ביבי שב משדה הקרב • שבוע בוושינגטון ויום בכנסת

כשנכנס אתמול ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אל אולם ירושלים בכנסת, לעוד ישיבת סיעת ליכוד, ניכר היה על פניו תחושת הניצחון הגדול עמו שב ארצה, מביקורו אצל נשיא ארה"ב, ברק אובמה.

"גם כשאנחנו מתווכחים על נושאים מסוימים, יש הסכמה מוחלטת על העקרונות", פתח יו"ר הקואליציה זאב אלקין את הישיבה, בחגיגיות מוחצנת.

"ספרו לך את מספר המילים, כמה מילים של ויתורים אתה צריך לשלב, מתברר שאפשר לזכות בתמיכה גם בלי ויתורים", פנה לעבר נתניהו.

נתניהו ישב שם כמלך בממלכתו, כמו אדם שהשליטה שבה אליו, לאחר חודשים בהם התנדנדה קשות. אפילו מבקריו מימין נאלצו להודות שניצח. רק אלו שבשמאל התקשו לעשות זאת.

"אני מבקש להודות על התמיכה שנתתם לי במהלך ביקורי בוושינגטון", אמר נתניהו. מי כמוהו יודע שיש כמה וכמה חברים שיש להם דעה שונה משלו במספר נושאים. ובכל זאת, אין ספק שהליכוד יצא מגדרו כדי לשדר אחדות.

"הדבר החשוב היה ללכד את העם בישראל, וגם את העם האמריקני, סביב יתדות הקיום שלנו", סיכם נתניהו. ואז זרק את המילה, אליה 'נתפסו' רבים מהעיתונאים. "זו העת לאחדות בתוך עמנו", אמר, ולא יסף.

האם אתה קורא לממשלת אחדות לאומית? - ניסה אחד העיתונאים לחדד.

"אשקול את הצעתך" - השיב נתניהו בתחכום.

אחר-כך, בדיון הסגור היה זה שר החינוך, גדעון סער, שקרא לממשלת אחדות לאומית. יש שיאמרו, שטוב שהאמירות הללו נאמרות, שכן חובה 'לחנך' את השותפות הקואליציוניות השבות מעת לעת להשמיע קולות איום על פרישה. בעיקר, את השותפה הקטנה 'יהדות התורה'.

לפני מספר שבועות הצטרף אלקין להצעת "חוק חינוך לכל". המפלגות החרדיות כעסו ודרשו להסיר את שמו מהצעת החוק. אלקין, שעד עכשיו לא מבין איך אפשר לדרוש דרישה שכזו ורואה בה דרישה חסרת-תקדים, נעתר לבקשה מתוך כבוד אל המבקשים. ואז הגיעו האיומים מכיוון יו"ר המפלגה, ישראל איכלר, ששב ואמר שמפלגתו תשקול ברצינות יציאה מהקואליציה על רקע משבר הדיור.

אם הם נוהגים איתנו ככה, חשב לעצמו, אני לא חייב להם כלום. חשב, ומיהר לעשות: השבוע חתם את שמו על הצעת החוק, הכוללת גם את נושא אזורי הרישום וגם את נושא הליבה. החרדים אמרו לו שהם מתנגדים לעצם העלאת הדרישה ללימודי ליבה, הסביר אתמול אלקין. זאת למרות שבחוק שלו מדובר בליבה מצומצמת מאוד.

אגב, לכל מי שעוד לא הבין למה נשמעות הקריאות לאחדות לאומית, חשוב שידע שגם 'ישראל ביתנו' עוד לא אמרה את המילה האחרונה. עד כה, בכל נושא הדיור, לא ממש דאגו לאינטרסים שלה, ולא מן הנמנע שביום לא בהיר אחד היא תשלוף מן הכובע את חוק הגיור הצבאי הממתין לשעת הכושר למחזורו.

מול בקיעים מן הסוג הזה, וכאשר רוח ספטמבר כבר נושפת בעורף, תמיד טוב שיש את 'קדימה' באופק. אבל בינתיים, הכול דיבורים, כי אצל יו"ר המפלגה, ציפי לבני, ההצעה עומדת ב'לא, תודה'...

שיחק במגרש של אובמה

ברשותכם אחזור שבוע לאחור, אל ליל יום שני הקודם, בבניין הכינוסים הגדול שבעיר הבירה וושינגטון.

בניגוד ליום הקודם בו שוכנו רבבת הנאספים בשורות של כסאות, הפעם הוצבו שולחנות ערוכים בפאר והדר. נרות דולקים, חושך מסביב, מנות כשרות למהדרין, ואלפי נשמות שהגיעו לכאן רק כדי להזדהות עם ישראל.

אל תוך האווירה המחשמלת הזו נכנס נתניהו ונשאב אל תוך מחיאות הכפיים הסוערות.

תחילה בישר הקריין על כניסתה של שרה, רעייתו, "הגברת הראשונה של ישראל". אחר-כך הופיע גם נתניהו עצמו, מלווה באחד משומרי ראשו, שהקפיד להישאר כל העת על הבמה (איש חייכן ולבבי, אבל אל תנסו אותו). עוד שורה של מאבטחים עמדה בצד, לכל צרה שלא תבוא. טראומת רצח רבין מלווה את מדינת ישראל, ומאז ועד היום אין סיכוי שהשב"כ יותיר ראש ממשלה ישראלי בודד על במה ולו אף לרע. אפילו לאובמה הייתה שמירה פחות הדוקה.

פה ושם הצליחו מפגינים לעבור את הביקורת הקפדנית שבכניסה. בין משפט למשפט הם ניסו להפריע, לצעוק את קריאות הביניים שלהם בגנות הכיבוש, אבל בזה אחר זה נגררו החוצה. אין ספק שהאווירה באולם לא נעמה להם. ההזדהות הייתה מוחלטת, כובשת.

הנאום לא היה מהפכני, לא נאמרו בו בשורות מפליגות לכת, ברור היה לכולנו, העיתונאים, כי את הבשורות המשמעותיות שומר נתניהו ליום המחרת, אל נאומו בקונגרס.

קצת אחרי השעה 11:00 בבוקר (שעון וושינגטון) הוא נכנס פנימה, אל אולם הקונגרס הענק.

חברי הקונגרס, כמו גם חברי הסנאט, כבר המתינו לו ישובים על מקומותיהם דרוכים לגמרי. הוא שב ולחץ ידיהם של ידידים בהווה ושל ידידים בעבר, מנופף שוב ושוב לשלום כשהמילה "שלום" בעברית נישאת על שפתיו, מנסה אולי לבטא משהו סמלי: אני רוצה שלום, זה לא הולך.

בדקות הקרובות נע בין הדפים המונחים לפניו, לבין קריאות ביניים הומוריסטיות שסחטו פרצי צחוק וסחטו מחיאות כפיים רמות ואוהדות. מבעד ליציע העיתונאים יכולתי לראות היטב את הדפים המונחים על הדוכן עליו נשען. אותיות ענק, רק כמה משפטים על כל עמוד מודפס. על חלק מהדפים שורבטו משפטים בכתב ידו. הוא שיחק במגרש של אובמה, אבל כלהטוטן אמיתי. האנגלית שבפיו זרמה קולחת, מלמדת רבים פרק בהלכות אנגלית טובה מהי.

דומה כי בקטע הזה של תורת הנאום, גם מבקריו נאלצו להודות כי אין עליו. הוא ידע להפסיק היכן שצריך היה להפסיק, לזרום עם המסרים, לעצור ולהמתין לתגובת הקהל, להרים טון ולהחלישו בהדרגה. יש לו את זה, נאלצו עיתונאים רבים להודות.

ובכל זאת, כשסיים את דבריו, יכולתי לשמוע את קריאת ה"הלך עלינו" מפיו של אחד מבכירי העיתונות הישראלית. הנאום, כך יכולתי אז להבין, לא נאם לכל אוזן.

אתמול, במסדרונות הכנסת, פגשתי את ח"כ מיכאל בן ארי. ניסיתי להוציא ממנו מחמאה, מילה של שבח לעמידתו האיתנה של נתניהו מול אובמה. אבל בן ארי לא נראה היה שבע רצון. "חכי לנאום שלי, ותשמעי מהי דעתי".

דעתו, אגב, כפי שהושמעה אחר-כך בנאומו, לא יישרה קו עם הקו של נתניהו. בהחלט לא. מתברר, כי בקטע הזה של הביקורת, השמאל, מגובה ברוב רובה של התקשורת הישראלית, חבר לימין. משני הצדדים לא מרוצים. בתווך, מנסה ראש הממשלה להלך כמו לוליין, על חבל דק, אל מול האיומים, אל מול הלחצים.

נתניהו אחד, מול אובמה - ועולם שלם.

הבעייה של ליבני

"אתה יודע לנאום, אבל לא לרתום את העולם לאינטרסים של מדינת ישראל", אמרה אתמול יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני. מבין מילותיה משתקפת ההודאה בכישרון הנאום שלו, וגם זה משהו עבור נציגת אופוזיציה. לדעת לבני, נתניהו "שוחק את האינטרסים הלאומיים והאסטרטגיים שלנו".

"השארנו לך עולם תומך, מערכת יחסים מעולה עם ארה"ב, עולם שתומך באי מתן זכות שיבה, שמירת הגושים בידי ישראל, חמאס חלש שהעולם מייצר כלפיו דה לגיטימציה, תנאי הקוורטט שנכתבו כאן בירושלים ביוזמתנו".

הוא, לדעתה, שחק את כל זה. ה'בעיה' היחידה היא שמאחוריו עומד העם.

לעומתה, מעניין היה לראות את תגובתה של אחת מהמועמדות ליו"רות 'העבודה', שלי יחימוביץ'. בעבר כבר ציינתי את תכונת היושר בה ניחנה, מתברר שהתכונה הזו ממשיכה לדבוק בה גם לאחר שהכריזה על הצטרפותה למרוץ.

"צריך לומר ביושר: לא בכל נתניהו אשם", אמרה במהלך כינוס המפלגה בבית ברל בתל-אביב. "אין לנו פרטנרים מלבבים בצד השני, וגם לנו קשה מאוד לשמוע על ויתורים ונסיגות בלי שמוזכר ביטול זכות השיבה".

"כל יועץ פוליטי יגיד לכל מתמודד: 'תתקוף את ביבי חזיתית'", המשיכה בדבריה הישירים. "גם אני מצוידת בהרבה עצות כאלה. אבל מה אנחנו רוצים ממנו? הוא יו"ר הליכוד. הוא איש ימין, אידיאולוג מבית אבא. אנחנו מצפים ממנו שיוביל את השקפת העולם שלנו? למה? זה כמו לצפות ממנו שישמע את שוועת העניים העובדים, את שוועת האחיות שהגיעו לגיל הפנסיה".

ואל תגידו שלא מגיע לה צל"ש על הדברים.

הנהי והקינה משמאל

ראיתי שם, על כסאות האורחים בקונגרס, את רון לאודר, מבעלי ערוץ 10, גם את שלדון אדלסון, בעליו של "ישראל היום". היה שם גם הרב לוי שמטוב, שליח חב"ד בעיר ומי שידוע בקרבתו הגדולה לאנשי קונגרס וסנאט רבים.

היה שם ספנסר פטרידג', ידיד אישי של נתניהו, אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה, מלקולם הונליין, סגן הנשיא של ועידת הנשיאים, וכמובן מייקל אורן, השגריר.

רעייתו, סאלי, ישבה ליד שרה, הרעייה שטרחה שוב ושוב לקום תוך שהיא מוחאת כפיים בהערצה מוחלטת. פעם התבטאה שאילו רץ בעלה לבחירות לנשיאות ארה"ב, היה גם זוכה. מבט חטוף על ההערכה הרבה שהייתה שפוכה על פניה העיד כי היא בהחלט מאמינה בו.

כמו לוליין התפתל נתניהו בין האמירות. בין לבין, שילב משפטים 'קליקיים' ואמירות מעוררות הזדהות. הוא סיפר על עצמו, על יוני אחיו שנפל ועל איך כמעט נהרג גם הוא בתעלת סואץ. אפילו איחולי החלמה לסלאם פיאד, שלקה בהתקף לב - ידע לשלב בחכמה ולקצור מחיאות כפיים סוערות. האם הייתם יכולים לחיות במצב שבו לרשותכם 60 שניות בלבד כדי להסתתר מפני רקטות?! הייתה אחת מהשאלות הרטוריות המעניינות אותן הציב בפני הקונגרס.

קשה היה שלא לפרגן לו. ההצלחה הייתה בולטת מידי. אבל תסמכו על כלי התקשורת, שיודעים להתמודד גם עם 'בעיות' מן הסוג הזה.

הנה, לדוגמה, כמה ניסוחים מעניינים:

"הטלוויזיה היא הבית של ראש הממשלה, שעבר במחי נאום אחד ממצב צבירה אפור ודחוי למצב צבירה נוצץ ונחשק, שהשיב לו לכמה ימים את ההדר שנדמה היה כי אבד לו לעד", ניסחו כתבי 'גלובס'. מכאן עברו להנחה לפיה "לעוצמת מחיאות הכפיים לא היה ולא יהיה קשר לאינטרסים האמיתיים של ישראל" ולהסבר נרחב למה.

הגדיל לעשות גדעון לוי, ב'הארץ'. "'נאום חייו' המובטח של בנימין נתניהו חייב עכשיו להפוך במהירות לנאום סופו הפוליטי. השעה דוחקת, אין זמן, ומנתניהו כבר לא ייצא דבר. גם מאחזי העיניים, שבנו תלי תלים של ציפיות לקראת הנאום, שסיפרו לנו שנתניהו 2 שונה מנתניהו 1, ש'בר אילן 2' יעלה על 'בר אילן 1', שהאיש 'התבגר', 'הפנים', 'החכים' ו'התמתן', שהפיק את לקחי הקדנציה הקודמת שלו וכי עוד צפויות לנו ממנו 'הפתעות מרעישות' - גם הם חייבים להודות עכשיו באמת המרה: במשרד ראש הממשלה יושב ליאוניד ברז'נייב הישראלי. איש האתמול, קפוא ונוקשה, לא מתפשר, אטום לרחשי הסביבה ועיוור לשינויי הזמן. אסור שכהונתו תארך חלילה קרוב ל-20 שנה, כמו ברז'נייב ההוא".

לדעתו, "ראש הממשלה הזה סיבך אותנו. סיבך אותנו מאוד. את הפלסטינים הפסדנו מזמן, עכשיו גם את אמריקה של הבית הלבן. משתם הנאום, תם הסיכוי. לפניו לא ידענו (לכאורה) לאן מועדות פניו של ראש הממשלה; אחריו אנחנו יודעים את התשובה הנחרצת בבטחה: לשום מקום. לעוד רווח זמן שאחריו אין ולא כלום, זולת הסכנות המתגברות והסיכוי ששוב הוחמץ".

בנימין נתניהו יכול היה להיות איש עסקים מוצלח. הוא היה יכול להתעופף במטוסים פרטיים כאוות נפשו, בלי שאיש ישאל למקורם; להסתופף בהיכלות של עשירי תבל, ליהנות ממנעמי החיים, לבלות עם רעייתו ככל שיחפוץ, בלי שאיש היה שואל דבר. שגיאת חייו הגורלית הייתה שפנה לפוליטיקה. בשביל מה סבל את כל זה, את כל המימונות והפריימריס, את הדילים והספינים, את הדני דנונים והחוטובליות, אם זה מה שהוא מתכוון להותיר מאחוריו? בשביל מה היה עליו לרוץ פעם אחת ופעם שנייה, אם מאחוריו הוא מותיר ריק ואסון שכאלו. למה זה מגיע לו, ומעל לכל, למה זה הגיע לנו?".

דומה כי כל מילה נוספת אינה אלא מיותרת.

עוד מושב קיץ

משנחת מטוסו, רגע לפני שכל אנשי הביטחון התכנסו למעין 'תמונת מחזור', המתנו לו אנשי התקשורת, למרגלות השטיח האדום שנפרס מתחת למדרגות המטוס. מלווה ברעייתו שרה, במבט לאה של אחרי טיסת 12 שעות, וכמי שכבר אמר את כל מה שהיה לו לומר 'שם', ניאות להוסיף עוד כמה מילים, שלא חידשו דבר מלבד תרומה נאותה לגאווה העיתונאית שלנו על עוד כמה מילים אישיות עם ראש הממשלה.

"הביקור היה חשוב. מצאנו בו תמיכה אמריקאית רחבה לתביעות היסוד של ישראל ובראש ובראשונה הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הצורך בגבולות בטחון והתנערות מוחלטת מהחמאס", אמר.

אבל אז הוסיף את משפט המחץ. "הגיע הזמן שגם המפלגות הציוניות יתאחדו סביב עקרונות אלה".

מי כמוהו הכיר ויודע איך יהפוך, רגע לאחר נחיתתו, לשק חבטות של הימין וגם של השמאל. של מי שמאוחדים בדבר אחדותה של ירושלים וגם של מי שרוצים לוותר עליה בלי נקיפות מצפון מיותרות.

תמה, ובהחלט לא נשלמה, שליחותו של נתניהו בארה"ב. הוא יצא מגוב האריות כשהוא שלם, כמנצח השב משדה הקרב. באייפא"ק הריעו לו, בקונגרס קיבלו אותו כפי שמקבלים זוכה בפרס נובל לשלום. אפילו הגולית הגדול, אותו פגש ביום שישי שם בוושינגטון, נהג בו בחסד וברחמים.

כמעט בלי להבטיח דבר, הוא שב כשכבוד מלכים מאחוריו. על ה'כמעט' ישלם את המחיר מימין, על כך שזה לא יותר מ'כמעט' ישלם משמאל, ובתווך ימשיך להוליך את ממשלתו עוד שבועות, עוד חודשים, עוד מושב קיץ.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!