עד ש'המתים' יקומו לתחיה • טורו של דוד דמן

הם מאוכזבים.

הם כבר ראו בעיני רוחם את העימות הגדול בין נתניהו לאובמה, והשחיזו את קולמוסיהם לקראת מה שהם מתעקשים לכנות: הצרות המדיניות של נתניהו.

בסוף, מן ההר יצא, בקושי רב, עכבר דקיק וכמעט בלתי נראה. נתניהו שוב חוזר לארץ כשחלק גדול מתאוותו בידו. אובמה לא שבר את הכלים, ולנתניהו התברר שהוא הרבה יותר משכנע, שעה שהוא עומד בתוקף על זכויותיו הבסיסיות של העם היהודי.

כלי התקשורת ייאלצו, אפוא, לגנוז בעצב את הכותרות המאיימות, ולהתרגל לעובדה, שנתניהו, מצליח בינתיים לתעתע באמריקנים, גם בעידן חוסיין אובמה, ועושה זאת בחינניות, ובאנגלית משובחת.

פסטיבל אובמה-ביבי, שממנו הזהירו אותנו זמן רב, מסתיים בקול ענות חלושה, ומפנה את מקומו לקראת 'חגיגת ספטמבר'. שוב פעם, מכינים כלי התקשורת בדרך שלהם את דעת הקהל, לקראת התאריך הזה שבו עתידים הפלטסינים לבקש מהאו"ם אישור למדינה משלהם.

שוב פעם הם מפחידים אותנו בכל מיני תיאורים אפוקליפסה פוטנציאליים, ומזהירים מפני קריסה מדינית טוטאלית, מלחמה עקובת דם, או למצער, אנתיפאדה שניה.

בסף עוד יתברר, שמדובר שוב בעוד משאלת לב כמוסה, ושלבד מחודש אוקטובר, שום דבר אחר לא יפרוץ לאחר ספטמבר.

אולי עוד נצחון של נתניהו.

פלא: המערכת עובדת

אין מעבר.

הרחבה שלפני המערה חסומה כמעט לחלוטין.

נגני הקלרינטים מבצעים באמנות מרשימה את בלדת 'תחיית המתים', ו'המתים' עדיין שטוחים על הרצפה, מצפים לנס שיצוץ. לקול הצלילים הנוגים מנסים החברים, בשלל תנועות יד מסורתיות, לעורר אותם ל'תחייה'.

בינתיים, עד ש'המתים' הללו יקומו לתחייה, אין סיכוי לעבור דרכם. המעגלים סביבם מתרחבים בעדת סקרנים שמתופפת ברגליהם לפי קצב התזמורת, ובוחנת בקפידה את פניו השליוות של ה'בר מינן' שמצליח לא להזיז עפעף. לרגע אחד, זה כבר נראה אמיתי.

השינוי הדרסטי במקצב הצלילים מלמד על ה'נס' שהתחולל. הצלילים העליזים הבוקעים לפתע מביתן התזמורת, מסמנים את הישועה הגדולה שהגיעה מאי שם. ה'מתים' קמים על רגליהם להפתעת כולם, וכאילו לא היו לפני דקה בעלמא דקשוט, הם פוצחים בריקוד מירוני סוער ונלהב.

בפנים המערה חם ודביק. הזיעה ניגרת כמים. אווירה מהבילה אופפת את חלל האהל שבדרך כלל עשוי לקלוט בקושי מאה איש, ועתה עוברים בו תוך יממה אחת מאות אלפי איש. דבוקה של אלפי אנשים נשפכת משערה האחד, ויוצאת, בעל כורחה, מהשער האחר בתהליך מתגלגל ואינסופי.

המעבר החד מן האטמוספירה החיצונית, העליזה והקופצנית, אל הפלנטה האחרת, שבה שולטים בכיפה (הכחולה), אווירת אימה של יום הדין, ים של דמעות, ואשד של בכיות - הוא מחזה עילאי שלא מהעולם הזה.

'רבי שמעון הוא לכל', ואכן כמעט אין עוד מקום בעולם, שבו כל אחד מרגיש בו 'מחותן' שווה. אל רבי שמעון נוהרים כולם. בכל מכל כל. בפני החוייה המירונית השמימית נמסים בני כל החוגים והעדות.

מפגן אחדות מרהיב, ונדיר.

באותה מידה, כל אחד מייבא אל רבי שמעון את הסגנון האישי שלו. ההתלהבות החסידית המאופקת, לצד השפה הברסלבית הישירה. חלק מתייפחים בשקט. ויש שמדברים בקולי קולות. בשאגות וזעקות. הצד השווה שבהם שכולם זקוקים לישועה גדולה, וכולם פורקים את מטענם על מי ש'כדאי לסמוך עליו בשעת הדחק'.

האו"ם עדיין מחפש אחר שבעת פלאי הבריאה. אך מירון של היום, הוא הראשון שבהם. למרות הקהל העצום שמפציע מכל הדרכים האפשריות - הכל מתנהל בסדר מופתי. שערי הכניסה והיציאה נשמרים בקפידה בידי גברתנים חסונים. החניונים מתפקדים כראוי, וכל הלוגיסטיקה שמסביב מתנהלת בצורה יוצאת מהכלל.

אם פעם בקושי זכינו לשתות מעט מים חיים סביב הציון הק', היום אנו נדרשים לבחור בין האורז הסיני של פרלמוטר לבין זה המתובל של האחים פריד, הכופתאות של 'יד עזרה' והמטוגנים של שניצר.

המערכת עובדת בסינכרון מלא. ההסעות והשהייה במקום, שפעם היו סיוט אחד גדול, הפכו לחוייה מהנה ובלתי נשכחת. עולים בתחנת היציאה, בזמן ובמושב שנקבע מראש, ומגיעים דרך הפלא שמכונה 'כביש שש' במינימום זמן, היישר לאתר הציון.

הבעיה היחידה היא, שמרוב שהכל מתנהל במופתיות, אנו, בניגוד לאבות אבותינו, לא נוכל לספר מאומה על מירון של ימינו. לא נוכל להתרפק על משהו או מישהו, לספר על הגמלים שהעלו אותנו בקושי לראש ההר, על גגות רעועים שקרסו, ועל ערבים חבושי כאפיות שהצטרפו למעגלי החוגגים.

אולי נוכל לספר על סגולה שכוחה של 'ח"י רוטל' שמשום מה התגלתה בימינו אנו, והציפה את כל העולם ובניו בסגולה זו, שאף אחד לא יודע מה זה, כמה זה, והיכן זה, ולמרות זאת אין אף ארגון צדקה שמכבד את עצמו שלא יעניק שירותי 'ח"י רוטל', מתקדמים לכל דכפין, ולא רק במירון.

ברכה מהאדמו"ר

שהינו יחדיו בקודש פנימה.

נפרדנו מכ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א באותם שעה של קורת רוח בחדר הפנימי.

'פארט'ס לחיים ולשלום', הוא האציל עלינו בקצרה מברכות קדשו.

השותפים, ר' יהושע גרוס ור' זלמן גרויז מבורו פארק, ידידיי משכבר הימים, עלו על המטוס של חברת 'אל על' לניו יורק, מה שעלול להתברר עוד מעט כסיוט האווירי של מדינת ישראל.

לפי מה שהתפרסם מאוחר יותר, הבחין הטייס במוט השמאלי שלא ננעל כראוי, וזיהה תקלה חמורה שהיתה עלולה לרסק את המטוס על נוסעיו.

מאותו רגע החלה הדרמה הגדולה. המטוס חג במשך שעות בשמים, כאשר הוא מרוקן את מיכלי הדלק המלאים שלו, ומצפה לאור יום. למטה, על הקרקע כבר התאספו להם מאות רכבי הצלה, ומטוסי קרב הוזנקו לעבר המטוס הפגום.

הסוף היה טוב. בחסדי השם נחת המטוס כשורה. הנוסעים המבוהלים הועברו למטוס אחר.

אתמול, לאחר שגם אני הגעתי בשלום אל מקומי, התקשרתי לר' יהושע גרוס. לאחל לו את מה שמאחלים למי ששב מן המוות.

ר' יהושע כבר מזמן שכח מן הדרמה הגדולה, אך ביקש לציין לשבח את הצוות שניהל את המשבר באחריות ובתבונה והרגיע את הנוסעים המבוהלים.

אני, פחדן טיסה כרוני שכמוני, כמעט נשבעתי שלא לטוס לאחר המקרה הזה, אבל את גרוס זה לא הרשים. עוד שבועיים הוא מתעתד לצאת לטיסה נוספת.

"לא חששתי לרגע", הוא אומר לי לקראת סופה של השיחה הטרנס אלטלנטית.

"כי איך אמר לנו הרבי? 'פארט'ס לחיים ושלום'. אז יש ממה לפחד?"

טורו של דוד דמן מתפרסם ב'משפחה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!