השבוע בתקשורת • היום השחור של הציונות הדתית

1. "רק לא מאיר שטרית", "רק לא מאיר שטרית", כל פעם שיש מומנטום של מאבק חברתי/מזרחי עוברת המחשבה שעוד רגע יעלה לשידור מישהו כמו ח"כ מאיר שטרית איש קדימה וישרת את המימסד.

הוא יסביר שהוא בכלל חושב הפוך והנה הוא עצמו ההוכחה, איך הוא הצליח להגיע לראשות המועצה מיבנה וממנה עד הלום. ומי שרוצה מצליח. תראו אותו. כמו מישהו שיספר לכם "ראיתי אריתאי אחד שמן – סתם אומרים שיש רעב באריתריאה".


2. לאחרונה מצאתי (אצל דבורית שרגל, אלא איפה) ציטוטים על ראיון של סבר פלוצקר בידיעות עם פרופ' זוהר גושן שהיה יו"ר הרשות לניירות ערך. בתחילת הדברים מתגרה פלוצקר "מראהו לא מסביר את עוצמתו: נמוך קומה, שחרחר, בעל מבטא גרוני".

בהמשך אומר גושן שהאפליה העדתית קיימת גם בישראל 2011 פלוצקר תמה: 'עובדה קיימת? הבט בעצמך' ופרופ' גושן עונה לו: 'אני יודע שמשתמשים בי כדי להוכיח שבישראל אין אפליה. התימני גושן הם אומרים הגיע לשיא.... אני היוצא מהכלל לא הכלל".


3. יום חמישי האחרון, תיק תקשורת עם עמנואל רוזן. תוכנית חשובה, בטוח ידברו על הפער העצום בין תחושות הגאווה והחמימות שפשטה בגוום של אחוז ניכר מהאזרחים בישראל בזמן נאומו של נתניהו בקונגרס לבין הקו העויין לנתניהו שבו נקטה התקשורת. ואיך זה שרבים מאזרחי ישראל היו בטוחים שנתניהו הוא פרסונה נון גרטה באמריקה כולה. דיברו הפוך. ההדרה של "המיעוט" של גוש ה 65 מנדטים של הימין מתפקידי מפתח בתקשורת הישראלית לא פוסחת גם על מערכות תוכניות ביקורת התקשורת.


4. והנה השבת בעיתון הימין הלא מתכופף בדרך כלל 'מקור ראשון' כתבה על גל"צ, שעוסקת בין היתר באפיון התל אביבי של התחנה, כרגיל, אבל נחתמת בהתבטאות של מאיר שטרית, סליחה של עמית סגל לחיריו מהימין "אז תפסיקו להתבכיין ולרחם על עצמכם, ובמקום זאת לכו להיבחן" (לגל"צ).

גם חנוך דאום היה פעם בקטע הזה של להגיד 'התקשורת לא שמאלנית, מה רוצים ממנה'. מי שקרא אותו השבת בידיעות מתפרע על יונית לוי ובכלל לאחרונה, מבין שעבר לו. אי אפשר לפספס ולא להתבאס מדבריו של ח"כ אורי אורבך, מהמודלים הגדולים והנדירים של השתלבות בני מיעוטים בתקשורת הישראלית מבלי לשלם במטבעות של זהות עצמית ובשטרות של ביטול התרבות והערכים מהבית. (דתיים מורידים כיפות, מזרחים מורידים חית ועין, מסורתיות מורידות בגדים, חרדים מורידים חולצות לבנות ועוברים לכחולות. אורבך אפילו את השפם לא הוריד). אז מה הקטע?

ובכן, אורבך מצא פגם מהותי במועמדותו ההיפותטית של אבשלום קור לתפקיד מפקד גל"צ. בגלל דיעותיו הפוליטיות הימניות ידועות. (אורבך נשאל את מי יעדיפו גיל עומר או אבשלום קור והשיב: "תראה, אני אומר לך שגיל עומר במשתמע הוא 'קדימה', אבל לא בשומע.... לעומת זאת אצל אבשלום קור אתה לא צריך לפרש את הדעות שלו במשתמע, אתה לומד עליהן בשומע. וזו בעיה.... מותר לך שיהיו לך הדעות השאלה היא איך, באיזה מינון ובאיזו עוצמה אתה משמיע אותן").

הדברים הללו דווקא מפי אורבך הם ההצלחה הגדולה של שליטת השמאל בתקשורת.

בתקשורת 'האובייקטיבי' זה השמאל. כל מה שחורג ממנו זה עמדה. כמעט כל פרשני ישראל הם בעלי עמדות שמאלה מהליכוד ומביעים אותן חופשי, בלי לעפעף בכלל. הם מקווים לפינוי יישובים, מייחלים לוויתורים, מצפים לפשרות, מדווחים על התקדמות בנסיגה וכו' ועדיין נחשבים אובייקטיביים. הם האובייקטיבי, כל מי שמעז לומר אחרת, למשל את דעת רוב העם, הופך לבעל דיעה בעייתית.

הרי אם אבשלום קור היה מפמפם את עמדות מפלגת העבודה הוא לא היה נחשב לבעל דעה, אפילו את הנודניק היו מורידים לו. המסר אמור להיות הפוך, עיתונאים בעלי עמדות שונות מהקו השולט בתקשורת לא יכולים ליהנות מלוקסוס השתיקה ומחוייבים להביע דיעה, גם על התקשורת עצמה . זה לא נושא שולי. אז לא כולם מסוגלים להסתכן מקצועית כמו קלמן ליבסקינד וכמו אראל סגל, אבל הקטע הזה של לקבל החלטה להתייצב לצד הממסד במקום להתגייס מולו מוזר כמעט כמו לקבל בגיל 18 החלטה שאתה מתייצב בגל"צ במקום להתגייס לגולני.


5. ולמה אני אומר את זה? עזבו אתכם מהצורך בעיתונאים ימניים, דתיים, מזרחיים, יש משהו יותר בוער לתקן: עיתונאים שיהיו לוחמים.

שוב הופיעה (באותה כתבה) קריאה לצעירי הציונות הדתית להתגייס לגל"צ, או במלים אחרות להשתמט מהתייצבות בחזית האמיתית שבה נער יהודי ישראלי מוסרי צריך להתייצב. היום הכי שחור בתולדות תנועת הנוער בני עקיבא היה זה שבו יצאה הקריאה הלא מוסרית הזו לנוער – להשתדל להשתמט במסלול 'השתמטות ליגלית'. יאללה, צריך לשים עוד משהו על השולחן: אם יש משהו יותר מעוות לאין ערוך יותר מהעדרם של דתיים, ימניים, מזרחיים, מהגוש התומך בממשלת נתניהו וכו' בעמדות מפתח בתקשורת הרי זו העובדה ששדירת הפיקוד של התקשורת הישראלית על כל ענפיה מלאה באנשים שלא נטלו חלק בחוויה הכי ישראלית... טוב מה אני פוחד.... אנשים (מעולים ומוכשרים) שלא היו לוחמים ואפילו לא תומכי לחימה אלא בחרו בשירות בגל"צ, דו"צ, במחנה.

שלא יהיו אי הבנות גל"צ היא חלק מקסם חיינו פה ומהווה תחנת תרבות ישראלית חשובה בסדר גודל של אריק איינשטיין ואסור לוותר עליה, הקול של האנשים הללו הוא חשוב ובדרך כלל משובח אבל בצד הקול הזה צריכים להישמע קולות נוספים.

השליטה הטוטאלית הזו של קבוצה שפיספסה משהו בצבא, והיעדרם מהשיח הציבורי במדינה המצויה בעימות צבאי מתמיד של עיתונאים (בעיקר בדור שמתחת לגיל חמישים, פעם המצב לא היה כזה) ששכבו במארבים וסיכנו נפש בשביל החיים כאן זו תופעה לא מוסרית ולא דמוקרטית. התקשורת הישראלית צריכה להתגוונן, לא חוכמה רק לעשות שירותרום, שיפנו מקום, שיוותרו על משהו.


6. נתחיל בתיק תקשורת. גם כי הביאו את הסעיף השבוע וגם כי אפילו בסוריה כבר מבינים שהממסד לא יכול לבקר את עצמו. אם יש משהו יותר פתאטי אפילו מהפתוס המתלווה לכל דיבור על צבא (צריך להודות) זה שאנשים שהם האמא של הממסד מסתובבים בפוזה מרדנית כי הם העזו להגיד משהו חריף נגד נתניהו וההתנחלויות בארץ ישראל, בלי להבין שמרדנות וביקורתיות בתקשורת הישראלית של היום זה דווקא להגיד משהו קטן בעדם.

המאמר נכתב בעמוד הפייסבוק של אבישי בן חיים

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!