כשכל זב-חוטם מציל את האידישקייט״ // יצחק שינפלד

נשיא המדינה ראובן-רובי ריבלין כיבד את החינוך החרדי, ביום הלימודים הראשון, ירד מירושלים הבירה והתארח אצל ילדי כתה א׳ בת״ת בוסטון בבני ברק. כבוד הנשיא כיבד את האירוע והנוכחים. הנשיא חבש כיפה שחורה, דיבר דברים ראויים, התפעל בקול מידיעת הקריאה ורמת ההבנה של ילדי החמד עוד לפני תחילת הלימודים. חביב לחלוטין.

הילדים, כוכבי המסיבה לא כל-כך הבינו את האירוע! בעתיד כשיראו את התמונות והמשתתפים, יבינו גם את הקולות וההתרגשות מסביב.

הנשיא, לא חייב. הוא אינו עומד לבחירה חוזרת. יתר על כן, מישהוא הכין אותו טוב! ״כבודו״ בא לאירוע מוכן. לא דרך על מוקשים! ולא נכנס למהמורות. לא אמירה שיכולה להתפרש לא נכון! מבלי משים, וודאי לא אמירה מתריסה.

בידיעה שהוא מצוטט, כבוד הנשיא ידע לפנות אל ילדי החמד באמירות מתאימות לרוח ישראל סבא. ביקור חביב שאין בו יותר ממה שיש בו, לא פוליטיקה ולא חשבונות עתיד. כבוד והערכה מהולים בחיבה אמיתית. זה היה אמור להסתיים בכמה תמונות חביבות, ציטוטים קצרים ולהתראות בשנה הבאה.

משהוא לא טוב עובר על הציבור החרדי. כל זרזיר-עט הופך למטיף בשער בעת מצוא, דורש מוסר להמונים. היד חופשית על המקלדת, האצבעות עובדות בקצב יותר מהיר מהראש. לא חושבים! יורים. ככל שזורקים יותר רפש! מרגישים ״סולת יותר מזוקקת״.

האינפלציה באפשרויות ההתבטאות, הצורך למלא את עמודי הדפוס וטורי האתרים האלקטרונים. העובדה שאין ביקורת מראש במדיה האינטרנטית, מאפשרת לכל זב-חוטם להציל את ה״אידישקייט״ ולשמור על כבוד וטוהר ״היהדות הנאמנה״. עם מקלדתו והגיגי רוחו הסוערת.

בדורנו הרבה פטרונים ואבות מייסדים ל״יהדות הנאמנה״ והיא יתומה, מבוזה, נגררת לסימטאות חסרות מוצא. מפולגת ומחולקת לתתי סיעות ופלגי פלגים, שכל אחד ואחת מהם ״בטוחים״ בבלעדיותם על ״הנאמנות השורשית״, דרך ישראל-סבא.

ישראל-סבא, יושב, בוכה ואומר: ״אלו בני״? לזה התכוונתי? על זה טרחתי? התייגעתי יום וליל? במקום להתאמץ ולחפש צד זכות! משקיעים מאמצים ומשאבים, בכדי למצוא את השלילה באחר ולנפנף בה בראש כל חוצות. לבקר, להתריס, לשלול, לבזות, מילתא זוטרתה.

סיפור פטירת 24 אלף תלמידי רבי עקיבא. כולם חכמים, כולם צדיקים, כולם גאונים. תלמידי ר״ע! תואר העומד בפני עצמו. מי רשאי לכנות עצמו ״תלמיד ר״ע״? ועדיין, ״מפני שלא נהגו כבוד זה בזה״ אירע האסון והלקח לדורות. כלום לא נלמד.

השאלה ידועה ומפורסמת. ״40 יום קודם יצירת הולד אומרים בת פלוני לפלוני״! כל-כך פשוט וקל, למה קשה זיווגו של אדם כ״קריעת ים -סוף״? מה היה הקושי בקריעת ים-סוף? הלו הים הושבע כבר בבין השמשות בשבוע-הבריאה, שיקרע לפני בני ישראל? מה היה הקושי?

אומרים בשמו של מרן הרב שך זצ״ל. בני ישראל במצרים היו משוקעים במ״ט שערי טומאה. הים לא הכיר אותם!!! הים תהה ולא האמין. אלו בני ישראל?? האמורים?

אותו דבר, בת פלוני לפלוני!! כפי שהיה אז. במהלך שנות החיים נוצר שוני ושינוי. נשמת הבת פלוני לא מכירה את נשמת הפלוני המיועד. שינוי דרמטי. בדיוק כמו בקריעת ים סוף.

יושבים במרומים בצילא דמהימנותא, אדירי התורה, ארזי הלבנון, מנווטי דורם, מרנן ורבנן זצ״ל. אותם אלו, שהיום מדברים בשמם. מדבררים אותם, מסבירים כיצד נהגו, היו נוהגים היום ועכשיו. מפרשנים משנתם, תורתם והליכותיהם, בצוק העיתים הנוכחי.

לא אטעה באם אומר: ששם, בעולם האמת מופתעים, כים-סוף בשעתו. הם לא מכירים! אלו תלמידינו? עליהם התייגענו? זו התורה שהם הבינו מפינו? זו הדרך שהנחלנו להם? אלו ההנהגות שסיגלנו להם? כך התפרשו דברינו. קושיא אלימתא.

תורה אחת היא, תורת חיים. ודרך ארץ קדמה לתורה, זו הלכה. בשיא הויכוחים על דרך ושיטה, נהגו כבוד זה בזה. לא מיהרו לגנות, להאשים ק״ו לבזות ולזלזל. נהרא, נהרא ופשטיה, כן. לא זלזול וביטול דעת השני, שונה, ח״ו. לא מתכבד בקלון חברו. לא כל האמת והצדק בצד אחד, יחיד ומיוחד. הגיע הזמן לשינוי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!