כך נהג הרב הנערץ כשהאשה החלה לשיר

חודש אלול הגיע – חודש הרחמים והסליחות. המלך יורד מטה ומתהלך בשדה, מתהלך בינינו ושומע את רחשי ליבנו ואת בקשותינו.

בחודש הרחמים והסליחות אנו אמורים להתכונן ליום הגדול שמכפר רק על החטאים שבין אדם למקום אך לא על אלו שבין אדם לחברו. את אלה המלך משאיר לנו לכפר עליהם לבד, לפצות את אלו שפגענו בהם. ברגעים כאלו קשה שלא להתגעגע עוד יותר למי שידע בתבונה עילאית לשמור על ההלכה בלי לצער את האדם שמולו, גם כשמדובר בנושא שנוי במחלוקת בחברה הישראלית, למשל בסוגיית שירת נשים.

לעולם לא אשכח את אותו יום שישי לפני שנים, שהוזמנו אל רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל הביתה לסעודת ליל שבת יחד עם עוד זוג בתחילת הדרך שהתחילו להתפלל בקביעות בבית הכנסת. חוץ מאיתנו היו גם בנו ומשפחתו. מיד עם כניסתנו תוך שאנו מתמקמות מסביב לשולחן השבת החברה לבית הכנסת תפסה אותי ביד ולחשה לי "אני לא כ"כ יודעת איך מתנהגים. אם אני אעשה משהו לא מתאים תגידי לי בשקט"... חייכתי ועניתי לה שלא נראה לי שיש לה מה לדאוג.

אלא שאז הרב התחיל לקבל את פני המלאכים בשירת "שלום עליכם מלאכי השרת". שלושה מנכדיו אחזו בידיו והובילו אותו למרכז החדר לרקוד במעגל לכבוד המלאכים. היה זה מחזה מתוק מאין כמוהו. בשמחה תמימה היא התחילה לשיר יחד איתם. לא ידעתי אם להשבית את שמחתה ולהסביר לה ששירת נשים היא לא מקובלת אז נעצתי מבט שואל ברבנית. מתברר שלא הייתי היחידה, גם נכדותיה הפנו לעברה מבט חרד ושואל. הכלה כבשה פניה במפה הצחורה. אך הרבנית לא התרגשה. היא נעצה מבט שליו ומלא אמון בבעלה, בוטחת בו שימצא את הפתרון הנכון ביותר. עינינו נשואות לרב - מה יעשה? מצד אחד לפי ההלכה שירת נשים אסורה לשמיעה, מצד שני אסור גם לצער בת ישראל ועוד אורחת.... והלוא נאמר כי הכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה. מה אם כן יעשה?

הרב בחוכמתו וברגישותו לאחר, שיחרר יד אחת מהנכד ופנה בחיוכו המתוק לשאר הגברים – בנו ושאר הנכדים ולשני האורחים וסימן בידיו שיצטרפו אליו כולם למעגל. כלום אפשר היה לסרב? וכך כשכל הגברים סביבו במעגל, הרב מגביר מעט את קולו ואת קצב הריקוד. כמו במטה קסם מרגע לרגע הריקוד נעשה סוחף ומהיר יותר ושירת הגברים עולה ומתגברת. הם אינם שומעים את שירתה, הם שרים ומרותקים לרבם בשמחה עילאית שבוקעת את כל הרקיעים ומגיעה עד לכסא הכבוד. האווירה בבית הרב מחשמלת מהתרגשות. והאורחת? בהתרגשות רבה היא ממשיכה לשיר, היא שואלת בתמימות אם גם אנחנו רוצות לרקוד ובסוף מושכת בכתפיה ורוקדת עם עצמה. בשמחתה הפשוטה והטהורה היא מזכירה את התמה שאינה יודעת לשאול מההגדה של פסח.

בסוף השירה כולם חוזרים נרגשים למקומם. הנשים האחרות עדיין נפעמות משיעור המוסר שהרב העביר לנו בעוד הרבנית במבט שליו ומלא הערכה וכבוד מתבוננת בבעלה בעוד הוא שר לה את הניגון שכה ראוי לה – "אשת חיל מי ימצא"....

זו המורשת אליה כל כך הרבה מתגעגעים בימים הקשים שעוברים על העיר לאחרונה.

כשהמלך מגיע גם לשדותיה הירוקים של רמת השרון ולרחובותיה העצובים, הוא פוגש קשת רחבה של אנשים – קרובים ורחוקים, אשכנזים ומזרחיים, אנשי שמאל ואנשי ימין וכולם מתגעגעים למורשת שנמצאת בסיכון גבוה להיעלם ולרב היקר שהנחיל אותה

המלך הולך בשדה ואנו נתלים בשולי גלימתו, ממררים בבכי ומתחננים: לקחת את מורנו ורבנו ואנו דוממים, מקבלים עלינו את הדין בבחינת השם נתן והשם לקח יהיה שמו מבורך. אך על עירנו אנו מתחננים, על המורשת שלו שבסכנת הכחדה אנו מבקשים. הצל אותנו מהכוחות שמנסים להשכיח את עברנו המפואר וזורעים במקום הרס ושנאה. החזר אותנו לימים של פעם.

אם לא למעננו עשה למען שמך ולמען תורתך, עשה למען עבדך הנאמן הרב יעקב בן הרב צבי יהודה זצ"ל. עשה למען עבדך הנאמן שמסר נפש על תורתך הקדושה ונתן לכולנו לטעום באהבה ממימיה המתוקים.

אנא השם החנון והרחום, שמור לנו על המורשת של הרב, על מוסדות הרב, על אהבת החברים שהייתה לנו. שמור לנו על כל מה שלצערנו בסכנת הכחדה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!