"פינת פאר" - השבוע שלכם עם פארלי: עסקת חבילה מסוכנת

ועזב(ה) את אביו ואמו ודבק באשתו.

רותי ויצחק, זוג צעיר בשנות העשרים, בתחילת דרכם פלוס תינוק. זהו סיפורם:

זה התחיל עוד לפני החתונה. הקשר של הבחורה עם האמא היה לי מוזר. היא היתה ממש קשורה אליה. כל שאלה כולל בענייני החתונה שלנו שקשורה לדעה ולהחלטתנו, היא היתה צריכה אישור שלה. יש לי אחיות ואני יודע מהו קשר של אם ובת.

לפני כל משפט היתה שואלת את האמא מה להגיד, מה לענות, ואיך? כמובן שמיד אחרי השיחות שלנו (המוקלטות לבקשתה של האמא) האמא היתה עושה "ניתוח שיחה". כאן זה התחיל להיות לי מוזר.

בתקופה שבין האירוסין לחתונה כשהכל אצל כולם ורוד, אצלי השחור היה חזק וכואב.

האמא היתה אובססיבית לבת שלה. כאב לי מהצד לראות את ההשתלטות והכל בצווארון לבן מתוך "דאגה" לבת המושלמת שלה. לדוגמא כשהלכנו לבחור תכשיטים ,אנחנו לוקחים את מה שהאמא בוחרת – הכלה מאחורה מאשרת במבטה שזה בסדר. "מה שאמא שלי תבחר זה בדיוק הטעם שלי". המוכרת היתה מקסימה וניסתה לבקש מהאמא בעדינות לתת לכלה לבחור את התכשיטים שלה – לעצמה, וזו מיד החליטה שבחנות הזו אין יחס.

הרגשתי חתן שהכלה שלו היא האמא שלה למעשה. הכל מולה ובאישורה והסכמתה בלבד.
אמי ביקשה שאזרום כי אולי הכל נובע מהתרגשות וכדומה. החתונה היתה עם סימני שאלה רבים.

ואז החיים הקשים התחילו. לא חשבתי לרגע שיש בעולם את המושג של חיבוק דב עד שראיתי והרגשתי כמה "החיבוק" כואב והרסני. הטלפונים החלו מהרגע ש"נחתנו" מהחתונה .ביקורי פתע היו רבים ומלאים בשאלות. היו לאמא שלה המון עצות/רעיונות ומה לא?

הרגשתי שהמחנק מתחזק מיום ליום. במשך כשנה וחצי אני כמעט מחוץ לתמונה ,כל ויכוח ביננו היה ניגמר בזה שאשתי אורזת והולכת לאמא שלה .וכך במשך הזמן הרגשתי שאין לי משמעות ורצון בחיי זוגיות מסגנון זה. ניסיתי לתת לאשתי "מרחב" והמצב החמיר עד כדי כך שהרגשתי נשוי לאמא במקום לבת.

הכל התפוצץ ביום לפני הברית, בזמן שחשבנו על שם לבונבון שלנו. אשתי הודיעה לי חגיגית "אמא שלי כבר החליטה (!) באיזה שם נקרא לתינוק". הייתי בהלם.
רגע, שאלתי את אשתי... בואי נבהיר כאן משהו: אנחנו ההורים של התינוק, נכון?
כן, ענתה אשתי.
אז למה היא מחליטה איך לקרוא?
היתה שתיקה בחדר.
הבנו שמשהו כאן לא תקין. הרגשתי בפעם הראשונה בחיי סוג של רחמים על אשתי. היא בכתה. בעצם בכינו ביחד המון. הטלפון צלצל. אמא שלה שוב על הקו בפעם המי יודע כמה...
הסתכלנו זה על זו ואז אני קולט שזו הפעם הראשונה בחיים שאשתי לא עונה לאמא שלה.

ניסיתי לצבוט את עצמי שאני רואה נכון ושאלתי מדוע לא ענתה? ואשתי בקול חזק וברור אמרה: "זהו, עד כאן. אני נשואה, יש לי חיים משלי, יש לי דעה, אני אמא בעצמי..."

הרגשתי שעם התינוק החדש נולדה גם משפחה חדשה.

"תביני", הסבירה האישה. "אני מחויבת בכיבוד הורים אבל לא בכל מחיר".

אשתי המקסימה והחכמה הבינה שהיא חייבת לעשות סטופ למען הבית שלנו, למעני, והכי חשוב למען שאר האחים שגם שם האמא "חנקה" מדאגה ואף גרמה לגירושים. אנחנו כאן בכדי לקבל מידע איך יוצרים מרחק בצורה נכונה .

העצמנו את הסובלנות של הבעל כלפי המצב ואת האישה על החוכמה והרצון להציל את הבית.
הדגשנו שכיבוד הורים היא מצווה חשובה ויש לקיימה ואפילו חובה - הבהרנו שיש לכך תנאים ושאנחנו כזוג נחליט מה מקובל עלינו. הדגשנו את היכולות שלנו ושאין צורך שמישהו ינהל לנו את החיים לפי דעתו בלבד. ניתן וחשוב לשמוע ולהתייעץ כמובן. אבל ההחלטות הסופיות הם שלנו כזוג מתוך אהבה והבנה הדדית. תרגלנו איך לדבר בכבוד אל האמא ולהודיע לה מה מתאים לנו, מתי ואיך.

שמחתי בפגישות הבאות לראות את ההתקדמות מול האם שהבינה שטעתה .ואת הבת שפרחה מפגישה לפגישה. היחסים לשמחת כולנו נשארו טובים (פחות דביקים).

האושר שהיה לזוג היה גדול - שמחתי להיות שותפה לדרך חדשה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!