייצור, עלו עוד כמה עשרות מיליארדי שקלים, וכל הערך המוסף של המשק ירד ב–1% צמיחה שלם עד 1.5%. אמור מעתה — לגז יש ערך גם כשמייצאים אותו, אבל הערך הגדול שלו כפי שהבחינה יפה והסבירה יפה ח"כ יחימוביץ' הוא קודם כל בשימוש מקומי...לכן אין לתת קודם עדיפות לשוק המקומי...וצריך לתת מצב של תחרות...ולא של מונופול שיכול להעלות מחירים...ושלישית הערה אחרונה: שמעתי לאחרונה טענות, ולא בדקתי אותן עד הסוף אז אני אומר את זה בזהירות, שמעכבים אולי בכוונה תחילה את הפיתוח של חלק משדות הגז. במהלך הוויכוחים על ועדת ששינסקי רמזו לי חברות האנרגיה ובעליהן שהן עשויות לעכב את הפיתוח של השדות. אמרתי כך: מי שמעכב פיתוח של שדה גז ששייך למדינת ישראל ולאזרחיה — אני עומד חד וחלק — אני כשר אוצר אדאג שהשדה יילקח ממנו״.

שטייניץ סיים את דבריו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: "בקיצור, הממשלה צריכה לדחות את הצעת החוק של יחימוביץ', אבל אני מקבל שהממשלה צריכה להיות מאוד רגישה, לבדוק כל הזמן את יצוא הגז ובעיקר את סוגיית ביטול המונופול במשק הגז״.
נאומו של שטייניץ מ–2014, נגד יצוא גז ובעד צריכה מקומית, נראה כיום מדהים נוכח העובדה שבשנתיים האחרונות מסתובב שטייניץ בעולם ומכריז על עוד ועוד עסקות ליצוא גז, גם אמיתיות וגם מדומיינות. הנרטיב על כך שהערך המוסף למשק משימוש מקומי בגז גבוה התחלף בהכרזות על כך שישראל תהיה ״מעצמת גז אזורית״, על יצוא גז למצרים, לטורקיה, לירדן ולאירופה — הכל כמובן על חשבון הצריכה המקומית שאותה הילל שטייניץ רק לפני שלוש שנים.

בחודש שעבר החלו להצטבר הנתונים על תמלוגי הגז שהתקבלו בשנים האחרונות ועל הצפי מהתמלוגים בעשורים הקרובים. המספרים נראים כיום דרמטית נמוכים מכל התחזיות שהושמעו בשנים האחרונות במסגרת מאבק הגז.

שטייניץ טען מעל במת הכנסת שהעלאת תמלוגי הגז במסגרת חוק ששינסקי תביא לתוספת אדירה של מסים למדינה: ״הדלתא בין המצב לפני ועדת ששינסקי לאחרי במחירים של היום היא 450 עד 500 מיליארד שקל ל–25 או 28 שנים״. כיום כבר ברורים שני דברים: הכפלת המחיר שמשלמת חברת חשמל בחוזים ארוכים למונופול הגז מקזזת את רוב ההישגים של ועדת ששינסקי — לוקחים מכיס אחד של הציבור ושמים בכיס שני. הדבר השני הוא שהתקבולים מתמלוגי המס יהיו נמוכים דרמטית מהמספרים שעל בסיסם אישרה הממשלה את מתווה הגז. את כל זה כבר יודע שר האנרגיה יובל שטייניץ, אבל הוא מעדיף להתעלם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!