החסיד שהותקף מדבר וחושף את סיפורו

הטלפון של הרב אברהם נוטיק מפתח-תקווה לא נח בשבוע וחצי האחרונים. מבול של שיחות טלפון מכלי התקשורת בישראל נפל על המכשיר הצנוע שלו. "אפשר לקבל תגובה?", "תוכל לעלות לשידור?", "מה תגובתך לתקרית?", שאלו כולם. בחיוך ובענווה השיב הרב נוטיק את פניהם ריקם. "אינני מתראיין", ענה לכולם זה אחר זה.

הרב נוטיק נחשף שלא ברצונו לתקשורת, בעקבות אירוע מתוקשר במוצאי שבת לפני קרוב לשבועיים. בתיעוד וידאו שהתגלגל, נראה אדם מטיח בו אמירות קשות על רקע חזותו החסידית. אמירות שזעזעו את הכול.

"נאמרו דברים מזעזעים כלפי אדם חרדי, בושה", הגיב ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך אירוע של מפלגת הליכוד, ימים אחדים לאחר מכן. גם משמאל גינו את הדברים הבוטים, ואחר כך השמיע התוקף התנצלות רפה.

הרב נוטיק שמר על שתיקה ולמעט תגובה בת כמה שורות, שבה איחל לתוקף שנה טובה ומתוקה ואמר שאינו מקפיד עליו, לא נשמעה ממנו מילה. עשרות כלי תקשורת ניסו שוב ושוב את מזלם בראיון בלעדי, אבל הרב נוטיק לא הגיב.

החסיד מפתח-תקווה מתרחק מחשיפה תקשורתית ואף מצר על האירוע שהביא אותו לכותרות. עם זאת, בראיון לסופר חיים גיל מ'כפר חב"ד' – השבועון הרשמי של חסידות חב"ד, הוא החליט לחרוג ממנהגו, כשבפיו דווקא הצעה למיזם תורני מעניין. תיכף נגיע לזה.

במהלך הריאיון סיפר הרב נוטיק על ילדותו בסמרקנד של ימי החושך הקומוניסטיים. לפני הכול הוא מבהיר, "בשונה ממה שחושבים רבים, בתקופה שלנו, כשאני ואחיי היינו ילדים, זה כבר לא
היה כמו בעת הרדיפות של שלטון סטאלין (ימ"ש)".

"אחי הגדול שמואל, שליח הרבי מליובאוויטש בשיקגו, היה הראשון שנאלץ ללכת לבית הספר של הגויים בסמרקנד. רוב משפחות אנ"ש היו שולחות את הילדים לערים אחרות ומוצאות כל מיני אמתלות כדי להיפטר מהלימודים בבית הספר. גם אנחנו ניסינו אבל בסופו של דבר לא הייתה ברירה וההורים שלנו נאלצו בעל כורחם לשלוח אותנו לשקולע. כך נקרא 'בית ספר' ברוסיה.
"גם אחרי ששלחו לשם את אחי, עוד הצלחתי להתחמק. כשהיו באים לביתנו הממונים על החינוך, הייתי בורח החוצה ומתחבא. הייתי רק בן שבע אבל ידעתי שאני צריך להתחבא מהם. בתחילה ההורים שלי אמרו שנסעתי לטשקנט לקרובי משפחה. אבל פעם אחת הם הגיעו בהפתעה. אבא לא היה בבית ואימא גמגמה שאני בטשקנט. אבל הם כנראה ראו אותי ושאלו מי הוא אם כן הילד שברח החוצה... וכך לא הייתה ברירה וגם אני נשלחתי לבית הספר.

"אומנם הלכנו לבית הספר אבל מובן שלמדנו בבית עם אבא ועם אימא, כך שכאשר הגענו לארץ הסתדרנו מהר מאוד עם העברית כי למדנו לשון הקודש בבית (הרב נוטיק הגיע ארצה כשהיה בן שלוש-עשרה. ח"ג). הבעיה הגדולה הייתה בשבתות.

"בכלל, אנחנו היינו ילדים 'חולים' מאוד. בכל שבוע חלינו באופן קבוע. כל עוד זה היה אחי הגדול הם איכשהו 'קנו' את זה, אבל אחרי שגם אני נכנסתי לבית הספר וגם אני התגליתי כחולני במיוחד ביום מסוים בשבוע, הם הבינו את הסיפור והגיעו לביתנו
.
"הגיעה משלחת של ממש מבית הספר ומהאחראים לחינוך בעיר. גם הפעם אבא לא היה בבית. אימא, שאומנם לא גדלה בבית חב"די אבל התחנכה בחינוך יהודי בלי פשרות, אמרה להם שזו הסבתא, אימא של אבא שלי שחיה איתנו, שלא מרשה לנו ללכת לבית הספר בשבת. לקומוניסטים לא הייתה בעיה עם הרעיון שהמבוגרים יישארו דתיים. הם גם לא החמירו יותר מדי עם זקנים. היה חשוב להם שהילדים והדור הצעיר יקבלו חינוך של כפירה.

"כך שלהפיל את הסיפור על כתפיה של סבתא היה מעשה הגיוני מאוד. אימא אמרה שזה עקרוני מאוד אצל סבתא והם עזבו כלעומת שבאו ולא הציקו לנו הרבה. אני זוכר שהתובע העירוני שלח זימון לאבא שלי. אבא לקח אותנו איתו והסביר לנו בדיוק מה לומר, אבל בסופו של דבר לא נכנסנו איתו. אחר כך הוא סיפר מה קרה שם. התובע שאל אותו למה הוא עובר על החוק של המדינה והוא אמר שאין שום חוק שלפיו הוא חייב לשלוח את הילדים ביום המנוחה שלהם לבית הספר
.
"התובע דפדף בספר החוקים שוב ושוב והראה לו שיש חובה לשלוח את הילדים לבית הספר. אבא ענה לו שהוא שולח את הילדים, אבל יום אחד בשבוע זה יום המנוחה שלהם לפי הדת שלהם ולכן הם לא הולכים לבית הספר ואין חוק שמחייב אותם ללכת. למרבית הפלא שחררו את אבא, אף על פי שבבית היה פחד גדול שייקחו אותנו. הם היו יכולים לא להעניש אותו אבל לקחת אותנו. אך בחסדי ה' הכול עבר בשלום.

"כך במשך שנים התחמקנו בשבתות וחוץ מלחרוק שיניים ולהעליב אותנו לא היה להם הרבה מה לעשות. הכי קשה היה בחגים. נניח בקביעות כמו שיש בשנה הזו, שיש שלושה ימים – יומיים חג ומיד אחר כך שבת, וזה נשנה שלוש פעמים במהלך החודש. תמיד הייתי פוחד מהחגים והייתי שואל את עצמי איך נעבור את זה.

"פעם אחת, אחרי ארבעה ימים – כי היה מדובר ביום חמישי, שישי, שבת וראשון, שהיה היום החופשי בבית הספר, הגעתי לכיתה והמורה אמרה בנוכחות כולם, 'הנה הילד המפונק שלא מספיק לו יום אחד של מנוחה בשבוע. הוא צריך שניים, והשבוע הוא לקח לעצמו חצי שבוע חופש'. מובן שבתור ילד, כשארבעים זוגות עיניים ננעצות בך, זה מאוד לא נעים. אבל ברוך ה', כמו שאמרתי, עם כל התלאות שבוע אחרי שבוע, שרדנו את זה.

"בכיתה היה אסור לכסות את הראש", הוא נזכר, "אבל בהפסקה הייתי מקפיד ללכת בכיפה אף על פי שהיו תלמידים גויים שלעגו לי, הלמו בראשי והכו אותי".

לסיום הוא מספר לנו כי אביו הקים ישיבה בחצר ביתו. "זו לא ישיבה כמו שאתם מדמיינים. זו הייתה ישיבה מחתרתית ובה למדו כמה נערים שנשלחו מערים אחרות להסתתר בעיר שלנו, והם ישבו ולמדו שם בביתן שהיה בחצר. לימים סידר אבא גם מקווה בחצר".

לימים, בשנת תשל"א, עלה הרב נוטיק לארץ הקודש והשתקע בנחלת הר חב"ד שבקריית מלאכי, ואחר כך עבר לפתח-תקווה.

הפרויקט התורני

בשיחה עם 'כפר חב"ד', ביקש הרב נוטיק לנצל את ההזדמנות שנוצרה ולחשוף את אחד המיזמים הנחוצים והחשובים ביותר ללומדי תורה באשר הם. "אני מציג פה את הרעיון הראשוני ומקווה שיהיה מי שייקח אותו לידיים ויוביל אותו", מקדים הרב נוטיק.
הוא חושף לפנינו את קצה קצהו של פרויקט אדיר שיכול לחולל מהפכה, ובלי משים מעניק משמעות חדשה למהפכה הדיגיטלית. "זה שנים אני חושב איך אפשר לרתום את ההתפתחות הטכנולוגית ללימוד התורה. נכון, יש המון פרויקטים שעשו זאת. אבל חשבתי איך אנחנו יכולים לנצל זאת באופן נוסף ונחוץ במיוחד".

הרב נוטיק מראה לנו את הדף הווירטואלי שבנה ואנחנו נדהמים. הרעיון שמאחוריו גאוני ונשאלת
השאלה איך לא חשבו על זה קודם. "תראו, מחוסר ברירה, זה בנוי על פלטפורמה חינמית של גוגל, כך שהממשק לא הכי נוח. אבל את הכול עשיתי ואני עושה בכוחות עצמי, במעט הזמן הפנוי שיש לי. כך שאני מניח שאם מישהו ירים את הכפפה, זה ייראה אחרת לגמרי".
ועכשיו לרעיון הפשוט והמתבקש: "כשלומדים ספר קודש כזה או אחר, למטה, בשולי הדף יש הערות שוליים. כמה מאיתנו נכנסים לעיין בהערות הללו, זאת אומרת לא בהערה עצמה, אלא במקור שהיא מצטטת? לא רבים. מה גם שזה דורש ספרייה ענקית והמון ספרים.
"המיזם שלי מבקש 'לפתוח' את הערות השוליים הללו. לקחת כל מקור ולהביא אותו לפני הלומד".

@למעשה, אם אנחנו מבינים נכון, אתה רוצה ליצור מעין רשת של הקשרים שתחבר את כל המקורות ותגיש אותם מול עיניו של הלומד.
"כן. זה הרעיון. זה ייצור מארג שהוא כעין מפתח עניינים וירטואלי ענק שיאפשר לכל מי שלומד תורה, כל לימוד תורה שהוא, שהלימוד יהיה פרוש לפניו באופן שהוא יוכל להעמיק בו עוד ועוד. ברור שהתחלתי בתורת חסידות חב"ד אבל לא הייתי רוצה שזה ייעצר שם".

@נכון להיום היבול דל. אנחנו רואים את ספר היום-יום וכמה פרקי תניא.
"מה אני יכול לעשות. אני עובד בחברת הייטק ובשעות המעטות שיש לי אני משקיע את כל יכולתי בזה. זה לא פרויקט לאדם אחד. זו הסיבה, אגב, לכך שהסכמתי להתראיין. אני סולד מחשיפה תקשורתית ואלמלא המאורע הזה שבגינו נחשפתי, לא הייתי חושב לספר על זה בבמה כמו 'כפר חב"ד'.

"אבל אנחנו מאמינים בהשגחה פרטית ושום דבר לא קורה סתם. הרבי לימד אותנו לנצל כל דבר להפצת המעיינות וזו ההזדמנות שלי לבקש מאנשים נמרצים לקחת לידיהם את המיזם שיהפוך את לימוד התורה בעמקות ובמיוחד את תורת החסידות, למשהו שכל אחד יכול להגיע אליו בנגיעת אצבע.
"החלום שלי כמובן התחיל בלימוד החסידות וברור שאני לא יכול, בכוחותיי הדלים, להגיע אפילו להגשמתו. אבל אני בטוח שאם יצטרפו אחרים, אולי לא נשלים את כל המשימה לארגן את כל המקורות בכל התורה כולה, אבל מי יודע, אולי בעוד עשרים–שלושים שנה אנשים לא יבינו איך למדו תורה בצורה אחרת".

המשך הריאיון המיוחד – מתפרסם השבוע במגזין 'כפר חב"ד'.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!