החיוך הציני של ביבי • שרי רוט ביומן מסע מוושיגטון

עוד בנושא:
• נתניהו בוושינגטון • שרי רוט עם יומן מסע
• מדוע אוהבים אותו כאן? • שרי רוט ביומן מסע מוושיגטון

רק ימים אחדים חלפו מהרגע בו הגיחו דמויותיהם של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ורעייתו שרה, מבעד לפתח המטוס שנחת על אדמת ישראל, במרחק קילומטרים אחדים ממתחם הנחיתות הרשמי, עם מרווח בטחון שאפשר למאבטחים לדאוג לסטריליות מלאה בשטח, ומול שלושת רכבים שחורים, שבאחד מהם נבלעו ביבי ושרה.

"אני נוהג שלא לקרוא לו ביבי בכתבותיי", אמר לי אחד הכתבים המדיניים, כשראה כותרת ב'בחדרי חרדים', בה שולבה המילה 'ביבי'.

"זה לא מכוונה רעה, אצלנו זה בא מכוונות טובות", הסברתי, בתחושה שהוא לא השתכנע. סתם כך, שגרת לשון שמקלה על הכתיבה או אילוצי מקום בכותרת.

בעולם העיתונות קצת נדיר לפגוש עיתונאים היוצאים מגדרם כדי לכבד את הזוג נתניהו. לעיתים נדמה שהצבריות הישראלית, התרכזה כולה בעטים ובמיקרופונים של התקשורת הישראלית, השולפת ציפורניים לא תמיד ברחמים גדולים.

אבל הפעם, כשהם ירדו במדרגות מטוס אל-על, קשה היה שלא לפרגן להם. גם מי שירה בהם חיצים בדרך הלוך, נאלץ בעל כורחו לומר אמן. כי הפעם, הגיע ראש הממשלה חזרה ארצה כמנצח.

גם מי שלא הודה בכך בפה מלא, נאלץ לעשות זאת בגמגום.

הוא גמור, הוא מחוק

אבל למען הסדר הטוב, אחזור אחורה. אל יום שני בלילה, שעון וושינגטון. אולי, בעצם, שווה לחזור עוד קצת אחורה, אל הנסיעה לוושינגטון. הרחבתי ביומן המסע הראשון, רק אזכיר נשכחות. חלק גדול מהעיתונאים שליוו את המסע 'קראו' את הצעד של נתניהו בתחושה של: 'בעל הבית השתגע'.

"זה מה שיש לו לומר ערב נסיעה גורלית שכזו?! עכשיו הזמן להסתכסך עם ארה"ב הגדולה?!" שאלו.

אבל נתניהו, בקור-רוח, שב והבהיר, באמצעות מקורביו ובכירים בפמלייתו, ש"הכול תחת קונטרול". יש שיאמרו שההקצנה בתגובה הייתה חלק מתרגיל של שידור מנהיגות, אומץ, חוזק. רוב רובם של הכתבים התקשו לקנות את הדברים, והתייחסו אליהם בביטול, אולי אפילו כבדיחה עלובה.

ביום שישי, מיד לאחר פגישתו עם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, היו שכבר הספידו אותו סופית.

הוא גמור, הוא מחוק, אמרו. היו שידעו לספר על קולות רמים שבקעו מתוך חדר הפגישות, ידיעה אגב שלא אושרה רשמית מפי שום גורם רשמי ושאינו רשמי. ה'מומחים' קראו את תנועות הגוף של הצמד ביבי-אובמה, תוך הדבקת התווית ובה משורטט הציון 0=נכשל.

בסוף עוד תהיו חברים...

ורק נתניהו, במהלך התדריך שהעניק לנו העיתונאים ב'בלייר האוס', בית הארחה הרישמי של הבית הלבן, המשיך לשמור על ארשת-פנים רגועה ובוטחת. הוא נראה היה עייף, טבעי ביותר לאחר שעות שינה במטוס מיטלטל, אבל עם החיוך הציני השגרתי, כמי שאומר: 'המערכה עוד לא תמה, צפו להפתעות'.

בעוד ראש הממשלה מספר על ארוחת הצהרים אותה אכל עם אובמה בארבע עיניים, ניסה אחד העיתונאים לגחך: "הכותרת: ראש הממשלה לא הורעל". זו הייתה בוודאי בדיחה, ובכל זאת, הצחקוק שנלווה אליה לימד אותי כי העיתונות המלווה את נתניהו בביקורו עושה את תפקידה ככלב שמירה בעל שיניים רושפות, שנשיכתו מותירה אחריה עקבות בלתי נעימים.

מדובר במשבר אמון אישי? – שאל אחד העיתונאים בתדריך.

"אתם תמשיכו לעשות מזה אישי" - השיב גורם מדיני בכיר בלשכתו של נתניהו, והסביר שמדובר בעקרונות: אנחנו לא הולכים לפרק את רמות, את גילה... גם בין חברים מותר שיהיו ויכוחים, וזה לגיטימי. חמאס בגבעות שמעל תל-אביב זה חיבור רע מאןד.

"בסוף עוד תהיו חברים" - 'עקץ' העיתונאי...

בחוץ נשמעו צלילים שונים

קל היה למצוא את אולם הכינוסים בו התכנסו חברי איפא"ק (aipac), על פי הרעש ששרר מחוצה לו. לא, זה לא הזכיר את הבלגן הנורא שמצאנו שם בערבו של יום שני, היום שלמחרת - בערב בו נאם נתניהו. דקות אחדות לפני נאומו של הנשיא האמריקני, ברק אובמה, עדיין היה פתחו של האולם דליל בתנועה.

איפא"ק הוא ארגון בו חברים 100,000 איש. מדובר בשדולה רבת-עוצמה, הפועלת בארה"ב, שמשימתה העיקרית היא להשפיע על נבחרי הציבור ועל מובילי דעת הקהל האמריקנית, לטובת האינטרסים של ישראל.

עם שרשרת ה'PRESS' הצהובה, אותה התבקשנו לתלות על עצמנו, הצלחתי להיכנס פנימה, עם בדיקות ביטחוניות ובלי תורים כלל. למרות שההגעה לשם לא הייתה מרוכזת ולא אורגנה בידי לשכת ראש הממשלה, בחרו מספר עיתונאים להיות שם. בכל זאת, אינה דומה שמיעת נאום בכלי התקשורת, להתייצבות מטרים אחדים ליד נשיא המעצמה הגדולה בעולם ולבחון אותו במרחק לא גדול.

הבלגן שרר על הכביש עצמו, זה שמחוץ לאולם, ובגן הירק הגדול שממולו. בעוד שברמקולים בתוך האולם נישאו המשפטים "נהיה חזקים עם ישראל חזקה", והמילה "Togather", היא המילה המושמעת ביותר כאן, בחוץ נשמעו צלילים שונים לגמרי. הם עמדו שם נושאים בידיהם שלטים, מדברים, שרים ורוקדים נגד מה שהם מכנים "הכיבוש הישראלי". חלקם היו מחופשים בתחפושת 'אובמה', אחרים במסכת 'הילארי קלינטון' - כולם כאחד הביעו מסר אחד: שאט-נפש לישראל.

ראיתי שם יהודי עם כיפה לבנה על ראשו, והתביישתי בשבילו, בשביל כולנו. אבל הזעזוע הגדול ביותר אחז בי כשהבחנתי בדמויות חסידיות. התביישתי שהתקשורת שלנו, זו שמתקשה לעיתים להפריד בין חרדי לחרדי, רואה אותם בקלקלתם.

כולם מראיינים את כולם

במרחק של כ-20 מטר מאובמה, יכולתי להשקיף עליו ולנסות לעמוד על כוונותיו. הוא סיפר על פגישתו עם נתניהו ביום שישי, וניסה להסביר את עצמו.

אבל את מחיאות הכפיים הסוערות ביותר קצר רק כשאמר במשפטים קליקיים שערבו לאוזני קהל האוהדים של ישראל, שישב כאן על הכיסאות ועקב בדריכות אחר כל מילה. אובמה סיפר איך ביקר ב'יד ושם', כמה הוא מבין את מצבה העדין של ישראל, מדינה קטנה, ועל מחויבות ארה"ב לביטחון ישראל, מחויבות שאינה נתונה כלל בספק. שום מדינה לא תסכים לדבר עם גוף טרור, אמר, וקצר שוב מחיאות כפיים סוערות.

מחוץ לאולם ראיינו כולם את כולם. מאות עיתונאים, מאות חברי איפא"ק, כולם הרצו זה לזה את משנתם שכללה בעיקר מסר אוהד למדינת ישראל. המסר, שכל-כך קשה לקלוט אותו בתקשורת הישראלית. לעיתים נדמה כי צריך להגיע עד לכאן, אל מעבר לים הגדול, כדי לשמוע מילים של תמיכה במדינה. זה כואב, אבל זו המציאות.

לשבחה של התקשורת הישראלית אני חייבת לספר על מיזם מרגש במיוחד, לו הייתי עדה באחד המסדרונות הענקיים של המבנה הגדול. עמדו שם אפרת דותן ומתנאל ביטון, נער ונערה מיוחדים, ששותפים בחודשים האחרונים למיזם מיוחד של Ynet. שניהם הצליחו לראיין את נשיא המדינה, שמעון פרס, וגם את נתניהו. הם שבו וספרו על כך לכל מי שרק רוצה לשמוע, ובקולם נשמעה הגאווה הגדולה.

"אבל אנחנו רוצים לראיין גם את הרב לאו ואת הרב עמאר, ועד עכשיו לא הצלחנו", אמרו לי בעצב גדול. "אולי תוכלי לעזור לנו?" - התחננו בתקווה גדולה.

לתשומת ליבם של אנשי הלשכות: תנו כמה דקות של תשומת לב לאפרת ומתנאל. אנחנו, הציבור החרדי, אמור להרים כפפה שכולה חסד ונתינה.

פה חוגג הנימוס

בדרכי חזרה, רגלית, אל ה'מייפלאואר', המלון בו התאכסנו, פגשתי בהרבה מאוד כלי תקשורת, המראיינים עוברים ושבים ושאר אח"מים שנקרו בדרכם. כלי ההקלטה שלהם פזורים על הרצפה, בכל קרן רחוב, והם פשוט משדרים. בארץ, מן הסתם, היו עשרות סקרנים מתגודדים סביבם ומפריעים למהלך התקין של ההקלטות. פה חגג הנימוס, ואיש לא הפריע.

בכלל, יש משהו תרבותי מאוד שמבדיל בינינו הישראלים לבין האמריקנים. רוב העיתונאים הישראלים נוהגים להופיע כשהם לבושים בג'ינס ובחולצת טריקו. רגע לפני השידור הם יעטו על הטריקו ז'קט מכובד, ומיד אחרי השידור יסירו אותו ויעדיפו להישאר "בנוח". שם, זה פשוט לא מתקבל על הדעת.

כל-כך מוזר היה לראות את העיתונאים "מחליפים פוזה" ומתהדרים במיטב חליפותיהם. אצלנו, כשהכניסה דליה איציק, אז יו"ר הכנסת, את כללי הלבוש לכנסת - היו שהתנגדו לה. פה, מי בכלל מדבר על רמה כזו של ביגוד. נסו להיכנס לבניין הקונגרס עם סנדלים תנכיות או נעלי ספורט. עם המבטים שתקבלו, תוכלו להדליק מחדש את העצים היבשים שנותרו ממדורות ל"ג בעומר.

אגב, במבט לאחור היו הרגעים הללו של אחרי נאום אובמה הרגעים בה החלה דעת הקהל הישראלית להשתנות בכל הנוגע ליחסה לביקור נתניהו - והצלחתו.

לא היה לכולנו ספק בדבר שינוי הטון בדבריו של אובמה, טון שהפך לתומך בישראל הרבה יותר ממה ששידר בחמישי בלילה.

ברק אובמה מקפל ציוד

בלשכתו של נתניהו מיהרו לקצור את הפירות ולייחס לתרגיל של ביבי את שינוי היחס. הוא העמיד את אובמה עם הגב לקיר, שידר נחישות, ומול כוח לא נותרה לאובמה ברירה אלא לקפל ציוד ולשנות כיוון.

עם כל הכבוד לכוונות השלום של אובמה, יש לו את דעת הקהל האמריקנית-יהודית, והיא בהחלט אינה מאפשרת לו סכסוך פומבי עם ישראל. אחרי הכול, בעוד כשנתיים, מתכוון אובמה לזכות בקדנציה נוספת. הדרך אליה, הוא יודע היטב, לא יכולה לעבור דרך הקשחת יתר של עמדות כלפי מדינת ישראל. הוא עוד לא שכח את מפלתו האחרונה בבחירות לסנאט ולקונגרס, לפני כחצי שנה.

ריחה החמוץ עדיין נישא באפו עד עצם היום הזה, והשלכותיה באות לידי ביטוי בכל חוק שהוא מנסה להעביר.

גם הכוח של איפא"ק עשה את שלו.

אין ספק שהארגון הזה מטיל את אימתו הברוכה על כל נשיא אמריקני, יהא אשר יהא. לשם צריך להביא רוחות של אהבה לישראל, בפחות מזה לא זוכים לתשואה.

בטח לא לתשואות רמות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!